לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֤ר וְלַתּוֹשָׁב֙ בְּתוֹכָ֔ם תִּהְיֶ֛ינָה שֵׁשׁ־הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לְמִקְלָ֑ט לָנ֣וּס שָׁ֔מָּה כׇּל־מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃

הכתוב קובע ששש ערי המקלט משמשות מקלט לבני ישראל, לגר ולתושב שבתוכם, לכל מכה נפש בשגגה. אבן עזרא מבאר שפסוק זה אינו דבק לפסוק הראשון, שכן בראשון נאמר רק שהערים תהיינה ערי מקלט בלא לבאר למי, ואילו כאן מבואר שהמקלט מיועד לבני ישראל וגם לגר הגר בתוכם. אונקלוס מתרגם שהערים תהיינה מקלט לבני ישראל, לגרים ולתושבים. כך מודגש שדין המקלט חל באופן שווה על ישראל ועל הנכרי הגר ביניהם, לכל מי שהרג בשגגה.