נְאֻ֗ם שֹׁמֵ֙עַ֙ אִמְרֵי־אֵ֔ל וְיֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃

בלעם ממשיך: נאום שומע אמרי אל ויודע דעת עליון, מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עיניים. רש״י מבאר ש״ויודע דעת עליון״ פירושו לכוון את השעה שה׳ כועס בה. אונקלוס מתרגם שבלעם יודע דעת מלפני עליון. אבן עזרא מבאר ש״וידע דעת עליון״ הוא בדרך נבואה ולא בקסם. הפסוק מוסיף לנבואה הרביעית את התואר ״יודע דעת עליון״. לפי רש״י, בלעם התיימר לדעת את השעה המדויקת שבה ה׳ כועס, כדי לנצלה לקללה. אך אבן עזרא מדגיש שכאן מדובר בידיעה נבואית אמיתית ולא בכישוף. יש כאן מתח בין הבנת בלעם ככוונת השעה לקללה, לבין הבנתו כנבואה של ממש. הפסוק ממשיך לבסס את מעמדו הנבואי של בלעם בפתיחת הנבואה האחרונה, שהיא הנשגבת ביותר. אף שבלעם ניסה לנצל את ידיעותיו לרעה, בשעה זו הוא פועל ברוח נבואה ומנבא על אחרית הימים לטובת ישראל, בניגוד גמור לכוונתו המקורית.