בְּמִדְבַּר ל״א · כ״ג

כׇּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם׃

במילים פשוטות

כל דבר שדרכו לבוא באש יש להעבירו באש ואז יטהר, אך גם צריך שיטוהר במי נידה, וכל שאין דרכו לבוא באש יש להעבירו במים. רש״י מבאר שהכשרת הכלי היא כדרך תשמישו: מי שתשמישו בחמין יגעילנו בחמין, ומי שתשמישו בצלי כשפוד ואסכלה ילבנו באש. אבן עזרא דן בפירוש ״מי נידה״, ומביא שהיה נראה שהם מי אפר הפרה, אך חז״ל פירשו את הכוונה לשיעור המים שבהם רוחצת האישה הנידה. הפסוק מבסס את העיקרון היסודי בהכשרת כלים: כבולעו כך פולטו - אופן הפלטת האיסור נקבע לפי אופן השימוש שבו נבלע.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

כל דבר אשר יבא באש. לְבַשֵּׁל בּוֹ כְּלוּם:

תעבירו באש. כְּדֶרֶךְ תַּשְׁמִישׁוֹ הַגְעָלָתוֹ - מִי שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי חַמִּין יַגְעִילֶנּוּ בְחַמִּין, וּמִי שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ עַ"יְ צְלִי, כְּגוֹן הַשְּׁפוּד וְהָאַסְכְּלָה, יְלַבְּנוֹ בָּאוּר (עבודה זרה ע"ד):

אך במי נדה יתחטא. לְפִי פְשׁוּטוֹ חִטּוּי זֶה לְטַהֲרוֹ מִטֻּמְאַת מֵת, אָמַר לָהֶם צְרִיכִין הַכֵּלִים גִּעוּל לְטַהֲרָם מִן הָאִסּוּר וְחִטּוּי לְטַהֲרָן מִן הַטֻּמְאָה; וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ מִכָּאן שֶׁאַף לְהַכְשִׁירָן מִן הָאִסּוּר הִטְעִין טְבִילָה לִכְלֵי מַתָּכוֹת, וּמֵי נִדָּה הַכְּתוּבִין כָּאן דָּרְשׁוּ מַיִם הָרְאוּיִם לִטְבֹּל בָּהֶם נִדָּה, וְכַמָּה הֵם? אַרְבָּעִים סְאָה (שם ע"ה):

וכל אשר לא יבא באש. כָּל דָּבָר שֶׁאֵין תַּשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי הָאוּר, כְּגוֹן כּוֹסוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת שֶׁתַּשְׁמִישָׁן בְּצוֹנֵן וְלֹא בָלְעוּ אִסּוּר:

תעבירו במים. מַטְבִּילָן וְדַיּוֹ, וְדַוְקָא כְלֵי מַתָּכוֹת:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

כָּל מִדַעַם דְמִתָּעַל בְּנוּרָא תַּעֲבְרוּנֵיהּ בְּנוּרָא וְיִדְכֵּי בְּרַם בְּמֵי אַדָיוּתָא יִתָּדֵי וְכָל דִי לָא מִתָּעַל בְּנוּרָא תַּעַבְרוּנֵיהּ בְּמַיָא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

אך במי נדה יתחטא. היה נראה לנו כי הוא מי אפר הפרה כמו מי נדה לא זורק עליו וחז"ל אמרו כי טעמו בשיעור המים שתרחץ בהם האשה הנדה ודעתם רחבה מדעתינו:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר - אֵין הַכְּלִי שֶׁנָּגַע בַּמֵּת אוֹ בַּנְּבֵלָה נִטְהָר בָּאֵשׁ, שֶׁאֵין טְבִילַת הַתּוֹרָה אֶלָּא בַּמַּיִם. וּלְפִיכָךְ הֻצְרְכוּ רַבּוֹתֵינוּ (ע״ז עה) לְפָרֵשׁ שֶׁזּוֹ הַטָּהֳרָה לְהַגְעִילָם מֵאִסּוּרֵי הַמַּאֲכָלוֹת שֶׁבָּלְעוּ בְּיַד הַגּוֹיִים, וְזֶה אֱמֶת בְּלִי סָפֵק:

וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ - כָּל דָּבָר שֶׁאֵין תַּשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי הָאוּר, כְּגוֹן כּוֹסוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת וְקִיתוֹנוֹת שֶׁתַּשְׁמִישָׁן בְּצוֹנֵן וְלֹא בָּלְעוּ אִסּוּר, תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם - מַטְבִּילָן וְדַיּוֹ, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ל״א:כ״ג). וְאֵינוֹ נָכוֹן בְּעֵינַי, שֶׁאֵין לְשׁוֹן "תַּעֲבִירוּ" טְבִילָה, כִּי הָיָה אוֹמֵר "תָּבִיאוּ בַמַּיִם", שֶׁהוּא לְשׁוֹן הַטְּבִילָה, כְּמוֹ ״בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר״ (ויקרא י״א, ל״ב). וְעוֹד, שֶׁאַף הַכֵּלִים שֶׁתַּשְׁמִישָׁן בְּצוֹנֵן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר מִן הָאִסּוּר שֶׁבָּהֶן מִלְּבַד הַטְּבִילָה הַזּוֹ, וְאֵיךְ לֹא יַזְכִּיר הֶכְשֵׁרָן כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּבָּאִים בָּאֵשׁ? וּכְשֶׁלָּמְדוּ חֲכָמִים טְבִילָה זוֹ לֹא הִזְכִּירוּ בָהּ הַמִּקְרָא הַזֶּה, אֶלָּא דָּרְשׁוּ (ע״ז שם): ״אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא״ - מַיִם שֶׁהַנִּדָּה טוֹבֶלֶת בָּהֶם. אֲבָל פֵּרוּשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם - לְכַבְּסָם וּלְשַׁפְשֵׁף אוֹתָם בַּמַּיִם יָפֶה עַד שֶׁתָּסוּר חֲלוּדָה שֶׁנִּדְבְּקָה מֵהֶם מִן הָאִסּוּר שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, שֶׁזֶּהוּ הֶכְשֵׁרָן מִן הָאִסּוּר. יֹאמַר הַכָּתוּב: דָּבָר שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בָּאֵשׁ תָּבִיאוּ בָּאֵשׁ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה הַתַּשְׁמִישׁ בּוֹ בְּאִסּוּרוֹ - אִם תַּשְׁמִישׁוֹ בָּאוּר מַמָּשׁ, כְּגוֹן הַבַּרְזֶל וְהַנְּחֹשֶׁת וְגַם הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב, מְלַבְּנוֹ בָּאוּר, וְאִם עַל יְדֵי חַמִּין כְּגוֹן הַבְּדִיל וְהָעוֹפֶרֶת, מַגְעִילוֹ בְּחַמִּין. וְדָבָר שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמְּשׁוּ בוֹ בָּאֵשׁ אֶלָּא בְּצוֹנֵן, תָּדִיחוּ אוֹתוֹ בַּמַּיִם עַד שֶׁיִּתְמָרֵק וְיִטְהַר. וְכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (שם) מְדִיחָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים, וּלְשׁוֹן סִפְרֵי (מטות נ): ״תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ״ - כְּגוֹן הַסַּכִּינִין מִפְּנֵי כְּוִיַּת הַגּוֹיִם, ״וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָאֵשׁ״ - כְּגוֹן הַכּוֹסוֹת "תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" מִפְּנֵי גִּעוּל הַגּוֹיִם. וְלֹא הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לַחְזֹר וּלְהַזְכִּיר הַטְּבִילָה שֶׁכְּבָר הִזְכִּיר אוֹתָהּ ״אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא״, וְאַחֲרֵי פְּלִיטַת הָאִסּוּר כֻּלָּם שָׁוִים בְּדִין הַטְּבִילָה. וְלִבִּי מְהַרְהֵר עוֹד לוֹמַר שֶׁהַטְּבִילָה הַזּוֹ מִדִּבְרֵיהֶם, וְהַמִּקְרָא אַסְמַכְתָּא עָשׂוּ אוֹתוֹ, וְכֵן אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר ל״א:כ״ג) מְתַרְגֵּם אוֹתוֹ בְּחִטּוּי הַזָּאָה שֶׁל אֵפֶר פָּרָה. וְהִצְרִיכוּ אוֹתָהּ חֲכָמִים בִּכְלֵי הַמַּתָּכוֹת בִּלְבַד מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כֵּלִים שֶׁתַּשְׁמִישָׁן בָּאוּר וּבִכְלִי רִאשׁוֹן וּבִכְלִי שֵׁנִי וּבְצוֹנֵן, וְזֶה צָרִיךְ תַּלְמוּד. וְהִזְהִיר אוֹתָם עַתָּה בְּהַגְעָלַת כְּלֵי מִדְיָן מֵאִסּוּרֵי הַגּוֹיִם, וְלֹא אָמַר לָהֶם זֶה מִתְּחִלָּה בִּכְלֵי סִיחוֹן וְעוֹג שֶׁלָּקְחוּ גַּם שְׁלָלָם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: ״רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ״ (דברים ב ל״ה). וְהַטַּעַם כִּי סִיחוֹן וְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמוֹרִי הֵם וְאַרְצָם מִנַּחֲלַת יִשְׂרָאֵל הִיא, וְהֻתַּר לָהֶם כָּל שְׁלָלָם אֲפִלּוּ הָאִסּוּרִים, דִּכְתִיב: ״וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ״ (שם ו י״א), וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (חולין י״ז) קַדְלֵי דַּחֲזִירֵי אִשְׁתְּרֵי לְהוּ. אֲבָל מִדְיָן לֹא הָיָה מִשֶּׁלָּהֶם וְלֹא לָקְחוּ אֶת אַרְצָם, רַק לִנְקֹם נִקְמָתָם הָרְגוּ אוֹתָם וְלָקְחוּ שְׁלָלָם, וּלְכָךְ נָהַג הָאִסּוּר בִּכְלֵיהֶם. וְכֵן בְּדִין הַטֻּמְאָה שֶׁהִזְהִירָם עַתָּה: ״וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים״ וְגוֹ' (במדבר ל״א:י״ט), כִּי מִלְחֶמֶת סִיחוֹן וְעוֹג בָּהּ הָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וְטֻמְאָה הֻתְּרָה בְּצִבּוּר. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט הִזְהִירָם וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְתִתְחַטְּאוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְטַמְּאוּ אֶת הָעָם, אֲבָל שָׁם כֻּלָּם הָיוּ שָׁוִים בַּדָּבָר:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

אך במי נדה - של פרה אדומה לטהרם מטומאת נפש ושאר דברים לנקותם מאיסור מאכל הנבלע בכלים.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

וטהר אך במי נדה יתחטא אמר רבה בר אבוהי אפילו כלים חדשים כדאיתא בירושלמי דסוף עבודת כוכבים אתא עובדא קמי רבי ירמיה אמר צריך להטביל למה מפני שיצאו מטומאת הכנענים ונכנסו לקדושת ישראל. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בלקוחין שנחלטו ביד ישראל וכמעשה שהיה במדין שהיו חלוטין להם לישראל הכלים אבל שאולים לא מאני דחוניה פלומי״‎א בלע״‎ז תחלתן של חרס וחופין אותם בחופיא של אבר ותשמישן על ידי צונן ונקח מן הכנענים בתר סופו אזלינן שחפוהו במתכת וכלי מתכת הוה ובעו טבילה, משכנתא מאי אמר מר בר אשי אבא משכן ליה כנעני כסא דכספא ואטבליה ושתי ביה ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני דמיא אי משום דחזי ליה שכנעני דדעתיה לשקועיה שלא לפדותו עוד הכי מתניא והכי פירש״‎י בסוף מסכת עבודת כוכבים.

מקור: ספריא · נחלת הכלל