תלמוד בבלי - מסכת יבמות · דף ע׳ עמוד ב

הכא נמי לא קני - גופיה לרביה וישראל מעליא הוא וחייב בפסח:

ושמעינן ליה לר' אליעזר דאמר מופנה מצד אחד למדין - אם אין להשיב ואם יש להשיב משיבין וכאן יש תשובה מה לפסח שכן חייבין עליו כו' כדלעיל. ולקמן בפרק מצות חליצה (יבמות דף קד.) שמעינן לרבי אליעזר דאמר מופנה מצד אחד למדין ומשיבין דקתני חלצה בשמאל פסולה ור' אליעזר מכשיר ואמרינן מ"ט דתנא קמא יליף רגל רגל ממצורע דכתיב ביה על בהן רגלו הימנית וקרא יתירא הוא דכיון דכתיב על דם האשם ובדם האשם כתיב ברגל ימנית ולא הוי בעי למיהדר ומכתביה בשמן ואמרינן במנחות בפ"ק (דף י.) מופנה הוא למדרשיה יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה אוזן אוזן לרציעה ורבי אליעזר מכשיר חליצה בשמאל דלא גמר ממצורע דאיכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת ומקשינן התם (ולקמן יבמות דף קד.) ורבי אליעזר לא יליף רגל רגל ממצורע והתניא מנין לרציעה שהיא בימין כו' ומשנינן אוזן אוזן מופנה רגל רגל לא מופנה. ואע"ג דג"ש מופנה מצד אחד הוא דרגל דמצורע מופנה הואיל ורגל דחליצה לא מופנה פרכינן:

כיון דלגופיה לא צריך - לא תושב ולא שכיר דלא אפשר לאוקמינהו כפשטייהו כלל הוה ליה תרי קראי יתירי: שדי חד אלמד וחד אמלמד - ומופנה משני צדדים דברי הכל למדין ואין משיבין אפילו יש להשיב:

מה פסח אונן כו' - דילפינן (לקמן יבמות דף עג.) לכולהו קדשים ק"ו ממעשר:

מעשים כרותים בדבר העבד - סימנא הוא ומפרש ליה: וענוש כרת - על המילה: ומילת זכריו ועבדיו - אם יש לו בן ראוי למול או עבד למול אסור האב או האדון לאכול בפסח אא"כ מלו דכתיב (שמות י״ב:מ״ח) המול לו כל זכר ואז יקרב וגבי עבד כתיב ומלתה אותו אז יאכל בו האיש בעליו דאי משום עבד הא כתב כל ערל לא יאכל בו:

אדרבה אנינות - פסל טפי מערלות דהא אית ביה חומרא שנוהג כל שעה שמת לו מת אבל ערלות דגופיה משמל פעם אחת שוב אינה חוזרת עליו:

לא מצית אמרת - דנילף תרומה מפסח לענין אנינות ומוקי קרא דמיעוטא לערלות: שבקינן ערלות דכתיב בגופיה דפסח - ולא מגמרינן לה מתרומה בג"ש דתושב ושכיר וילפינן אנינות כו': ממעשר גמר - לקמן בפרקין (יבמות דף עג.):

ה"ג מסתברא ערלות דגופיה הוה ליה לרבויי כו':

רש"י ד"ה ושמעי' ליה כו' ולא הוי בעי למיהדר. עיין לקמן קד ע"א ברש"י ד"ה אוזן אוזן וכו' ובשבת דף קלא ע"א ד"ה מצד אחד ובקדושין דף טו ע"א ד"ה ונאמר להלן אוזן:

גמרא זר וכל זר כו' ולא אנינות. הגרי"פ מחק תיבת זר הראשון ועי' לעיל (סח ב) ברש"ל ורש"א שהאריכו בזה ומש"כ שם בשם הילקוט:

אלמא לא קני ליה לרביה קנין גמור. ואף על גב דאמרינן בפרק קמא דקדושין (טז, ב) עבד עברי גופו קנוי, קנין גמור מיהא לא קני ליה, דהא יוצא בגרעון כסף, אי נמי בשש וביובל, מה שאין כן בעבד כנעני שאין לו יציאה לעולם אלא מדעת האדון. והוא הדין והוא הטעם באשתו דקרינן ליה קנין גמור משום דאין לה יציאה מתחת הבעל אלא מדעתו.

אלא לאפנויי. קשיא לי האי מופנה לא אתי כשיטת שאר מופנה דעלמא, דאלו מופנה דעלמא דלא צריך למיכתביה, ומיהו דינא הכין כדאיכתיב, אבל הכא דינא איפכא דאלו קרא כתיב תושב ושכיר לא יאכל בו, ואנן אמרינן דתושב ושכיר אוכל בו. ונראה דלר' אלעזר האי תושב ושכיר לאו ישראלים נינהו אלא עכו"ם, והיינו דאמרינן דהוי מופנה דאלו עכו"ם תיפוק ליה משום ערל ואפילו ערבי מהול וגבעוני מהול לאו נמולין נינהו אלא כערלים וכדאיתא לקמן (יבמות עא, א) וכן נראה מפרושי ר"ח.

הא דאמרינן שדי חד אלמד וחד אמלמד. אף על גב דהוי הכא תושב והכא שכיר. מכל מקום תושב ושכיר חד ענינא הוא וכתנא דבי ר' ישמעאל דאמר (לעיל יבמות יז, ב) ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה (וכן הוא בתוס' ד"ה שדי ורמב"ן בשמם).

אלמא לא קני ליה רביה - והא דאמר בפ"ק דקידושין (דף טז. ושם) דעבד עברי גופו קנוי היינו לענין שצריך גט שחרור ואין יוצא באמירה בעלמא אבל לענין מצות לא והא דשרי בשפחה כנענית היינו משום שצריך שיעבוד את רבו בין ביום בין בלילה כדכתיב (דברים ט״ו:י״ח) כי משנה שכר שכיר עבדך דשכיר קרייה רחמנא וא"ת דמשמע דמטעמא דקני ליה רביה יש לו ליפטר והלא עבד כנעני גופו חייב בפסח למ"ד (פסחים דף צא:) נשים בראשון חובה ואפילו למאן דאמר (שם) רשות מכל מקום שרי לאכול פסח והכא כתיב לא יאכל בו וי"ל דאי הוה קני ליה רביה לא הוה אכיל אלא בהמנאת רבו כעבד כנעני ולא בהמנאת אחרים: אלא לאפנויי - וא"ת וכי בשביל לאפנויי כתב שקר דכתב לא יאכל בו והם אוכלין ואמר ר"י דאיכא לאוקמי קרא בשכיר ותושב עובד כוכבים ומכל מקום לגופיה לא איצטריך דלא עדיף מערל ובן נכר ובהדיא דריש במכילתא הכי תושב זה גר תושב שכיר זה העובד כוכבים וא"ת כיון דלעובד כוכבים לא איצטריך לכתוב תושב ושכיר יאכל בו ונוקמיה בישראל ולאפנויי ואמר רבינו יצחק דאם כן הוה משמע גזירה שוה להקל והוה דרשינן גזירה שוה להתיר אונן בפסח והא דילפינן לקמן (יבמות דף עג.) דאונן אסור בפסח מגזירה שוה דממנו ממנו ממעשר לא הוי דרשי הכי אלא הוה מוקמינן לאסור ערל במעשר כדלקמן (יבמות דף עד.):

שדי חד אלמד וחד אמלמד - והוי כאילו כתיב הכא תושב שלא לצורך והכא שכיר שלא לצורך ואע"ג דהכא תושב והכא שכיר הויא שפיר ג"ש כדתני דבי ר' ישמעאל (לעיל יבמות דף יז:) זו היא שיבה זו היא ביאה:

אי מה פסח אונן אסור בו - אר"י אע"פ דתנן בפ' האשה בפסחים (דף צא:) דאונן טובל ואוכל פסחו לערב ומוקמינן ליה בגמרא כמ"ד אנינות לילה דרבנן ולא העמידו דבריהם במקום כרת הכא מצי למימר דאתיא אפי' אליבא דמ"ד אנינות לילה מדרבנן דלא הוי דרבנן אלא כשמת ביום או נקבר ביום למאן דאזיל בתר קבורה דלא תפיס לילו עמו מדאורייתא אבל אם מת בלילה הוי אונן כמת ביום דהיינו כיום מר והא דפריך בפרק טבול יום (זבחים צט: ושם) וסבר רבי שמעון אנינות לילה דרבנן והתניא רבי שמעון אומר שלמים כשהוא שלם הוא מביא ולא כשהוא אונן מנין לרבות תודה כו' מנין לרבות פסח כו' קתני מיהא פסח התם לא מצי לשנויי כשמת בלילה דמשמע ליה דמרבי ליה לענין הבאה דאין יכול להביא כשהוא אונן ולהכי פריך כי הוי אונן בשעת הבאת פסח יפסוק האנינות עד הלילה שהוא התחלת זמן אכילתו ואמאי אסור להביא: אף תרומה אונן אסור בה - בלא גזירה שוה הוה מצי למיפרך דליתסר אונן בתרומה מדאיתקש תרומה לבכורים לקמן (יבמות דף עג:) ובכורים למעשר ומיהו בכמה מקומות יכול לומר וליטעמיך ולא קאמר:

שכן מעשים כרותים - הוה מצי למימר שכן נכרתו עליה י"ג בריתות:

הנך נפישן - בלא הנך נפישן נמי ה"מ למימר דכרת עדיפא ליה כדלקמן (יבמות דף עג:):

דפסח גופיה ממעשר גמר - פירוש בגזירה שוה דממנו ממנו וא"ת ושאר כל הקדשים מנלן דכל הקדשים אסורים לאונן כדאמר בזבחים בפ' טבול יום (זבחים דף קא.) מק"ו ממעשר ואק"ו איכא למיפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורה דהכי פריך רבא גופיה בפ' בתרא דמכות (דף יז:) גבי הא דיליף מלקות באוכל תודה ושלמים חוץ לחומה בק"ו ממעשר וי"ל דשאר קדשים גמרינן מפסח בהיקשא דזאת התורה דהתם איתקוש כל הקדשים כדאמר בפ"ק דזבחים (דף ד:) ובמנחות בסוף התודה (מנחות דף פב:) ובההוא קרא כתיב נמי פסח דדרשינן ביום צוותו זה בכור ומעשר ופסח ואע"ג דבההוא קרא נמי כתיב ולמילואים שהם קדשי שעה וקדשי שעה נאכלים באנינות כדמוכח בפ' טבול יום (זבחים קא.) לאו בכל קדשי שעה קאמר דנאכלין באנינות אלא בהנהו דאיירי בהו התם דוקא והא דמשמע בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ.) דהוי פלוגתא בדבר הלמד בגזירה שוה אם חוזר ומלמד בהיקשא היינו היכא דמלמד קודש ואיכא למ"ד התם דוקא דכי הוו שניהם קודש דאין חוזר ומלמד אבל הכא דמעשר דגן חולין הוא לכולי עלמא חוזר ומלמד בהיקש כדאשכחן התם בהדיא שלמדנו לתודה שבאה מן המעשר מדאתקש לשלמים ושלמים גופייהו גמרי שם שם ממעשר (שם):

אי מה פסח מילת זכריו ועבדיו מעכבתו כו' - תימה דהא הך סוגיא כר' אליעזר ור' אליעזר גופיה דריש במכילתא דמילת עבדיו אין מעכבת אדם מלאכול בפסח ודריש אז יאכל בו העבד ואמר רבינו יצחק דגמ' לפום רהיטא נקט כר' עקיבא דדריש אז יאכל בו האדון ולר"א מזכריו פריך:

בו אינו אוכל אבל אוכל הוא בתרומה - אבל מילת זכריו ועבדיו מעכבת בתרומה בג"ש דתושב ושכיר ובו דכתיב ביה אתא למימר דאינה מעכבת במצה ומרור: (הכי גרסינן כל ערל לא יאכל בו למה לי - ולא גרסינן תושב ושכיר דהא אוקימנא קרא כו' לגזירה שוה ועקרנא ליה מפשטיה לגמרי):