בְּרֵאשִׁית ל״ד · י״ד

חרפה הוא. שֶׁמֶץ פְּסוּל הוּא אֶצְלֵנוּ; הַבָּא לְחָרֵף חֲבֵרוֹ הוּא אוֹמֵר לוֹ עָרֵל אַתָּה אוֹ בֶּן עָרֵל. חֶרְפָּה בְּכָל מָקוֹם גִּדּוּף:

וַאֲמָרוּ לְהוֹן לָא נִכּוּל לְמֶעְבַּד פִּתְגָּמָא הָדֵין לְמִתַּן יָת אֲחָתָנָא לִגְבַר דִּי לֵיהּ עָרְלְתָא אֲרֵי חִסּוּדָא הִיא לָנָא

חרפה. לדורות וזה טעם כי נבלה עשה בישראל,

וטעם וידברו אשר טמא, וידברו את שכם אשר טמא אחותם, כי מצאנו "דברו לשלום" (בראשית לז ד) כמו דבר לו, או טעם "אשר" כי ענו במרמה בעבור אשר טמא:

אשר לו עולה. ערלת בשר וטעמו דבר שיכבד וכן "ערל שפתים" (שמות ו יב), "ערלה אזנם" (ירמיה ו י) בעבור הנוסף, והאומרים שהשם אמר לאברהם "והיה תמים" (בראשית יז א) ובהמולו הנה הוא חסר, הדבר הפוך, והנה הבהמות יוכיחו, ואם אמרו למה נחתך דבר בראו השם גם הטבור יוכיח:

כִּי חֶרְפָּה הִיא לָנוּ. שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה שֶׁאֵין אִישׁ הָגוּן בֵּין הַמּוּלִים לְהִתְחַתֵּן עִמּוֹ:

כי חרפה היא לנו אם לא תהיו נמולים כמונו היום, למחר תבזו אותנו ותקראו אותנו בעלי מומין על שאנו מהולים.