בְּמִדְבַּר י״ד · ח׳

אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֙נוּ֙ יְהֹוָ֔ה וְהֵבִ֤יא אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃

במילים פשוטות

יהושע וכלב ממשיכים: אם חפץ בנו ה׳ והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו, ארץ אשר היא זבת חלב ודבש. חזקוני מבאר ש״אם חפץ בנו ה׳״ עניינו שלא נמות במדבר. אור החיים מבאר שהמרגלים הנאמנים נתחכמו לדבר בלשון ספק, ״אם חפץ״, כדי שהעם יניח להם לגמור את דבריהם ולא יקטע אותם, שכן יחשבו שאין דבריהם החלטיים אלא בגדר אפשרות בלבד. כך יהושע וכלב נוקטים בתחבולה רטורית עדינה: פתיחה מסויגת שתאפשר להם להשמיע את המסר המלא על טוב הארץ ועל חסד ה׳, בלי לעורר מיד את התנגדות העם הזועם.
מבוסס על חזקוני, אור החיים · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

אִם רַעֲוָא בָנָא קֳדָם יְיָ וְיָעֵל יָתָנָא לְאַרְעָא הָדָא וְיִתְּנִנַהּ לָנָא אַרְעָא דִי הִיא עַבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

אם חפץ בנו ה' שלא נמות במדבר.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

אִם חָפֵץ בָּנוּ ה׳. נִתְחַכְּמוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן סָפֵק, כְּדֵי שֶׁיַּנִּיחוּ לָהֶם לִגְמוֹר הַדְּבָרִים, כִּי יֹאמְרוּ שֶׁאֵין דִּבְרֵיהֶם אֶלָּא לְגֶדֶר הָאֶפְשָׁרוּת וְלֹא בִּבְחִינַת הַהֶחְלֵט, וְלָזֶה הִנִּיחוּם לוֹמַר כָּל הַדְּבָרִים וּבְגָמְרָן אָמְרוּ לִרְגּוֹם. וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל: לָמָּה לֹא רָגְמוּ עַל תְּחִלָּתָן שֶׁל דְּבָרִים, שֶׁהֲרֵי אֵין בְּדִבְרֵיהֶם הָאַחֲרוֹנִים תּוֹסֶפֶת וְשִׁנּוּי מִתְּחִלַּת דִּבְרֵיהֶם? אֶלָּא לְצַד שֶׁבִּתְחִלַּת דִּבְרֵיהֶם אָמְרוּ ״אִם״, הָיוּ יוֹשְׁבִים וּמְצַפִּים גָּמְרָן שֶׁל דְּבָרִים, וּכְשֶׁעָמְדוּ בָּהֶן אָמְרוּ לִרְגּוֹם.

אֶרֶץ אֲשֶׁר וְגוֹ׳. כָּאן גְּזֵרַת מַאֲמַר ״אִם חָפֵץ״.

הִיא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. פֵּרוּשׁ הִיא וְלֹא אַחֶרֶת כַּיּוֹצֵא בָּהּ, וְהַמְּרַגְּלִים אָמְרוּ ״זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִיא״, אֵין תֵּיבַת ״הִיא״ מוּפְלֶגֶת מֵהָאָרֶץ שׁוֹלֶלֶת מְצִיאוּת כַּיּוֹצֵא בָּהּ, אֶלָּא לְזִכָּרוֹן אֲשֶׁר עָלָיו בָּא מַאֲמַר ״זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ״.

מקור: ספריא · נחלת הכלל