בְּרֵאשִׁית כ״ז · י״ג

וַאֲמֶרֶת לֵהּ אִמֵּהּ עֲלַי אִתְאַמַּר בִּנְבוּאָה דְּלָא יֵיתוּן לְוָטַּיָּא עֲלָךְ בְּרִי בְּרַם קַבֵּל מִנִּי וְאִזְּיל סַב לִי

עלי קללתך. אל תפחד שיקלל, ואם יקלל תהי קללתו עלי ולא עליך, וזה משפט דברי הנשים והגאון פי' עלי להסיר קללתך, וי"א חלילה לכזב הנביא רק הוא כן:

עלי קללתך - עלי ועל צווארי כלומר: כי הייתה בוטחת במה שאמר לה הקב"ה: ורב יעבד צעיר.

עָלַי קִלְלָתְךָ. עָלַי לְהִכָּנֵס תַּחְתֶּיךָ אִם תֶּאֱרַע לְךָ קְלָלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין מח.) שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה שֶׁקִּבֵּל עָלָיו קִלְלוֹת יוֹאָב וְהִשִּׂיגוּהוּ.

עלי קללתך בני אין לי ולך לירא מן הקללה שהרי בטוחה אני כמה שאמר הקב״‎ה ורב יעבד צעיר. ד״‎א אפי׳‎ ימושך לא יקללך כי מעצמו יבין שלא עשית זאת מדעתך כי אם מדעתי שאני רגילה לעמוד לפניו והשאתי ערמה זאת אותך, ואם בא לקלל יקללני. ד״‎א עלי קללתך בני דוגמא על עמך ברכתך, שהרי למה יקללך ואתה מביא לו מטעמים אבל עלי לקללך שאתה מסרב מצותי. אך שמע בקלי ולך קח לי.

עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי וְגוֹ׳. טַעַם אָמְרָהּ בְּנִי אַחַר שֶׁעִמּוֹ הָיְתָה מְדַבֶּרֶת, פֵּרוּשׁ, מַה שֶׁהוֹצֵאתָ אַתָּה מִפִּיךָ עַתָּה, וְשִׁעוּר הַתֵּבָה קְלָלָה שֶׁקִּלַּלְתָּ בְּנִי, וְהוּא עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מכות יא.) קִלְלַת חָכָם אֲפִלּוּ עַל תְּנַאי וְגוֹ׳, וְלָזֶה חָשְׁשָׁה וְלָבְשָׁה הִיא גְּרַם קְלָלָה שֶׁהוֹצִיא מִפִּיו, וְאִם לֹא [הָיְתָה] אוֹמֶרֶת ״בְּנִי״ הָיָה נִשְׁמָע קְלָלָה שֶׁיְּקַלְּלוֹ אָבִיו:

וְרָאִיתִי לָתֵת טַעַם לְאַהֲבַת רִבְקָה לְיַעֲקֹב, לְצַד כִּי עֵינֵי כֹל אֵלֶיהָ יַצְעִירוּ כִּי מִמֶּנָּה יָצָא רָשָׁע הוּא עֵשָׂו, וְהִנֵּה לַטֶּבַע הָרָגִיל הַחֲלָקִים יֹאהֲבוּ חֵלֶק אֶל חֲלָקָיו, וְזֶה מֵהַבּוֹחַן. לָזֶה גִּלְּתָה דַּעְתָּהּ כִּי לֹא כֵן הוּא, וּמַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחוֹת כִּי מְקוֹרָהּ בָּרוּךְ, וְחֵלֶק הַטּוֹב חֲלָקֶיהָ וְטִבְעָהּ אֶל אַהֲבַת הַטּוֹב יָרוּץ. וְלָזֶה תִּמְצָא שֶׁיַּרְבֶּה הַכָּתוּב לוֹמַר בְּכָל פּוֹעַל וּפָעוּל מִמֶּנָּה ״יַעֲקֹב בְּנָהּ״ לְלֹא צֹרֶךְ (בראשית כז:ו,ח,יא,יג,טו,יז,מב), וְכַוָּנָתוֹ הִיא לְהַגִּיד כִּי מִמֶּנָּה אָרְחוֹת צַדִּיק וִיסוֹדוֹ מִיסוֹדָהּ גַּם כֵּן נִבְנָה, וּמוֹצָאוֹ שֶׁל עֵשָׂו לֹא מִבְּחִינָתָהּ שֶׁל רִבְקָה חָס וְשָׁלוֹם.

גַּם יֵשׁ סוֹד בַּדָּבָר כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן, כִּי הוּא זוּהֲמַת הַקְּדֻשָּׁה אַחַר צֵרוּפָהּ בְּאֵשׁ הַגְּבוּרָה שֶׁבִּבְחִינַת יִצְחָק אָבִינוּ, וְהָבֵן. וַהֲגַם שֶׁכָּתַבְנוּ לְמַעְלָה (בראשית כה:כ) כִּי סִבָּתוֹ הוּא הֱיוֹתָהּ אֲחוֹת לָבָן, דָּבָר זֶה לֹא יִהְיֶה סִבָּה לִבְחִינַת רִבְקָה כִּי מִמֶּנָּה הוּא כְּמַעֲשֶׂיהָ חָס וְשָׁלוֹם, וּפְרָט זֶה הוּא מֵהַמֻּסְגָּל לְהַפְרִיד הַזּוּהֲמָא בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְלַעֲמֹד קַו הַטּוֹב עַל תִּלּוֹ, הוּא יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁשּׁוּפְרֵיהּ מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן (בבא מציעא פד.), וְהוּא סוֹד וְהָבֵן.