אֵ֥לֶּה בְנֵי־בִנְיָמִ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ {ס}

הכתוב מסכם את משפחות בני בנימין לפקודיהם וקובע את מספרם: חמישה וארבעים אלף ושש מאות. תרגום אונקלוס מתרגם את הכתוב כפשוטו, אלה בני בנימין לזרעיתם ומניינם. הפסוק חותם את מניין שבט בנימין, שמספרו גדל באופן ניכר לעומת המפקד הראשון במדבר סיני. הגידול בשבט בנימין מלמד על ברכה שזכה בה השבט הצעיר. סיכום זה משלים את מניין השבט. גודלו יזכה אותו בנחלה בארץ, ובחלקו של בנימין עתידה להיבנות ירושלים ובית המקדש. המבנה הקבוע של סיכום המספר לאחר פירוט המשפחות נמשך בעקביות לאורך כל הפרק. עלייתו המספרית של בנימין, בניגוד לשבטים אחרים שירדו, מבליטה את הברכה שזכה בה שבטו של הבן הצעיר והאהוב של יעקב.