תלמוד בבלי - מסכת יבמות · דף ז׳ עמוד א

רציחה דוחה אותה - שאם היה רוצח כהן ורוצה לעבוד עבודה ב"ד שולחים ומביאין אותו למות אלא א"כ היה על גגו של מזבח ועבודה בידו: שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות - ולא מעל מזבחי:

ומאי או אינו דקאמר - הואיל ומקל וחומר אתיא דדחיא היכי מצינו למימר או אינו אלא אפי' מיתת ב"ד לא דחיא: קבורת מת מצוה - דחיא עבודה מולאחותו בפ"ק דמגילה (דף ג:) ואינו דוחה את השבת אף אני אביא רציחה דאף על פי שדוחה עבודה לא תדחה שבת. והאי דהדר אמר או אינו אלא אפילו בשבת הכי הדר ואמר קבורת מת מצוה גופה תדחה שבת כו':

ולמאי דסליק אדעתיה למימר מעיקרא - דהאי דאיצטריך ליה קרא משום דאי לא כתביה ה"א אתי עשה ודחי לא תעשה: מאי או אינו - היכי מצי למימר או אינו דלא דחי במאי תיתי לן דלא תדחה:

אימור דאמרינן כו' - היינו דהדר ואמר או אינו אלא אפי' במיתת ב"ד לא תדחי לאו דשבת שהרי יש בו כרת: הדר אמר אטו עשה דדחי וכו' - היינו דהדר ואמר או אינו אלא אפילו בשבת: לאו לא תעשה חמור מיניה - שהרי לוקין עליו:

אלא סלקא דעתך - לעיל קאי דאוקימנא דהא דאיצטריך לא תבערו משום דאי לא כתב רחמנא הוה מייתינן בק"ו ולאו משום דאתי עשה ודחי ל"ת דכרת ועליה למה לי אלא סד"א כו': שהיה בכלל - כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו כלל בכל העריות כרת: ויצא מן הכלל ללמד - שאם אין לה בנים תתייבם:

בכלל כל הקדשים היו - שכבר כלל כרת בכולן כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו וגו': ולמה יצאו - בפסוק זה שני: יצאו קדשי בדק הבית - שאם אכלן בטומאת הגוף פטור:

למה יצתה - יבמה יבא עליה:

מי דמי התם כלל באיסור וכו' - איכא למיתני למה יצתה: הכא פרט בהיתר וכלל באיסור - ולאו להך דרשא דמי דהא בדבר החדש יצא לידון:

אלא - להך דרשא דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש: אי אתה יכול להחזירו - ולהשוותו לכללו ולא להשוות כללו לו: עד שיחזירנו לך הכתוב - הילכך בלאו עליה נמי לא אתי לן שאר עריות לייבום:

ושחט את הכבש - באשם מצורע כתי': כי כחטאת האשם הוא - כדין החטאת כך דין אשם זה: שאין ת"ל כחטאת - דהא אשם זה אם לשחיטה בצפון הלא כבר נאמר בו ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואם למתן דמים ואכילתו הרי הוא ככל אשמות בכלל זאת תורת האשם בצו את אהרן:

לפי שיצא אשם מצורע - מכלל שאר אשמות: לידון בדבר החדש - שאינו בשאר אשמות בבהן יד ובבהן רגל והואיל ויצא מכללו יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח ת"ל כו':

גמ' לאו ל"ת חמור מיניה. עיין רמב"ן פרשה יתרו בפסוק זכור את יום השבת:

תוס' ד"ה לפי כו' דא"כ היה יוצא לידון בדבר החדש. עיין תשובת רשד"ם ח"א סימן לג:

גמרא קבורת מ"מ תוכיח שדוחה אה"ע וא"ד אה"ש כו' ומה עבודה שהיא דוחה אה"ש קבורת מ"מ דוחה אותה כו'. ק"ל הא עבודה שדוחה אה"ש אינה אלא שזמנה קבוע שאין לה תשלומין וקבורת מ"מ לא מצינו דדחי עבודה אלא פסח שיש לו תשלומין בפ"ש ביחיד עי' פסחים (עו ב) תד"ה ה"ג ובמש"כ שם. ושם צב בתד"ה גבי:

בסה"ע לפי שיצא אשם מצורע כו' בבהן יד כו'. בזבחים ובתו"כ איתא נמי ואוזן:

רש"י ד"ה ויצא. מה"כ ללמד שאם אין לו בנים כו'. כצ"ל:

תד"ה לפי. כגון שחיטת צפון לעכב. נ"ל למחוק תיבת לעכב ע"ש בגמרא:

בא"ד דא"כ היה יוצא לידון בדבר החדש (כיוצא בו) כו'. וכ"ה לשונם בזבחים והק"א העתיקם בזה"ל כמו יצא כו':

ותהא קבורת מת מצוה דוחה כו' ת"ל לא תבערו. כלומר, כיון דגלי לן קרא דרציחה אינו דוחה, תו לא אתיא קבורת מת מצוה מק"ו, דהא איפריך ליה מרציחה דאינה דוחה. וא"ת היכי ילפינן מלא תבערו רציחה עצמה,דשאני הבערה דאינה אלא מכשירי מצוה, אבל סקילה או סייף תדחה את השבת. ויש לומר דכיון דגלי רחמנא דלא אמרינן מה לי חומרא זוטא מה לי חומרא רבה תו לא דחי אפילו רציחה עצמה את השבת. ולמאן דיליף מקל וחומר על כרחין לא אתא לא תבערו אלא לאפוקי מקל וחומר, וכיון שכן על כרחין האי לא תבערו לרציחה עצמה אתא, דלגבי רציחה הוא דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות ואתא לאפוקי מהאי קל וחומר.

ומה עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה - הקשה הר"ר יעקב דאורלינ"ש נימא דיו מה רציחה אינו דוחה עבודה אלא בשב ואל תעשה שבת נמי לא תדחה אלא בשב ואל תעשה וי"ל דאתיא כרבי טרפון דאמר (ב"ק כה.) היכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו והא דאמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה.) ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מקל וחומר לא משום דסבר כר"ט אלא לא מסיק אדעתיה לחלק בין קום עשה לשב ואל תעשה כי היכי דלא מסיק אדעתיה הש"ס בפ' מי שמתו (ברכות דף כ. ושם) ורבי יוחנן דלא מהדר ליה דיו משום דמהדר ליה שפיר טפי רציחה תוכיח דאפילו לרבי טרפון ליכא ק"ו ועוד נראה לומר דהכא דיינין הכי ומה עבודה דקילא דחיא שבת רציחה וקבורת מת מצוה דחמירא לא כל שכן ובמה הם חמורים דעבודה נדחית מפניהם ובפ' כיצד הרגל (ב"ק דף כה. ושם) דאמרו רבנן לר"ט דיו ולא דיינין ומה שן ורגל דקילי חייבים ברשות הניזק נזק שלם קרן לא כ"ש משום דאי נעביד קל וחומר הכי איכא למפרך טובא דאיכא בשן ורגל וליכא בקרן כגון יש הנאה להזיקן: שנאמר מעם מזבחי - ואפי' אם אין שם כהן אחר ראוי לעבודה שהעבודה נדחית וא"ת ודלמא התם לאו משום דרציחה דחיא עבודה אלא משום דגברא הוא דלא חזי כדאמרי' (ברכות דף לב:) כהן שהרג נפש לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו וכ"ש עבודה וי"ל דע"כ חזי דאין מחלל עבודה דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי ולא ישא את כפיו חומרא בעלמא הוא ועוד דוקא לא ישא את כפיו לפי שהרגו בידו ואין קטיגור נעשה סניגור וכדכתיב בההוא קרא ובפרישכם כפיכם:

תלמוד לומר לא תבערו - וא"ת אמאי איצטריך בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לו.) מזבחי המיוחד לי למילף דרציחה דוחה אפילו קרבן צבור תיפוק ליה מדאיצטריך לא תבערו לאפוקי מק"ו ש"מ דרציחה דוחה אפי' קרבן צבור דדחי שבת דאי קרבן יחיד א"כ ליכא קל וחומר וי"ל דאי לאו דכתיב מזבחי לא הוה מוקמינן קרא מסברא בקרבן צבור דכדי לדרוש לא תבערו לאפוקי מק"ו אלא הוה מוקמינן קרא בקרבן יחיד ולא תבערו הוה דרשינן ע"כ לשום דרשא אחריתי א"נ השתא דכתב לא תבערו הוה מוקמינן קרא בקרבן יחיד מק"ו דאביי דאמר בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה:) השתא דאמרת אין רציחה דוחה שבת אין רציחה דוחה עבודה מק"ו ומה שבת שנדחית מפני עבודה אין רציחה דוחה אותה כו':

לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש - מה שחטאת מצורע טעונה נסכים ושאר חטאות אין טעונות לא חשיב דבר חדש ואין קרוי דבר חדש אלא כשסותר כללו כי הכא דשאר אשמות טעונות כל הדם לגבי מזבח ואשם מצורע נותן ממנו לבהונות וכגון אשת אח שנאסרו כל העריות וזו הותרה שסותר כללו אבל מה שחטאת מצורע טעונה נסכים אין סותר את כללו וא"ת ולמ"ד בריש איזהו מקומן (זבחים דף מט:) דכללו גמר מיניה יהיו כל אשמות טעונות מתן בהונות ולילפו נמי כולהו עריות מאשת אח וי"ל דלא גמר מיניה אלא דבר דלא חדש בו כגון שחיטת צפון לעכב אבל לענין חידוש לא גמר מיניה כדפרש"י התם דאם כן היה יוצא לידון בדבר החדש כיוצא בו ללמד על הכלל כולו [ואין זה חידוש]: