בְּרֵאשִׁית ל״ד · י״ד

וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַעֲשׂוֹת֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת־אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ל֣וֹ עׇרְלָ֑ה כִּֽי־חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ׃

במילים פשוטות

בני יעקב אומרים שאינם יכולים לעשות את הדבר ולתת את אחותם לאיש שאינו נימול, כי חרפה היא להם. רש״י מבאר ש״חרפה״ פירושה שמץ פסול וגידוף, ושהבא לחרף את חברו קורא לו ״ערל״. אבן עזרא מוסיף שהחרפה היא לדורות. ספורנו מבאר שהחרפה היא שייראה שאין איש הגון בין הנימולים שראוי להתחתן עמו. חזקוני מסביר שהיו חוששים שאם לא יימולו, יבזו אותם אנשי שכם בעתיד ויקראו להם בעלי מומים. בני יעקב מציגים את המילה כתנאי הכרחי לכל קשר משפחתי ביניהם.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא, ספורנו, חזקוני · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

חרפה הוא. שֶׁמֶץ פְּסוּל הוּא אֶצְלֵנוּ; הַבָּא לְחָרֵף חֲבֵרוֹ הוּא אוֹמֵר לוֹ עָרֵל אַתָּה אוֹ בֶּן עָרֵל. חֶרְפָּה בְּכָל מָקוֹם גִּדּוּף:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַאֲמָרוּ לְהוֹן לָא נִכּוּל לְמֶעְבַּד פִּתְגָּמָא הָדֵין לְמִתַּן יָת אֲחָתָנָא לִגְבַר דִּי לֵיהּ עָרְלְתָא אֲרֵי חִסּוּדָא הִיא לָנָא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

חרפה. לדורות וזה טעם כי נבלה עשה בישראל,

וטעם וידברו אשר טמא, וידברו את שכם אשר טמא אחותם, כי מצאנו "דברו לשלום" (בראשית לז ד) כמו דבר לו, או טעם "אשר" כי ענו במרמה בעבור אשר טמא:

אשר לו עולה. ערלת בשר וטעמו דבר שיכבד וכן "ערל שפתים" (שמות ו יב), "ערלה אזנם" (ירמיה ו י) בעבור הנוסף, והאומרים שהשם אמר לאברהם "והיה תמים" (בראשית יז א) ובהמולו הנה הוא חסר, הדבר הפוך, והנה הבהמות יוכיחו, ואם אמרו למה נחתך דבר בראו השם גם הטבור יוכיח:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

כִּי חֶרְפָּה הִיא לָנוּ. שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה שֶׁאֵין אִישׁ הָגוּן בֵּין הַמּוּלִים לְהִתְחַתֵּן עִמּוֹ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

כי חרפה היא לנו אם לא תהיו נמולים כמונו היום, למחר תבזו אותנו ותקראו אותנו בעלי מומין על שאנו מהולים.

מקור: ספריא · נחלת הכלל