בְּמִדְבַּר כ׳ · כ״א

וַיְמָאֵ֣ן ׀ אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָלָֽיו׃ {פ}

במילים פשוטות

אדום ממאן לתת לישראל לעבור בגבולו, ויט ישראל מעליו. הרמב״ן מבאר שקיצר הכתוב בעניין זה, שכן מפי הגבורה נצטוו ״ונשמרתם מאד אל תתגרו בם״, כפי שפירש להם משה, ועל פי הדיבור נטו מעליו, שהרי לא יכלו להילחם בו מחמת הציווי האלוהי. הנטייה מעל אדום אינה סימן לחולשה צבאית אלא ציות למצוות ה׳ שלא להתגרות בבני עשיו. כך התורה מלמדת שהימנעות ישראל מן העימות נבעה מרצון עליון, ולא מיראה. סיום הפרשה מכין את המעבר אל המסע הבא, אל הר ההר.
מבוסס על רמב״ן · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְסָרֵיב אֱדוֹמָאָה לְמִשְׁבַּק יָת יִשְׂרָאֵל לְמֶעֱבַר בִּתְחוּמֵיהּ וּסְטָּא יִשְׂרָאֵל מִלְוָתֵיהּ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו - קִצֵּר הַכָּתוּב בָּזֶה, כִּי מִפִּי הַגְּבוּרָה נִצְטַוּוּ: ״וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד אַל תִּתְגָּרוּ בָם״ (דברים ב ד ה), כַּאֲשֶׁר פֵּרַשׁ לָהֶם מֹשֶׁה, וְעַל פִּי הַדִּבּוּר נָטוּ מֵעָלָיו, כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשׂוֹת דָּבָר אַחֵר כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִנִּיחָם לַעֲבֹר:

מקור: ספריא · נחלת הכלל