תלמוד בבלי - מסכת יומא · דף ל׳ עמוד ב

באחולי עבודה - אם לא טבל שחרית ועבד: לבן זומא - דאמר דאורייתא היא שהרי ניתן ק"ו לידרש הויא עבודתו מחוללת: לרבי יהודה - דאמר דרבנן היא לא מחיל:

ולבן זומא מי מחיל - והא מכהן גדול ביום הכפורים יליף לה והוא עצמו שלא טבל ולא קדש ביוה"כ בין בגדי זהב לבגדי לבן שהוא משנה בה עבודתו כשירה: אחד כ"ג כו' עבודתו פסולה - בפרק שני דזבחים (דף יט:) ילפינן דכשלא רחוץ ידים ורגלים מחלל עבודה:

לבן זומא קאי עליה בעשה - מק"ו דכ"ג שעובר בעשה כדכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ד) ורחץ את בשרו במים ולבשם:

ומי אית ליה לר' יהודה הך סברא - דמתני' שיהיו כל הנכנסין לעזרה צריכין טבילה: מצורע - בשמיני שלו אע"פ שטבל בשביעי כדכתיב (שם יד) והיה ביום השביעי יגלח וגו' חוזר וטובל בשמיני כשמביא קרבנותיו: ועומד בשער ניקנור - להכניס ידיו ורגליו בפנים למתן בהונות מדם האשם ושמן הלוג:

כדתני טעמא שכבר טבל בערב - רבי יהודה לטעמיה דאמר אין טבילת שחרית הבאים לעזרה אלא לזכור טומאה ישנה וזה אין צריך לכך שהרי טבל אמש לכל טומאה שעליו:

ודקארי לה מאי קארי לה - מי שעוסק במשנה זו להשיב ממנה בבית המדרש למה נתעסק הלא טעם מפורש בה: לשכת מצורעין - למה נקראת לשכת מצורעים: ששם מצורעים טובלין - בשביל שמכניסין בהונותיהן לעזרה: אלא כל אדם - הנכנס לעזרה מדקאמר בלבד מכלל דאית ליה טבילה במצורע:

דלא טביל - מבערב לצרעתו: אסח דעתיה - משמירת גופו צריך הזאה שמא נכנס לאהל המת ולא שם אל לבו:

לדידי מצורע אין צריך טבילה - שכבר טבל: דייש בטומאה - אותה טומאה והורגל עד עכשיו ליגע בטומאה לפיכך הוא בחשש טומאות שמא אחר טבילה נגע:

נימא רבנן דפליגי עליה דר"י - במתני' קמייתא דקתני מצורע טובל ועומד וכו' כבן זומא סבירא להו דאמר דאורייתא היא לכל אדם הילכך לא שנא טבל מבערב ול"ש לא טבל ולאו היינו רבנן דמתני' דפליגי עליה במשנה דמדות או דילמא חדא תנא היא ושאני מצורע דדייש בטומאה:

גמרא הא (דקתני לשכת המצורעי' נקרא ששם מצורעין טובלין, בשביל שמכניסין בהונותיהן לעזרה) דלא טבל מבערב לצרעתו.בתוס' תמהו, דהא הלשכה לא היתה בקודש, ובימי ספרו אינו אסור אלא לכנס במחנה שכינה.ותימא לי על תמיהתם, איך סלקא אדעתייהו בקושייתם וכן באמת לתירוצם השני דפריך מחמת דאסור לכנוס, א"כ ל"ל להקשות הערב שמש בעי, בפשוטו הי"ל להקשות, אי דלא טבל מבערב איך יכול לכנוס ללשכה לטבול והא הוא טמא עדיין, ואסור לו לכנוס:

גמרא והאי דקתני מצורע להודיעך כחו דר"י. הלשון אינו מובן דמשמע דפליג גם אשאר כל אדם וז"א דל"פ אלא במצורע והכי הל"ל להודיעך כחן דרבנן. או משום פלוגתת ר"י:

רש"י ד"ה ודקארי ליה. מי שעוסק במשנה זו. הא ברייתא היא ועמש"כ בשבת (פג ב):

תד"ה ר"י. ש"ה דפליג בהדיא במשנה. מוכח מדבריהם דפלוגתת ר"י נזכרת במשנה וכ"מ לקמן בד"ה נימא. ובמשנה שלפנינו ליתא:

תד"ה אי. בחדושי הגרע"א תמה דמשמע דמפרשי דקושיית אי לא טביל הע"ש בעי היינו דאסור ליכנס שם א"כ ה"ל להש"ס להקשות הא טמא הוא עדיין. ובקל י"ל דמקשה הא הע"ש בעי קודם שיכנס לע"נ וכש"כ שאסור קודם טבילה:

תד"ה כב"ז. ה"ה דכר"י כו'. לכאורה דוקא קאמר דאילו לר"י דמשום סרך טבילה לא היה צריך שכבר טבל מבערב וכדאמר וכ"נ מפרש"י:

רבי יהודה אומר לא מצורע בלבד אמרו אלא כל אדם - לפרש"י דפירש לעיל בפ"ק (יומא דף טז:) רב אדא בר אהבה אמר הא מני ר' יהודה ההיא דתמיד משום דאשכחן דפליג אסתמי דמדות ומייתי ברייתא דשמעינן ליה לרבי יהודה דאמר מזבח ממוצע וסתמא דמדות לית ליה מזבח ממוצע מהא דהכא הוה מצי לאיתויי דפליג אסתמא דרישא י"ל מהא דהכא לא מצי לאיתויי ראיה דאיכא למימר שאני הכא דפליג בהדיא במשנה אבל היכא דלא הוזכרה במשנה דפליג דילמא לא פליג להכי מייתי מההיא דמזבח ממוצע ועי"ל דמהכא לא הוה שמעינן דפליג דאיכא למימר כולה ר"י היא ומשום דקתני ברישא שהלשכה קרויה לשכת מצורעין ופירש למה נקראת כך לפי ששם מצורעים טובלים ומעיקרא ניתקנה בשביל זה קאמר ר"י דלאחר שנתקנה הרגילו לטבול בה כל אדם טהור הרוצה ליכנס לעזרה:

אי דלא טביל הערב שמש בעי - תימה לי מאי קפריך הא בימי ספרו אינו אסור ליכנס אלא במחנה שכינה ולשכת מצורעים לא היתה בקודש מדנכנסו לה מחוסרי כפורים י"ל דהכי פריך כיון דלא מצי להכניס ידיו לבהונות היום עד שיעריב שמשו ל"ל דעייל בהר הבית לטבול שם בשלמא אי בשמיני איירי וכבר טבל מבע"י טביל התם כדי שלא יסיח דעת שיזכור לו להכניס ידיו מיד אי נמי י"ל נהי דמדאורייתא מותר ליכנס בהר הבית כל ימי ספרו מ"מ מדרבנן גזרו שלא יכנס דבפרק בתרא דנגעים [מ"ב] קאמר דלאחר תגלחת ימי [גמרו] הרי הוא כשרץ ובפ"ק דכלים [מ"ח] תנן עזרת נשים מקודשת הימנו שאין שום טבול יום נכנס לשם ולשכת מצורעים היתה עומדת בעזרת נשים והיא אחת מארבע לשכות שבארבע מקצעותיה:

היסח הדעת שלישי ושביעי בעי - טמא שרץ ונבילה וכל הנך דלא מצרכינן להו הזאת שלישי ושביעי צ"ל כגון דלא אסחו דעתייהו:

נימא רבנן דפליגי עליה דר"י כבן זומא ס"ל - פרש"י ונימא דהני רבנן לאו היינו רבנן דפליגי עליה במדות ותימה לי א"כ מאי מספקא ליה לאביי דפשיטא דלית לן למימר דפליגי ארבנן דמסכת מדות דאם כן קשה דרבנן אדרבנן דבכמה דוכתי פריך הכי דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן ל"ק ומשני וכו' ולא משתמיט לשנויי בשום דוכתא תרי רבנן נינהו אלא צ"ל דאפילו אי ס"ל כבן זומא לא פליגי ארבנן דר"י דמסכת מדות דאיכא למימר נמי התם הוא הדין שאר כל אדם והא דנקט מצורעין משום דעיקר הלשכה נתקנה בשביל כך שיש בהן צורך לטבול ולהכניס ידיהם לאלתר לבהונות א"נ נקט מצורע להודיעך כחו דר"י דפליג ואמר לא מצורע אמרו אלא שאר כל אדם דוקא א"נ דוקא נימא דבהא פליגי דת"ק סבר דלשאר כל אדם הנכנס לעזרה היה במקום אחר ור"י סבר דלא מצורעים בלבד טובלין שם בלשכה אלא אף כל אדם הנכנס לעזרה א"נ איכא למימר כולה ר"י היא ומשום דקאמר מעיקרא שהלשכה נקראת לשכת מצורעים לפי שניתקנה תחילה לטבילת מצורעים הוצרך לחזור ולפרש לא מצורע בלבד טעון טבילה אלא אף שאר כל אדם: כבן זומא סבירא להו - הוא הדין דכר"י נמי סבירא להו דעד כאן לא פליגי בן זומא ור"י אלא אי דאורייתא אי דרבנן אבל תרוייהו מודו דטהור הנכנס לעזרה בעי טבילה אלא נקט בן זומא משום דעיקר השאלה נשאלה ממנו ומשיב דבעי טבילה: