תלמוד בבלי - מסכת יומא · דף ס״ד עמוד א

רבא אמר - מחוסר זמן דאיצטריך קרא לשעיר המשתלח כגון שהיה לו למי שמוכרן לציבור חולה בתוך ביתו שמותר לחלל עליו יום הכפורים ושחט את אמו של שעיר שנעשה מחוסר זמן משום אותו ואת בנו לאחר שהגריל עליו:

מי אסיר - להוליכו לצוק משום אותו ואת בנו:

אין נדחין - אם אירעה להם שעת פסול עדיין יכולין להתקן כשיזדווג לו אחר ולא אמרי' הואיל ונדחה ידחה אלא בשחוטין כגון מת המשתלח ישפך הדם:

הא על ידי תערובת ירצו - כרבי אליעזר:

איברים - של עולה תמימה שנתערבו בהן איברי בעלת מום אחת: אם קרב הראש של אחד מהן - קודם שהרגישו בדבר: יקריבו כל הראשין כולן - ותולין האיסור באותו שקרב כבר ותלינן לקולא דהואיל ונתערבו אין כאן ספק איסור דאורייתא למיזל לחומרא דלא הזהירה תורה עליהן אלא כשהן בעצמן שנאמר בהם כי משחתם בהם מום בם כי איתנהו בעינייהו:

מבם בהם - מדמצי למיכתב בם וכתב בהם:

בעידנא דאיתחזאי קמייתא לא איתחזאי בתרייתא - אבל האי לא איתחזי קמא עד דאיתחזי בתרא שאף על פי שהגריל עליו אינו ראוי לישחט עד לאחר מתן דם הפר ובתוך כך מת חבירו והביאו שנים והגרילו עליהן וכשהגיע זמן שחיטת השעיר כבר זה האחרון עומד:

אלא רבי יוסי דפסח - דהא הכא לא איתחזאי קמא עד דאתחזאי בתרא שהרי אין זמן שחיטת פסח אלא לאחר חצות וקודם לכן אבד ראשון והופרש שני ונמצא ראשון והרי שניהן עומדים כשהגיע זמן שחיטה ואפילו הכי קאמר רבי יוסי מצוה בראשון:

גמ' מי דמי התם לא איתחזי. בתוס' תמורה דף כו ע"ב ד"ה שמע הגירסא כאן ואידך התם:

גמ' מי דמי התם לא איתחזי. בתוס' תמורה דף כו ע"ב ד"ה שמע הגירסא כאן ואידך התם:

גמרא אמר לך רב אליבא דר' יהודא לא קאמינא (דבעלי חיים אין נדחין כי קאמינא אליבא דרבנן).

פירוש דקאמר ת"ק אם של שם מת (זה שעלה עליו הגורל מהזוג השני לשם), יתקיים תחתיו, משמע דאידך (זה שהיה לעזאזל) כדקאי קאי אלא דסברי דבעלי חיים אין נדחין (דהא משמת ראשון עד שהגריל שני להשם לא היה זה ראוי לעזאזל) וכמו דדייק רבא מזה דמתני' כוותיה דרב, ועלה פליג ר"י ואמר דהראשון ימות דבע"ח נדחין.ורש"י ז"ל דחק טובא למצוא הוכחה דרבנן סברי בע"ח נדחין, ולא ידעתי על מה:

גמרא רב ס"ל כר"י דאמר מצוה בראשון כו'. וא"ת הא לכאורה אינו אלא מדרבנן ולקיחתן כאחד משמע דהוה מדאורייתא וא"כ היה יותר ראוי להקריב שני שבזוג שני. עמש"כ לעיל במשנה ד"ה יקח זוג לשני בס"ד ותמצא ישוב לזה:

רש"י ד"ה בעידנא. א"ר לישחט עד כו' ובתוך כך כו'. ולע"ד ה"נ דאף אם לא מת עד לאחר מ"ד הפר והיה חזי תיכף להשחט מ"מ כיון דמת חבירו אידחי ליה והדר דהביא שנים והגריל עליהן השתא הוא דחזי ואז גם השני עומד:

תד"ה התם. דהתם משעה שהקדישה היתה דחויה. עי' רש"א. ולנ"פ דהתם ר"ל גבי הקדיש חציה. אבל מח"ז שהיה קודם הקדש לא נקרא דיחוי דומיא דלולב שכ' רש"י בסוכה (לג) ד"ה ולולב מסוכה ל"י ושם ע"ב בד"ה פשיטא וד"ה ה"ג. אבל ק"ל מולדות קדשים דכבר קדשו ממעי אמן או בהווייתן ונפקא לן דקרבין מאשר יהיו לך:

תד"ה ואידך. והא דלא מייתי כו' דרשה דריו"ח. נדפס הגהת הגרי"פ דצ"ל אליעזר והיא תמוה. ונראה דשגה המדפיס וצ"ל אלקמיה וכהגהת מהרש"א:

דחייתו לצוק זו היא שחיטתו - הקשה הרב רבי משה מפונטייז' זצ"ל דבפרק אותו ואת בנו (חולין דף פא:) תנן השוחט עגלה ערופה ושור הנסקל וכו' חייב ור"ש פוטר פירוש דה"ל שחיטה שאינה ראוייה ופריך בגמרא [שם דף פב.] והתנן נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר אלמא לא מיתסרא מחיים ואמאי פוטר ר' שמעון ומשום הכי קאמר עלה עגלה ערופה אינה משנה ואמאי לא קאמר דשוחט דמתניתין היינו עורף ורבי שמעון פוטר משום דלא חזיא לאכילה וחייב לרבנן דעריפתה זו היא שחיטתה כדאמרי' הכא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו ובפרק חטאת העוף בזבחים (דף ע:) אמרינן דעריפה מטהרת מידי נבילה ותירץ ר"ת דלא הוה ליה למיתני השוחט אלא העורף ודוחק הוא דדילמא תנא שוחט משום פרת חטאת ושור הנסקל דמיתנו בהדה כדאשכחן ריש פרק השוחט (חולין דף כט.) דקאמר סיפא בקדשים ודקאמר שחיטתן כשרה מליקתן כשירה מיבעי ליה איידי דסליק מבהמה תנא שחיטתן כשירה וכן הא דקתני התם) השוחט) חיה ועוף ולא יצא מהם דם וכו' וקאמרינן בגמרא אי סלקא דעתך בקדשים חיה בקדשים מי איכא אבל לא פריך אי בקדשים שחיטה בעוף מי איכא אלא משום בהמה וחיה נקט השוחט:

התם לא איתחזאי כלל הכא נראה ונדחה הוא - ואפילו לרבי יוחנן דסבירא ליה בפרק קמא דקידושין (דף ז:) ובפ"ק דזבחים (דף יב.) דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ואפילו בבעלי חיים גבי בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדיש חציה קדושה ואינה קריבה ולא דמי למחוסר זמן דהתם משעה שהקדישה היתה דחויה ואף על דגבי מחוסר זמן נמי אמרינן לילה לקדושה יום להרצאה אלמא אף ע"ג דבעידנא דאקדשיה לא חזיא להקרבה אפ"ה כי חזי למחר מקריב ליה ולא אמר דיחוי מעיקרו הוא וכן כל קרבן שהקדישו ביום ועבר עליה לילה אחת שלא הקריבו תו לא לקרביה דהוה ליה נראה ונדחה ואין לתרץ לילה לאו מחוסר זמן ולא חשיב נדחה דהא הכא חשיב נדחה אע"ג דהדר חזי ביומיה וי"ל כיון שאינו מחוסר מעשה בגופו לא חשיב נדחה ועוד דלילה לא חזיא להקרבת שום קרבנות אבל הכא שצריך להביא שנים אחרים ולהגריל עליהם דהוי כמחוסר מעשה ועוד דהוא זמן הקרבה ואפ"ה לא מצי לאקרוביה הלכך חשיב דיחוי:

הא על ידי תערובת מרצו כדתנן כו' - וסבירא ליה כרבי אליעזר א"נ אפילו כרבנן אע"ג דפליגי עליה רבנן התם בברייתא רבנן דמתני' שרו מדאורייתא כדמשמע לישנא דמתניתין דלא אסרו אלא אבר הנשאר אבל אותם שקרבו ועלו למערכה לא ירדו ומדרבנן הוא דאסרי לכתחילה כדמשמע לישנא דמתניתין אפי' קרבו כולם חוץ מאחד מהם יצא לבית השריפה:

ואידך נפקא ליה מבם בהם - והשתא איכא שלשה דרשות הא עבר מומם ירצו ואידך הא כל דחויין הואיל ונדחו ידחו ואידך הא על ידי תערובת מירצו והא דלא מייתי התם בפ' התערובת (זבחים דף עז:) דרשא דרבי (יוחנן) משום דלא בעי לאתויי אלא הנך שתי דרשות דאפי' רב מודה בהו והא דמשמע התם דדרשא דר' יוחנן מה"א דבהם אין לחוש בזה דלא נחת גמרא לדקדק בזה: