וְהָפַכְתִּ֨י חַגֵּיכֶ֜ם לְאֵ֗בֶל וְכׇל־שִֽׁירֵיכֶם֙ לְקִינָ֔ה וְהַעֲלֵיתִ֤י עַל־כׇּל־מׇתְנַ֙יִם֙ שָׂ֔ק וְעַל־כׇּל־רֹ֖אשׁ קׇרְחָ֑ה וְשַׂמְתִּ֙יהָ֙ כְּאֵ֣בֶל יָחִ֔יד וְאַחֲרִיתָ֖הּ כְּי֥וֹם מָֽר׃ {פ}

וְאַהֲפֵיךְ חֲגֵיכוֹן לְאָבְלָא וְכָל תֻּשְׁבַּחְתְּכוֹן לְאִלְיָא וְאֶסַק עַל כָּל חַרְצִין סַק וְעַל כָּל רֵישׁ מְרַט וְאַשְׁוִינָהּ כְּאֵבֶל יָחִיד וְסוֹפָהּ כְּיוֹם מְרִיר:

והפכתי ושמתיה - הטעם הארץ כי כל יושביה יתאבלו כאבל אב על בן יחיד.

ואחריתה כיום מר - שלא נראה כמוהו.

והפכתי. תמורת שמחת החג יהיה אבל ותמורת השירה יהיה קינה:

והעליתי. ר״ל אביא עליהם צרה עד שכולם ילבשו שק על מתניהם ויקרחו קרחה בראשם והם ענין צער ואבלות:

ושמתיה. אשים עדת ישראל להיות מתאבלת כדרך האבילות שעושין על בן יחיד שמת:

כיום מר. הוא יום מיתת בן יחיד וכפל הדבר במ״ש:

קרחה. ענין נפילה ותלישת השער כמו קרח הוא (שם יג):

והפכתי חגיכם לאבל, בחג אין מתאבלים על העבר רק על דבר ההוה והעתיד שע"ז יצוייר אבילות תמיד, ושיריכם לקינה הקינה היא רק על העבר, והעליתי על כל מתנים שק השק ילבשו לתפלה ולצום על צרה הוה או עתידה, ועל כל ראש קרחה הקרחה הוא על העבר, ר"ל שיקוננו ויקרחו על העבר, ויאבלו וילבשו שק על ההוה והעתיד.

ושמתיה כאבל יחיד כמי שמתאבל על בן יחיד שלא נשאר לו בן אחר שיתנחם בו, ומוסיף ואחריתה כיום מר כי מי שמת בנו מתנחם עדיין במה שהוא עצמו חי, אבל אחריתה יהיה כיום המות שאז אבדה כל תקוה: