תלמוד בבלי - מסכת יומא · דף ע״ו עמוד א

זה יהושע - שעלה עם משה עד תחומי ההר שנאמר (שמות כ״ד:י״ג) ויקם משה ויהושע משרתו ויעל משה אל הר סיני והמתין לו יהושע שם כל מ' יום שנאמר וישמע יהושע את קול העם ברעה למדנו שלא היה עמהם ושם היה יורד לו מן כנגד כל ישראל:

עד מתי אתה מגבב דברים ומביא עלינו - מאין לך:

חמש עשרה אמה מלמעלה - אם תאמר מלמעלה לארץ ולא פירש בהר או בבקעה וכי חמש עשרה בהר וכו': תיבה היכי סגיא - היאך עלתה לראשי ההרים אלא על כרחך מלמעל' דקרא מן השמים הוא והכי קאמר על ידי גשמים גברו ט"ו אמה ומן התהום יצאו תחלה למלאות הבקעות והשפלות עד שהשוו לראשי ההרים:

מרובה - רבה על חברתה מדה טובה מרובה על הרעה חמש מאות בה שבמדה טובה נאמר (שם לד) נוצר חסד לאלפים ובמדת פורענות הוא אומר על שלשים ועל רבעים אף כאן מדת הטוב של ירידת המן רבתה על ירידת המבול: במדת פורענות הוא אומר וארובות השמים - לא ירד מבול אלא דרך שתי ארובות: ובמדה טובה הוא אומר דלתי שמים פתח - ותנא כמה ארובות יש באורך דלת ארבע הרי לב' דלתות ח' ארובות ואחרי ששתי ארובות הורידו גשמים גובה ט"ו אמה ח' ארובות הורידו מן ששים אמות שהרי אמרת מדה טובה מרובה על של פורענות וכ"ש שאינה ממועטת הימנה:

הא לא דמיא - אדר' אלעזר המודעי קאי: פתיחה פתיחה גמר - מה פתיחה האמורה בארובות המבול ט"ו לב' ארובות אף פתיחה האמורה בדלתות המן ט"ו אמה לכל ב' ארובות:

ובעשור - דחומש הפקודים ואך בעשור דשור או כשב שבת שבתון וגו' בכולהו כתיב תענו ועניתם:

אניגרון - מין מאכל שנותנין בו יין ובכמה מקומות שנינו בתוספ' אניגרון ואכסיגרון שנותנין בו יין ושמן: מיא דסילקא - מים ששלקו בהן תרדין: דכולהו שלקי - של שאר מיני ירקי:

מידי דמשכר - ואין שכרות דרך אכילה: קעילית - שם מקום:

גמרא תירוש חמרא הוא וק"ל ואכלת. ק"ל דהא מצינו רבות במקרא כשיבוא פעל על ב' דברים יבוא בלשון שיפול על הסמוך אליו כמו ותדבר מרים ואהרן. ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי. וכן הגמרא אמרה כן בחולין (ס"ד כז) על הכתוב ציד חיה או עוף כו' ושפך את דמו דושפך דמשמע שפיכה בעלמא לא קאי רק על עוף דסמיך ליה. וכן שם (כט) דמוקי לסיפא דמתניתין דשם דתני רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה בקדשים ואע"ג דבעוף דקדשים לית ביה שחיטה אלא מליקה. ואמר עוד שם דאס"ד רישא בקדשים המולק מ"ל ואע"ג דעל בהמה לא שייך לשון מליקה:

תד"ה ובעשור (בסופו). וי"ס שגורסין שבת שבתון שבת שבתון אך בעשור כו' (כצ"ל) ועל אותה גירסא אין אדם יכול ליתן טעם. ואנכי אם כי לא בינת אדם לי יש אתי לתת טעם והוא דמקדים אותן הכתובים בלשון שוה וכעין שכתבתי בריש תענית בס"ד ע"ש:

ודילמא דאכילה על ידי אנגרון. פי׳ דלא חשיבא אלא אכילה כסלקא גופיה דאמר רבא אנגריון מיא דסלקה וכו׳ לברורי בעלמא נקיט לה. ולא היה צריך לה ודכותה בתלמודא:

הני חמשה ענויין כנגד מי - תימה לי דהכא קאמר סתמא דהש"ס דחמשה הויין ובסמוך פריך סתמא דהש"ס ואנן שיתא תנן וי"ל דהא דקאמר הכא הני ה' ענויין כנגד מי לאו סתמא דהש"ס קאמר לה אלא מילתיה דרב חסדא היא הכל וכי האי גוונא איכא בריש פרק אלו מציאות (ב"מ דף כא.) דמיבעיא ליה וכמה א"ר יצחק קב בארבע אמות ובתר הכי פריך אי דרך נפילה אפילו טובא נמי כו' וא"כ מאי קמיבעיא ליה מעיקרא וכמה לימא דרך נפילה ואפילו טובא אלא רבי יצחק הוא דקאמר וכמה וכה"ג יש לפרש בפרק לא יחפור (ב"ב דף בב:) גבי וכמה [א"ר ייבא] כמלא רחב חלון: ובעשור אך בעשור שבת שבתון ושבת שבתון והיתה לכם - כך היא הגירסא ברוב ספרים ודבר תימה היא מאד דלא מייתי להו כסדר שהם כתובים בתורה אלא לגמרי מלמטה למעלה קא מייתי להו ובעשור בפרשת פינחס ואך בעשור שבת שבתון בפרשת אמור אל הכהנים ושבת שבתון והיתה לכם באחרי מות אלא שוהיתה לכם כתיב ברישא ונ"ל דלהכי מייתי ובעשור ברישא משום דמיניה נפקא לן לעיל (יומא דף עד:) פירושו דעינוי כדאמר לעיל יכול ישב בחמה ובצנה ויצטער ת"ל כל מלאכה לא תעשו והיינו ההוא קרא דובעשור דכתיב ביה ועניתם את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשו וכיון דכתיב לבסוף קא מייתי לכולהו מלמטה למעלה ויש ספרים שגורסין שבת שבתון אך בעשור ובעשור והיתה לכם ועל אותה גירסא אין אדם יכול ליתן טעם:

הני חמשה הוו ואנן שיתא תנן - תימה לי דבקראי נמי כתיבי שיתא תרי באחרי מות ושלש באמור אל הכהנים וחד בפינחס ונ"ל דכי כל הנפש אשר לא תעונה לא קא חשיב דלא קחשיב אלא ציוויין תענו ועניתם אבל האי דלא ציווי הוא לא קא חשיב: