עָמוֹס ב׳ · ז׳

דְשַׁיְטִין בְּעַפְרָא דְאַרְעָא בְּרֵישׁ מַסְכֵּינָא וְדִין חֲשִׁיכַיָא מַסְטָן וּגְבַר וְאָבוּהִי אָזְלִין עַל עוּלֶמְתָּא בְּדִיל לְאַחְלָא יַת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי:

השואפים - הטעם תשאפו מתי תסחבו ראש דלים על עפר ארץ ודי להם שפלותם.

ודרך ענוים יטו - מני אורח ישר שהוא אורחם, עד שהסירו הענוה מישראל, עד שלא יבוש ללכת איש עם אביו עם נערה ידוע.

השואפים. אשר מביטים אל עפר הארץ להיות מושבם בראש הדלים כי השופטים ההם משימים שוטרים תחתיהם לכוף הדלים לקיים דבר המשפט ואם ימאנו יקחום בשער ראשם ויפילום בארץ וירמסום ברגליהם והנה עפר הארץ בראש הדלים:

ודרך ענוים יטו. מטים דרך ענוים להסב מדרך הפשוטה להטות דרך עקלתון כי יפחדו מהם ויסתתרו לבל יראום:

ואיש ואביו. שניהם יחד ולא יבושו זה מזה:

אל הנערה. ר״ל אל נערה המאורסה לזנות עמה:

למען חלל. כאלו יתכוונו לחלל שם קדשי כי אם היה בעבור הנאה לבד מה להם ללכת אל ארוסה ושניהם יחד:

השואפים. ענין הבטה אל הדבר והתוחלת לה וכן כעבד ישאף צל (איוב ז׳:ב׳):

השואפים, ומי שכר העדי שקר ונתן שוחד, זה עשו אלה ששואפים ותאבים על עפר ארץ, לקחת עפר ארץ של הדל, ר"ל מעט כברת ארץ שיש לו, וזה יקחו בראש דלים, עם ראשם של הדלים, שע"י שיכרתו ראשו ויהרגוהו יקחו עפר ארצו ולכן ישכרו עליו עדי ודייני שקר, ועי"ז דרך ענוים יטו, יטו את דרכם לדונם משפט מות ולרצחם, כי ש"ד קל בעיניהם, ובענין ג"ע איש ואביו ילכו אל הנערה המאורשה, שזה מורה על רוב הפרצה מאד והעדר הבושת בפני ההורים בזה למען חלל את שם קדשי: