תלמוד בבלי - מסכת יומא · דף נ״ד עמוד ב

כאיש המעורה בלוייה שלו - הנדבק וחבוק באשתו בין זרועותיו: הוציאום לשוק - קיפלום מן הכותל:

מציון נברא - ציון נבראת תחילה וסביביה נדבקו רגבים עד סוף העולם מכל צד: בצקת עפר למוצק - מוצק אחד היה לו ומשם נדבקו רגבים סביביו:

מן הצדדין נברא - ארבע מוצקות היו לו ונמתח והלך מכל צד עד שנדבק באמצעיתו: כי לשלג יאמר הוא ארץ - תעשה ארץ ומהיכן גשם מטר וגשם מטרות מארבע צדדין הורידו והגשימו להעשות ארץ:

מציון מכלל יופי - בתריה כתיב:

תולדות השמים - מאורות וכוכבים: ה"ג תולדות השמים משמים נבראו ותולדות הארץ מן הארץ נבראו:

תוס ד"ה כרובים כו' ונראה לי דאפילו ישראל מותר. ק"ל דלפי דסברי תחלה דלישראל אסור לציירן אף ע"י אחרים ליתסר דאמירה לנכרי שבות עי' תוס' ר"ה כד ע"ב ד"ה שאני ר"ג ואחרים עשו לו דתירצו במקום מצוה שאני והכא דל"ש כן ליתסר:

בשעה שנכנסו גוים להיכל מצאו כרובין מעורין זה בזה. הקש׳ הרב בן מאוש ז״ל דהא בב״ב אמרינן שלא היו פניהם איש אל אחיו אלא כשהיו עושין רצונו של מקום. ויש מתרצים דהתם בכרובין דמשה אבל הכא בכרובים דצורתא שבכותלים תמיד היו מעורין. ותימה דא״כ היכי אמרינן לעיל שהיו מראין להם כרובים דצורתא להראות חיבתן לפני המקום. והנכון כמו שפי׳ הרא״ם ז״ל דהני נמי בנס היו מעורין עכשיו אלא שנעשה נס לרעה כדי לגלות ערותן.

אלו ואלו מציון נבראו - פירוש שאמצעיתן של עולם והצדדין מציון נבראו: