בְּמִדְבַּר ט״ז · ל״ד

נסו לקלם. בִּשְׁבִיל הַקּוֹל הַיּוֹצֵא עַל בְּלִיעָתָן:

וְכָל יִשְׂרָאֵל דִי בְסַחֲרָנֵיהוֹן עֲרָקוּ לְקַלְהוֹן אֲרֵי אֲמָרוּ דִלְמָא תִבְלְעִנָנָא אַרְעָא

לקולם. בעבור קולם:

נסו לקולם - כשצעקו בשעת נפילה, כדכתיב: לקול נפלך רעשה ארץ.

נסו לקלם של נבלעים דוגמא לקול מפלתך רעשה כל הארץ.

נָסוּ לְקוֹלָם. ״מִקּוֹלָם״ מִבָּעֵי לֵיהּ לְמֵימַר, וְעוֹד לְהֵיכָן נָסוּ, וְאָנָה מִפָּנָיו יִתְבָּרַךְ יִבְרָחוּ. וְהִנֵּה רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (תנחומא קרח יא) שֶׁקֹּרַח וַעֲדָתוֹ אוֹמְרִים תָּמִיד: מֹשֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְהֵם בַּדָּאִים. וְאוֹתוֹ קוֹל הִתְחִיל לְבַצְבֵּץ מִיָּד אַחַר הַבְּלִיעָה. וּלְאוֹתוֹ קוֹל הַיּוֹצֵא מִמְּקוֹם הַבְּלִיעָה נָסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִשְׁמוֹעַ מַה יְּדַבֵּרוּ, כִּי סָבְרוּ מִסְתָּמָא הֵם מִתְוַדִּים עַל חֶטְאָם וְרָצוּ לֵידַע מַה הָיָה עִקַּר חֶטְאָם כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא יַעֲבֹר גַּם עֲלֵיהֶם כּוֹס זֶה. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: ״כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ״. וּמִדְּקָאָמְרוּ מֹשֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת, שְׁמַע מִנַּהּ שֶׁכָּפְרוּ גַּם בְּתוֹרָתוֹ. וְאוּלַי תָּלוּ זֶה בְּמַה שֶּׁשָּׁמְעוּ ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ מִפִּי הַגְּבוּרָה, אִם כֵּן רוֹצֶה ה׳ שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ הַכֹּל מִפִּי הַגְּבוּרָה, וּמַה שֶּׁמֹּשֶׁה מַגִּיד לָהֶם עוֹד, לָאו כָּל כְּמִינֵיהּ לָתֵת מָקוֹם לִדְבָרָיו אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ גַּם הֵמָּה. וּלְדַעְתִּי שֶׁזֶּה כַּוָּנַת רַשִׁ״י שֶׁפֵּרֵשׁ ״כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדוֹשִׁים״ - לֹא אַתֶּם לְבַדְּכֶם שְׁמַעְתֶּם ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״. רָצוּ בָּזֶה, מֵאַחַר שֶׁגַּם כָּל הָעֵדָה שָׁמְעוּ שְׁתֵּי מִצְוֹת אֵלּוּ, לוּ חָפֵץ ה׳ בְּמִצְוֹת יוֹתֵר מֵאֵלּוּ כָּעֵת, לָמָּה לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת, אֶלָּא וַדַּאי שֶׁמִּלִּבְּכֶם אַתֶּם בּוֹדִים הַכֹּל. וּלְפִי שֶׁחָלְקוּ עַל הַתּוֹרָה, אָמְרוּ בְּהִתְוַדּוֹתָם: מֹשֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת.