וּצְלׇפְחָ֣ד בֶּן־חֵ֗פֶר לֹא־הָ֥יוּ ל֛וֹ בָּנִ֖ים כִּ֣י אִם־בָּנ֑וֹת וְשֵׁם֙ בְּנ֣וֹת צְלׇפְחָ֔ד מַחְלָ֣ה וְנֹעָ֔ה חׇגְלָ֥ה מִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה׃

הכתוב מציין שלצלפחד בן חפר לא היו בנים כי אם בנות, ומונה את שמותיהן: מחלה, נועה, חוגלה, מלכה ותרצה. תרגום אונקלוס מתרגם את הכתוב כפשוטו. הפסוק בא בתוך מניין משפחות מנשה, ומזכיר את צלפחד בן חפר שמת בלא בנים ונותרו לו חמש בנות בלבד. הזכרה זו אינה מקרית אלא מכינה את הקרקע לפרשת בנות צלפחד המובאת בפרק הבא, שבה תובעות הבנות את נחלת אביהן ומעוררות את שאלת ירושת הבנות. שמות הבנות מפורטים במלואם, מה שמלמד על חשיבותן ועל צדקותן, שכן חיבבו את הארץ ותבעו בה חלק. כך משמש הפסוק כגשר בין המניין השבטי לבין הדיון המשפטי בדיני נחלה שיבוא בהמשך.