וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֔ם וַיֹּ֖אמֶר אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א דִּבַּ֤רְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֹת֥וֹ אֶֽעֱשֶֽׂה׃

בלעם עונה לבלק: הלוא דיברתי אליך לאמור, כל אשר ידבר ה׳ אותו אעשה. אונקלוס מתרגם כפשוטו שבלעם משיב שכבר אמר שכל אשר ידבר ה׳ - אותו יעשה. אור החיים מבאר את המילה ״לאמור״: בלעם התכוון לומר שמה שדיבר אליו קודם כוונתו הייתה לומר לו שכל אשר ידבר ה׳, בין קללה בין ברכה - אותו יעשה. הפסוק חוזר על עמדת היסוד של בלעם: אין לו בחירה, והוא כפוף לחלוטין לדבר ה׳. תשובה זו מזכירה לבלק שהוזהר מראש - בלעם לא הבטיח קללה, אלא רק לומר את אשר יצווה ה׳. עצם החזרה על הדברים מדגישה את חוסר התוחלת שבבקשות בלק: לא בקשה לקלל ולא בקשה לשתוק יכולות לשנות דבר, שכן בלעם משמש כלי לדבר ה׳ בלבד. כל מחאותיו של בלק מתנפצות מול עיקרון זה.