בְּרֵאשִׁית ח׳ · א׳

וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כׇּל־הַֽחַיָּה֙ וְאֶת־כׇּל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָ֑ה וַיַּעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֙וּחַ֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם׃

במילים פשוטות

הפסוק פותח את סוף המבול במילים ״ויזכור אלהים את נח״. רש״י מסביר שהשם ״אלהים״ מבטא בדרך כלל מידת הדין, אך כאן היא נהפכה למידת רחמים בזכות הצדיק. עוד מביא רש״י שהקדוש ברוך הוא זכר לבהמות שלא השחיתו את דרכן לפני המבול. הרמב״ן מדגיש שהזכירה בנח היא בזכותו כצדיק תמים, ואילו לגבי החיה והבהמה אין הכוונה לזכות ממש, שכן אין זכות וחובה בבעלי חיים, אלא שהקדוש ברוך הוא זכר את רצונו בקיום מיני העולם. על המילים ״ויעבר אלהים רוח״ מבאר רש״י שזו רוח של הנחה ותנחומים, ו״וישכו המים״ פירושו שהמים שככו ונחו, מלשון הנחת חמה.
מבוסס על רש״י, רמב״ן, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ויזכור אלהים. זֶה הַשֵּׁם מִדַּת הַדִּין הוּא, וְנֶהֶפְכָה לְמִדַּת רַחֲמִים עַל יְדֵי תְפִלַּת הַצַּדִּיקִים; וְרִשְׁעָתָן שֶׁל רְשָׁעִים הוֹפֶכֶת מִדַּת רַחֲמִים לְמִדַּת הַדִּין, שֶׁנֶאֱמַר וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם, וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה, (ברא' ו') וְהוּא שֵׁם מִדַּת רַחֲמִים:

ויזכור אלהים את נח וגו'. מַה זָּכַר לָהֶם לַבְּהֵמוֹת? זְכוּת, שֶׁלֹּא הִשְׁחִיתוּ דַרְכָּם קֹדֶם לָכֵן וְשֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ בַּתֵּבָה:

ויעבר אלהים רוח. רוּחַ תַּנְחוּמִין וַהֲנָחָה עָבְרָה לְפָנָיו:

על הארץ. עַל עִסְקֵי הָאָרֶץ:

וישכו. כְּמוֹ כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ (אסתר ב') לְשׁוֹן הַנָּחַת חֵמָה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וּדְכִיר יְיָ יָת נֹחַ וְיָת כָּל חַיְתָא וְיָת כָּל בְּעִירָא דִּי עִמֵּהּ בְּתֵבוֹתָא וְאַעְבַּר יְיָ רוּחָא עַל אַרְעָא וְנָחוּ מַיָּא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ויזכור אלהים את נח גם בניו והנשים בכלל נח שהוא העיקר:

ואת כל החיה. כלל לחית השדה ולעוף השמים ולכל שורץ על האדץ וטעם ויזכור, השבועה שנשבע לנח:

ויעבר אלהים רוח. העבירו תמיד:

וישכו המים. וינוחו ולא גברו וכן וחמת המלך שככה (אסתר ז י) ודגשות הכ"ף לחסרון העי"ן ושניהם מהבנין הקל:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה הַזְּכִירָה בְּנֹחַ מִפְּנֵי שֶׁהָיָה צַדִּיק תָּמִים וְכָרַת לוֹ בְּרִית לְהַצִּילוֹ, וְנֹחַ יִכְלֹל זַרְעוֹ אֲשֶׁר אִתּוֹ שָׁם, וְלֹא הִזְכִּירָם כִּי בִּזְכוּתוֹ נִצּוֹלוֹ. אֲבָל הַזְּכִירָה שֶׁאָמַר בַּחַיָּה וּבַבְּהֵמָה אֵינָהּ בִּזְכוּת, שֶׁאֵין בְּבַעֲלֵי נֶפֶשׁ זְכוּת אוֹ חוֹבָה, זוּלָתִי בָּאָדָם לְבַדּוֹ. אֲבָל הַזְּכִירָה בָּהֶם כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, וְהָרָצוֹן אֲשֶׁר לוֹ בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם עָלָה לְפָנָיו, וְרָצָה בְּקִיּוּם הָעוֹלָם בַּמִּינִין אֲשֶׁר בָּרָא בּוֹ. וְהִנֵּה רָאָה עַתָּה לְהוֹצִיאָם שֶׁלֹּא יִכְלוּ בַּתֵּבָה. וְלֹא הִזְכִּיר הָעוֹף וְהַשֶּׁרֶץ כִּי זְכִירַת הַחַיָּה שָׁוָה עִמָּהֶם, וְיַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ:

מקור: ספריא · CC BY

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ויזכר אלקים את נח. שזן ופרנס כל שנים עשר חדש בתיבה.

וישכו המים. מכאן שרותחין היו כמו ״‎וחמת המלך שככה״‎.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְגוֹ׳. טַעַם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק זִכְרוֹנוֹ שֶׁל נֹחַ וְהוֹסִיף לוֹמַר וְאֵת כָּל הַחַיָּה, אוּלַי כִּי לְהוֹדִיעַ בָּא גַּם כִּי לְצַד הַחַיָּה וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ לְבַד יַסְפִּיק לִזְכֹּר, וּפֵרוּשׁ הַדְּבָרִים בְּדֶרֶךְ לֹא זוֹ אַף זוֹ.

עוֹד יִרְצֶה עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ - גַּם זָכַר כָּל הַטּוֹרַח וְהָעוֹל אֲשֶׁר עָלָיו מֵהַבְּהֵמָה וְהַחַיָּה וְגוֹ׳ אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וְחָמַל עָלָיו. גַּם בָּזֶה כָּלַל רֶמֶז לַצָּרָה שֶׁמְּצָאַתּוּ לְנֹחַ (תנחומא) מֵאֲרִי אֲשֶׁר הִכִּישׁוֹ וְנִסְתַּכֵּן בַּתֵּבָה לְרוֹב תּוֹסֶפֶת טִרְדָתוֹ וְכוּ׳. גַּם מְנִיעַת רְפוּאָה לְמַחֲלָתוֹ, נִמְצֵאתָ אוֹמֵר כִּי עִקַּר הַזִּכָּרוֹן הוּא לְנֹחַ.

וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ וְגוֹ׳. הַכַּוָּנָה הִיא לְהוֹדִיעַ כִּי ה׳ צִוָּה עַל הַמַּיִם לְהִתְגַּבֵּר כַּאֲשֶׁר צִוָּה עֲלֵיהֶם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית (בראשית א:כ) ״יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם״, כְּמוֹ כֵן צִוָּה לָהֶם כָּאן לִנְהוֹג בְּתִגְבּוֹרֶת. וְלָזֶה תִּמְצָא שֶׁאַחַר שֶׁנִּמְחָה כָּל הַיְקוּם אָמַר הַכָּתוּב וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וְגוֹ׳, וְהוּא לְלֹא צֹרֶךְ, כִּי כְּבָר נִמְחָה אֲפִלּוּ גָּלְמֵי הַנִּבְרָאִים. וְהַטַּעַם הוּא כִּי הַמַּיִם הָיוּ עֲסוּקִים בְּמִצְוָתָם אֲשֶׁר גָּזַר עֲלֵיהֶם ה׳, וְאֵין לָהֶם לִדְרֹשׁ דְּרָשׁוֹת לִמְנֹעַ הַתִּגְבּוֹרֶת אַחַר שֶׁנִּמְחָה כָּל הַיְקוּם, עַד שֶׁזָּכַר ה׳ לְנֹחַ וְאָז צִוָּה לַמַּיִם לִהְיוֹת נָחִים מִתִּגְבּוֹרְתָּם. וְהוּא אָמְרוֹ וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ חֶסֶד וְרַחֲמִים וְנִמְתְּקוּ גְּבוּרוֹת הַמַּיִם, וְהוּא שֶׁתִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס ״וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם״ - ״וְנָחוּ מַיָּא״ שֶׁלֹּא הִתְגַּבְּרוּ עוֹד.

מקור: ספריא · נחלת הכלל