א׳
חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף העולם בתו ובת בתו ובת בנו בת אשתו ובת בתה ובת בנה חמותו ואם חמותו ואם חמיו אחותו מאמו ואחות אמו ואחות אשתו ואשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא היה בעולמו וכלתו הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף העולם וכולן אם מתו או מיאנו או שנתגרשו או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות ואי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ובאם חמיו שנמצאו איילונית או שמיאנו: יש שואלין אשה שהיתה נדה כשמת בעלה תיאסר להתייבם אפילו טבלה כמו אחות אשה שאינה מתייבמת אע"פ שמתה אשתו תשובה לדבריהם דלא שייך למילף נדה מאחות אשה דלא דמיא לעריות שאסורות לייבם משום קורבות ומותרות לשאר העולם אבל נדה אסורה לכל ואע"ג דלאו בת ייבום היא בעת נדתה חליצתה חליצה ולא דמי לחליצת מעוברת דלא שמה חליצה לריש לקיש לקמן בפרק החולץ (יבמות דף לה:) משום דאינה עולה ליבום דשאני נדה שעומדת לטבול ולטהר כדרך כל הנשים אבל מעוברת שמא תלד ועוד דאף אם בא עליה בנדתה קנאה כדמוכח בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף עב:) דקאמר ר' יוחנן אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ופריך עלה יבמתו מאי שנא דקא עביד מצוה וכו' אלמא משמע דקני לה אם בא עליה הלכך מיקריא שפיר עולה לייבום: או שנמצאו איילונית מפרש בתוספ' אפי' נמצאו איילונית אחרי מיתת הבעל כי הוברר הדבר שלא היתה אשתו מעולם דקדושי טעות הוו ומשמע דאיילונית לא בעיא גיטא אפי' מדרבנן דאי בעיא גט מדרבנן לא היתה צרתה מתייבמת כדתנן במתני' דף ב: כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת אלמא על ידי קידושין דרבנן מיתסרא צרה וקשה מהא דאמר בפרק אלמנה ניזונית דף ק: הממאנת והשניה והאיילונית אין להן כתובה ומשמע כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא כדדייקינן בפ' המדיר (כתובות דף עג.) גבי כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה וי"ל דבהמדיר דייק משינוי הלשון דברישא תני על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ובסיפא קתני כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה ועוד דבפרק אלמנה לא הוה מצי למיתני אינן צריכות גט משום דקתני שניה בהדייהו ותדע דעל כרחיך אין לדקדק הא גיטא בעיא דהא ממאנת לא בעיא גט ומיהו קשה מהא דתנן בגיטין בפ' השולח (גיטין דף מו:) המוציא את אשתו משום איילונית לא יחזיר ומפרש התם משום דחיישינן לקילקולא דשמא תינשא לאחר ויהיו לה בנים ויאמר הבעל אילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל אלמא דבעיא גט ויש לומר דהתם מיירי דמוציאה משום ספק איילונית שאין הסימנים ניכרין יפה בה תדע מדקתני סיפא נשאת לאחר והיו לה בנים ואילו היתה ודאי איילונית אין לה רפואה דהא לקמן בפרק הערל (יבמות דף עט:) פליגי ר"ע ור"א בסריס חמה אם חולץ וחולצים לאשתו לפי שיש לו רפואה ובאיילונית לא אשכחן דפליגי לפי שאין לה רפואה ואע"ג דבקדש על תנאי וכנסה סתם איכא מאן דאמר בפרק המדיר (כתובות דף עב:) דבעיא גט היינו דוקא בשאר מומין דאיכא דמחיל אבל באיילונית אין אדם מוחל והוי מקח טעות ולא בעיא גט ודוקא היכא דמתברר לן בודאי שהיא איילונית על פי הסימנים האמורים לקמן בפרק הערל (יבמות דף פ:) להכיר בהן שהיא איילונית אבל אם אינה ברור צריכה גט מספק: גמ' מנא הני מילי דתנו רבנן ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה מה תלמוד לומר לפי שנאמר יבמה יבא עליה שומע אני אפי' על אחת מכל העריות האמורות בתורה הכתוב מדבר נאמר כאן עליה ונאמר להלן יבמה יבא עליה מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום מצוה ואמר רחמנא לא תקח אין לי אלא היא צרתה מנין תלמוד לומר לצרור צרת צרתה מנין תלמוד לומר לצרור ולא כתיב לצור אין לי אלא אחות אשה שאר עריות מנין אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה לייבם אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אסורה לייבם אין לי אלא הן צרותיהן מנין אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה לייבם צרתה אסורה אף כל שהיא וכו' מכאן אמרו חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף כל העולם יכול שאני מרבה אף שש עריות חמורות מאלו שיהיו צרותיהן אסורות אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואפשר לינשא לאחיו ואסורה לייבם צרתה אסורה אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואפשר לינשא לאחיו ואסורה לייבם צרתה אסורה יצאו שש עריות חמורות מאלו הואיל ואי איפשר לינשא לאחיו צרותיהן מותרות שאין צרה אלא מאח. אזהרה שמענו עונש מנין. אמר קרא כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו'. מתני' מני ר' יהודה היא דאוסר באנוסת אביו ולהכי קתני חמש עשרה נשים ותו לא וקתני לה לאמו גבי שש עריות שצרותיהן מותרות אבל רבנן דשרו באנוסת אביו שש עשרה הן שפוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן וכן תני לוי במתני' אמו פעמים פוטרת צרתה ופעמים אינה פוטרת צרתה כיצד היתה אמו נשואת אביו ונשאת לאחיו מאביו ומת זו היא אמו שאינה פוטרת צרתה משום דלא תפסי בה קידושין לאחיו ולא צרת ערוה היא היתה אמו אנוסת אביו ונשאת לאחיו מאביו ומת זו היא אמו שפוטרת צרתה ואע"ג ששנו חכמים במשנתנו חמש עשרה נשים יש לך להוסיף שש עשרה כגון זו: אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה מאי טעמא טומאה כתיב בה כעריות. לאו דוקא אסורה דאף מחליצה פטורה כדמוכח כולה שמעתא דפריך מסוטה דרבנן ומסוטה ספק וכן פירש רש"י ודוקא סוטה ודאי אבל סוטה ספק בעיא חליצה כדתנן סוטה ב. ואם מת חולצת ולא מתייבמת ואע"ג דבסוטה ספק כתיב נמי טומאה הא מסקינן לקמן דקרא דונסתרה והיא נטמאה בנבעלה בודאי איירי ולא בסוטה ספק וא"ת הרי נכנסה עמו ליסתר דתנן אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ואמרינן במסכת סוטה בפרק כשם דף כח. דשלשה ונטמאה כתיבי חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה וי"ל דהא דאסרינן לה מן נטמאה לאו משום דספק מיקריא טומאה דאין קרוי טומאה אלא הבעילה של זנות אלא דאסרינן לה משום ספק נטמאה כדאיתא בפ' כשם שם אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה משקה מגיד לך הכתוב שהספק אוסרה כודאי. ואם תאמר אם כן לא תיבעי חליצה כודאי וי"ל להחמיר עשאה הכתוב ספק כודאי ולא להקל לפוטרה מן החליצה ומיהו קשה הא דפריך עלה בפ"ק דסוטה דף ה: ותתייבם יבומי ונדחק הש"ס למצוא טעם למה אינה מתייבמת ואמאי הא אמרינן להחמיר עבדינן לה כודאי וי"ל דהא דאמרינן דטומאה כתיב בה כעריות היינו דוקא סיטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו כי היכי דכתיב גבי עריות אבל סוטה ספק דכתיב טומאה דידה בלשון עשה אע"ג דאסרינן משום ספק טומאה לא חשיב טומאה דידה אפי' כספק ערוה הלכך פריך שפיר ותתייבם יבומי ואע"ג דפריך הש"ס מאי שנא סוטה וודאי דכתיב בה טומאה סוטה ספק נמי כתיב בה טומאה ודאי מעיקרא הוה סלקא דעתך הכי דטומאה בלשון עשה חשיבה למיעבדה כערוה אבל לפי מאי דמסיק דבסוטה ודאי דכתוב טומאה בלשון לאו לרבנן דר' יוסי בן כיפר מהשתא איתבריר לן דלא חשבינן טומאה למיעבדה כערוה אלא היכא דכתיבא בלשון לאו כי היכי דלא תיקשי לן הא דפריך הש"ס גבי סוטה ספק ותתייבם יבומי ונסתלקה עתה קושיית הראב"ד ז"ל שהקשה על רב אלפס ז"ל שכתב צרת סוטה אסורה מ"ט טומאה כתיב בה כעריות וכתב הראב"ד ז"ל סוגיא דשמעתין אע"ג דכתיב בה טומאה בעיא חליצה או היא או צרתה דאילו איתיה לבעל מי לא בעיא גיטא השתא נמי בעיא חליצה וצרתה כמוה עכ"ל ומה שכתב הרב ז"ל סוגיא דשמעתא דבעיא חליצה לא אשמעתין דהכא כתב זה דודאי מוכח שמעתא דאף חליצה לא בעיא אלא אשמעתא דפ"ק דסוטה כתב דקאמר התם אמתני' דנכנסה עמו לסתר וכו' ואם מת חולצת ולא מתייבמת ותתייבם יבומי אמר רב יוסף אמר קרא ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם אמר ליה אביי אלא מעתה חליצה נמי לא תיבעי א"ל רב יוסף אילו איתיה לבעל מי לא בעיא גט השתא נמי תבעי חליצה והרב לא עלה בלבו לחלק בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק ולסברתו פליגא סוגיא דסוטה אסוגיא דשמעתין ופסק הלכה כסוגיא דסוטה לחומרא אבל לפי מה שחילקתי בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק אין אנו צריכין לכל זה ולא פליגי אהדדי. מתיב רב יוסף נכנסה עמו לסתר או לחורבה ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לבעלה ואסורה לאכול בתרומה ואם מת חולצת ולא מתייבמת א"ל אמינא לך אנא סוטה ודאי ואת אמרת לי סוטה ספק: תניא רבי יוסי בן כיפר אומר משום ר"א בן עזריה המחזיר גרושתו מן הנישואין אסורה מן האירוסין מותרת שנאמר אחרי אשר הוטמאה וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו אסורה אלא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה וקי"ל כרבנן דאמרי בין מן הנישואין בין מן האירוסין אסורה ואם החזירה הולד כשר דדרשינן היא תועבה ואין בניה תועבין והני מילי ישראל אבל כהן הולד חלל אפי' לא נתארסה וגרושה שזינתה לאחר שנתגרשה מותרת לחזור לבעלה מ"ט הויה ואישות כתיב בה. בעי ר' יוחנן המחזיר גרושתו משנשאת צרתה מהו תא שמע המחזיר גרושתו משנישאת היא וצרתה חולצת היא וצרתה סלקא דעתך אלא אימא או היא או צרתה חולצת ולא תרוצי קא מתרצת לה תריץ הכי היא חולצת צרתה או חולצת או מתייבמת: ומסקנא כי האי תירוצא בתרא דאמרינן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אחת צרת ממאנת פי' ממאנת ביבם ואחת צרת איילינית ואחת צרת מחזיר גרושתו משנשאת כולן מותרות ודוקא צרותיהן אבל אינהו גופייהו בדליכא בהדייהו צרות כל חדא וחדא אית לה דינא באנפי נפשה ממאנת ביבם אע"ג דלגבי יבם דמיאנה בו לאו בת חליצה ויבום היא לגבי שאר אחין דלא עבדה בהו מעשה שריא וחולצת או מתייבמת דאמר שמואל מיאנה בזה מותרת בזה ואיילונית לא חולצת ולא מתייבמת דאמר קרא והיה הבכור אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת ומחזיר גרושתו משנשאת חולצת ולא מתייבמת דטומאה דכתיב בה אוקמוה רבנן בסוטה וכיון דאיתעקר איתעקר הלכך חולצת אבל אינה מתייבמת מק"ו אם נאסרה במותר לה באסור לה לכ"ש אבל צרתה מתייבמת דלא אלים ק"ו למידחי צרה. ואמר רבא הלכתא צרת איילונית מותרת ואפילו הכיר בה ואפילו צרת בתו איילונית והא דקתני וכולן שמתו או מיאנו או שנתגרשו או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות דמשמע שנמצאו איילונית אין מעיקרא לא תני שהיו: ואי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו שמיאנו וכו' תני רב ביבי קמיה דרב נחמן ג' נשים משמשות במוך קטנה ומעוברת ומניקה קטנה שמא תתעבר ושמא תמות מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל מניקה שמא תגמול את בנה וימות ואיזו היא קטנה מבת י"א שנה ויום א' עד בת י"ב שנה ויום א' פחות מכן או יתר על כן משמשת כדדכה והולכת דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו שנאמר שומר פתאים ה' ומדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות מכלל דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה אם כן מצינו חמותו ממאנת ותנן אי אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו ובאם חמיו שנמצאו איילונית או שמיאנו ופריק רב ספרא בנים הרי הם כסימנים כלומר קטנה שילדה כנערה שהביאה סימנים ואינה ממאנת ואיכא דאמרי אמר רב ספרא בנים עדיפי מסימנים למאי נפקא מינה אפי' לר' יהודה דאמר עד שירבה השחור על הלבן בבנים מודה. ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנים ונבדוק חיישינן שמא נשרו ואפי' למ"ד אין חוששין שמא נשרו משום צער לידה חיישינן. הא דקאמר רב זביד אין בנים בלא סימנים לא בעי למימרא שאין בנים כלל בלא סימנים דא"כ מאי בעי הש"ס ונבדוק כיון שאין בנים כלל בלא סימנים ודאי נשרו ועוד מאי קאמר למ"ד אין חוששין מאי אכא למימר הכא ודאי נשרו ועוד מדקאמר משום צער לידה חיישינן משמע דליכא אלא חששא בעלמא ולא שנשרו בודאי אלא הכי קאמר אין בנים של קיימא מצוים בלא סימנים ומיהו זימנין דאיתא ומשום דלא שכיחי בנים בלא סימנים לא מצינו חמותו ממאנת דחוששין לסימנים ואין מיאון שלה מתיר את הצרה להתייבם אלא חולצת וא"ת ומנא ליה להש"ס לפרושי מילתיה דרב זביד הכי ומשום הכי פריך ליה דלמא רב זביד אין בנים כלל בלא סימנים קאמר והכי משתמע מילתיה וי"ל משום דקשיא ליה דא"כ מאי איכא בין רב זביד ובין רב ספרא מה לי אין בנים כלל בלא סימנים ומה לי אם בנים הרי הן כסימנים אלא ודאי בהא אתא לפלוגי עליה דרב ספרא חשיב לה ודאי גדולה דבנים הרי הם כסימנים ורב זביד משוי לה ספק גדולה לענין קידושין ועונשין: מתני' כיצד פווטרות צרותיהן היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואות לאחיו ולו אשה אחרת ומת כשם שבתו פטורה כך צרתה פטורה הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת כשם שצרת בתו פטורה כך צרת צרתה פטורה: ,גמ' מנה"מ אמר רב יהודה אמר קרא לצרור התורה ריבתה צרות הרבה רב אשי אמר צרת צרתה לא בעיא קרא סברא היא צרתה מאי טעמא אסורה דבמקום ערוה קיימא צרת צרה נמי במקום צרה קיימא: ,מתני' כיצד אם מתו צרותיהן מותרות היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומתה בתו או נתגרשה ואחר כך מת אחיו צרתה מותרת וכל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת והא דקתני ולו אשה אחרת לא שנא גירש ולבסוף כנס ול"ש כנס ולבסוף גירש צרתה מותרת: ,גמ' וכל שיכולה למאן ולא מיאנה וכו'. ואמאי תמאן השתא ותעקרינהו לנישואי קמאי ותתייבם צרתה. לימא מסייע ליה לר' אושעיא דאמר ממאנת במאמרו ואינה ממאנת בזיקתו. לא צרת ערוה שאני דתני רמי בר יחזקאל מיאנה בבעל מותרת לאביו מיאנה ביבם אסורה לאביו אלמא בשעת נפילה נראית ככלתו הכא נמי בשעת נפילה נראית כצרת בתו. תוספתא פ"א אימתי אמרו שאם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות בחיי הבעל אבל אחר מיתת הבעל צרותיהן אסורות מיאנו בחיי הבעל צרותיהן מותרות לאחר מיתת הבעל צרותיהן חולצות ולא מתייבמות וכולן שנמצאו איילונית או שהיו נשואות לאחרים צרותיהן מותרות בין בחיי הבעל בין לאחר מיתת הבעל וכל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת: ,מתני' שש עריות חמורות מאלו מפני שהן נשואות לאחרים צרותיהן מותרות אמו ואשת אביו ואחות אביו ואחותו מאביו ואשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו. הכא כרת והכא כרת הכא ממזר והכא ממזר מאי חמורות שאינן יכולות לינשא לאחיו: ב"ש מתירין את הצרות לאחין וב"ה אוסרין חלצו ב"ש פוסלין מן הכהונה וב"ה מכשירין נתייבמו ב"ש מכשירין וב"ה פוסלין ואע"פ שאלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה ולא ב"ה מב"ש וכל הטהרות והטמאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין לא נמנעו עושין טהרות אלו על גב אלו ללמדך שאהבה וריעות נוהגין זה בזה לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו: גמ' ומקשינן אהא דתנן ב"ש מתירין את הצרות לאחין וב"ה אוסרין ותו אהא דתנן מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר ובחמשה עשר קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ואסקה רבא כי אמרי' לא תתגודדו כגון ב"ד אחד בעיר אחת פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לית לן בה וכ"ש שתי בתי דינין בשתי עיירות ובמגילה אע"פ שקורין לבני העיר בארבעה עשר ומקדימין לבני הכפרים והוי כמו ב"ד אחד בעיר אחת פלג מורים כב"ש ופלג מורים כבית הלל לא קרינן ביה לא תתגודדו כיון דלא עבדי הכי משום פלוגתא אלא שהמקום גורם ואם היה בן מקום זה הולך למקום אחר היה עושה כמותם הלכך לא מיחזי כב' תורות ואע"פ שריש לקיש הקשה לר' יוחנן במגילה רבי יוחנן לא חשש להשיבו משום דלא חשיב ליה כשתי תורות מטעמא דפרישית ואמר לו עד כאן לא שנית מקום שנהגו מההיא היה לך להקשות כי מההיא דמגילה לא קשה מידי ועי"ל דמגילה הוי כשתי בתי דינין בעיר אחת שבני הכרכים לא היו קוראים לבני הכפרים אלא בני הכפרים קורין לעצמם בכרכים דאמר בירושלמי בפ"ב דמגילה ה"ג דבן עיר אינו מוציא בן כפר דכל שאינו מחויב בדבד אינו מוציא את אחרים ידי חובתן ומה שלא היו קורין בכפר שלהן לפי שלא מתקבצים יחד אלא בעיירות: ת"ר יש חולצות או מתייבמות חולצות ולא מתייבמות מתייבמות ולא חולצות לא חולצות ולא מתייבמות עריות שאמרו לא חולצות ולא מתייבמות מוסיף עליהן אשת סריס חמה ואשת אנדרוגינוס ואשת אח מן האם ואשת גר ואשת עבד משוחרר ואיילונית לא חולצות ולא מתייבמות החרשת והשוטה מתייבמות ולא חולצות איסורי מצוה ואיסורי קדושה חולצות ולא מתייבמות עקרה וזקנה ושאר כל הנשים או חולצות או מתייבמות היכא דאיכא שני אחין תאומין והיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מייבמין אבל חייבין משום אשת אח החרש והשוטה מייבמין ולא חולצין הספיקות כגון שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו מהם קידש או שנתערב ולדה בולד כלתה או מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים חולצין ולא מייבמין פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן חולצין ולא מייבמין ואם בעלו קנו ואסור לקיימן משום שנאמר לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' ושאר כל אדם או חולצין או מייבמין: הדרן עלך חמש עשרה נשים
ב׳
כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו שני אחין ומת אחד מהן ונולד להן אח ואחר כך ייבם השני את אשת אחיו ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו והשנייה משום צרתה עשה בה מאמר ומת שנייה חולצת ולא מתייבמת שני אחין ומת אחד מהם וייבם השני את אשת אחיו ואחר כך נולד להן אח ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו והשניה משום צרתה עשה בה מאמר ומת השניה חולצת ולא מתייבמת. ר' שמעון אומר מייבם לאיזו שירצה וחולץ לאיזו שירצה: ,גמ' אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבא אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא כי ישבו אחים יחדיו אחים שהיתה להם ישיבה אחת בעולם פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו. יחדיו המיוחדין בנחלה פרט לאחין מן האם אמר רב יהודה אמר שמואל שומרת יבם שמתה אסור באמה אלמא קסבר יש זיקה ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא דתנן שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה משום ר' יהודה בן בתירא אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה וצריכא דאי אשמעינן יש זיקה הוה אמינא ה"מ בחד אחא אבל בתרי אין זיקה קמ"ל הלכה כר' יהודה בן בתירא ואי אשמעינן הלכה כר' יהודה בן בתירא הוה אמינא ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה פקע ליה זיקה קמ"ל דזיקה בכדי לא פקעה וכן הלכתא ואע"ג דרב פליג עליה ואמר שומרת יבם שמתה מותר באמה דאין זיקה והלכתא כרב באיסורי בהא קי"ל כשמואל דאמוראי בתראי שקלי וטרו לתרוצי אליבא דמ"ד יש זיקה דפריך בשמעתין ממתני' עשה בה מאמר ומת שניה חולצת ולא מתיבמת טעמא דעבד בה מאמר הא לא עבד בה שניה יבומי נמי מייבמה ואי אמרת יש זיקה הויא לה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה אמר רבא ה"ה אע"ג דלא עבד בה מאמר מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה והאי דקתני מאמר לאפוקי מדבית שמאי דאמרי מאמר קונה קנין גמור. ואמרינן בפ' ד' אחין (יבמות דף ל.) אמר רב אשי זאת אומרת יש זיקה אפי' בתרי אחי ולרב אשי קשיא דרב נחמן אמר לך רב אשי ה"ה אע"ג דלא עבד בה נכרית מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה והאי דקתני מאמר לאפוקי מדב"ש דאמרי מאמר קונה קנין גמור: ,מתני' כלל אמרו ביבמה כל שאסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתייבמת איסור מצוה שניות מד"ס איסור קדושה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת לישראל לנתין ולממזר: ,גמ' אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתייבמת אחותה דמאן אילימא אחותה דאיסור מצוה כיון דמדאורייתא רמיא קמיה פגע באחות זקוקתו אלא אחותה דאיסור ערוה כגון ג' אחין שנים מהן נשואין ב' אחיות ומתו הנשואין את האחיות והיתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה רצה חולץ רצה מייבם. וזו היא שאמרו אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתייבמת. איסור מצוה שניות מד"ס. ואמאי קרי להו איסור מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים. איסור קדושה אלמנה לכ"ג גרושה וכו' ואמאי קרי להו איסור קדושה דכתיב קדושים יהיו. האי אלמנה לכ"ג ל"ש מן הנשואין ול"ש מן האירוסין: ת"ר מה הן שניות. אם אמו ואם אביו. ואשת אבי אביו ואשת אבי אמו. ואשת אחי האב מן האם. ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם וכלת בנו וכלת בתו. ומותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו ואסור בבת חורגו. וחורגו מותר באשתו ובבתו. ואשת חורגו אומרת לו אני מותרת לך ובתי אסורה לך. בירושלמי דפירקין הל' ד גרסי' אשת חמיו אסורה מפני מראית העין וא"ת תורה הרי דוד נשא את רצפה בת איה שנאמר ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך. שני חורגין שגדלו בבית אחד אסורין מפני מראית העין ר' חנינא אומר יסבון באתרא דלא חכמין להון כך כתוב בפר"ח ז"ל. ובעל הלכות נמי כתב כן וגם אסר אשת חתנו ובשמעתין קא שרי לתרוייהו ושמא אח"כ אסרו. ומיהו בגמ' דידן בסוטה בשילהי משוח מלחמה דף מג: גבי חורגה הגדילה בין האחין משמע דלא חיישינן למראית העין משום דקלא אית להו. ומעשה היה בפרובינצ"ה באחד שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג לישא אשת חמיו ואפסדיה ר"ת ז"ל לסעודתיה. ושמא בחורגה הגדילה בין האחים אית ליה קלא כגמרא דידן ואין לחוש מפני מראית העין אבל באשת חמיו לית ליה קלא ואיכא למיחש למראית העין וכן מסתבר: בת חורגו דאורייתא היא דכתיב את בת בנה ואת בת בתה וגו'. אלא משום דבעי למיתני סיפא אשת חורגו אומרת לו אני מותרת לך ובתי אסורה לך ואע"ג דבתי אסורה לך מדאורייתא בדידי לא גזרו רבנן תנא נמי בת חורגו. אי הכי אשת חמיו נמי תימא אני מותרת לך ובתי אסורה לך הא פסיקא ליה והא לא פסיקא ליה דזימנין דמתה אשתו ומותר באחותה. אמר רב ד' נשים יש להן הפסק ונקיט רב בידיה ג' אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן האם וכלת בתו. וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו: שלח ליה רב משרשיא מתוסני' לרב פפי ילמדנו רבינו אשת אחי אבי האב מן האב ואחות אבי האב מהו מדלמטה ערוה למעלה נמי גזרו בה רבנן או דלמא כיון דאתפליג איתפליג ומסיק דאמימר אכשר באשת אחי אבי אביו ובאחות אבי אביו ופסק ר"ח ז"ל דהלכה כאמימר וכן בשאלתות דרב אחאי וכן משמע דרב אסי סבר הכי מדהשיב לרב הלל השתא נמי דכתיבי לאיסורא לאו מר בריה דרבינא חתים עלייהו. רבינו יצחק הזקן פסק דלא כאמימר דסוגיא דלקמן בפרק החולץ (יבמות דף מ:) דלא כוותיה דקאמר מאי לאו משום חולץ דהוה ליה אשת אבי אביו לא משום מיתנא דהוה ליה אשת אחי אבי אביו ותו קאמר והא אמימר אכשר באשת אחי אבי אביו אמימר מוקי לה באשת אבי אביו וקסבר גזרו שניות בחלוצה ואין הגמרא רוצה לפשוט הבעיא מתוך דברי אמימר משום דלא ס"ל כוותיה. תני רבי חייא שלישי שבבנו ושבבתו ושבבן אשתו ושבבת אשתו רביעי שבחמיו ושבחמותו שניה אמר ליה רב אשי לרב כהנא שניות דרבי חייא יש להן הפסק או אין להן הפסק ואם תאמר והא תניא לעיל כלת בנו ובן בנו אסורה עד סוף כל הדורות וטפי מסתבר לאסור בת בן בנו עד סוף כל הדורות שהן קרובי עצמו ולא מחמת קירוב ושמא י"ל דכלת בני בניו יש לאסור יותר שהן בני ירושה ושכיחי גביה אבל בת בנים לאו בת ירושה היא ולא שכיחא גביה ויש מפרשים דבעיא דרב אשי לא קיימא לה אלא אשלישי שבבן אשתו ובבת אשתו ורביעי שבחמיו ושבחמותו אבל אזרעו לא קבעי וה"נ אמרי' בירושלמי שם אברהם אסור בכל נשי ישראל שרה אסורה בכל אנשי ישראל ואתינן למיפשטיה מהא דאמר רב ד' נשים יש להן הפסק ותו לא מידי ושמעינן מינה דהני דבי ר' חייא אין להן הפסק ודחינן לה דכי קאמר רב בההיא מתני' קאמר ואתינן למיפשטיה מדר' חייא גופיה דתני שלישי ורביעי שלישי ורביעי אין טפי לא ודחינן דלמא משלישי ואילך ומרביעי ואילך ולא איפשיטא בהדיא. ממה שכתב רב אלפס ז"ל ולא איפשיטא בהדיא משמע דאזלינן לחומרא אע"ג דדברי סופרים הוא משום דגמרא שקיל וטרי למיפשט להיתירא ודחי ליה אלמא דעת בני הישיבה לחומרא נקטי ליה ולא איפשיטא בהדיא וכן כתב בספר חפץ לאיסורא. וכן כתב ה"ר מאיר הלוי ז"ל והרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' אישות כתב דכל שניות דר' חייא יש להן הפסק וממה נפשך כתב דלא כהירושלמי דאברהם אסור בכל נשי ישראל אלמא דבנו ובתו אין להן הפסק הלכך נראה דכולהו אין להן הפסק: ירושלמי שם תני בר קפרא מוסיף אם אבי אביו ואם אבי אמו אשת אחי אביו אסורה לו ובתו מותרת לו ואחי אביו מותר באשתו ובבתו אשת אחי אמו אסורה לו ובתו מותרת לו ואחי אמו מותר באשתו ובבתו. נושא אדם אשת בן אחיו ואשת בן אחותו ובת אחיו ובת אחותו המחזיר גרושתו משנשאת חולצת ולא מתייבמת צרתה מתיבמת לעולם. אין אדם פוסל את אשתו ואפי' בא על אחותה או על אמה או על בתה. כל העריות שבתורה הבא עליהן שוגג ומזיד פסלה מן הכהונה. מה בין העריות לשניות עריות אם עבר ונשאה יוצאה בלא גט והולד ממזר ושניות יוצאה בגט והולד כשר וזו וזו אין להן כתובה עריות פוטרות צרותיהן שניות חולצות ולא מתייבמות צרות שניה או חולצת או מתייבמת: וגרים אסורים בעריות שהיו אסורות להן בהיותן נכריות כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה וגם בעריות שמצד האם אע"פ שלא היו אסורין להם בנכריות משום דלא ליתי לחלופי בישראל כדאמר בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נח.) אחותו מן האם יוציא והיינו משום דלא ליתי לחלופי ומן האב יקיים ולא חיישינן לאיחלופי ושמא יאמרו ליכא דלא היתה אסורה לו בנכריות דאין אב לעובדי כוכבים אבל שניות מותרות בגרים: אמר רב נחמן גרים הואיל ואתו לידן נימא בהו מלתא אחין מן האם לא יעידו ואם העידו עדותן עדות אחין מן האב מעידין לכתחלה אמימר אמר אפי' אחין מן האם מעידין לכתחלה ומאי שנא מערוה ערוה לכל מסורה עדות לב"ד מסורה וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי: מתני' מי שיש לו אח מ"מ זוקק את אשת אחיו לייבום ואחיו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן עובדת כוכבים ומי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשת אביו מן הייבום וחייב על מכתו ועל קללתו חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן העובדת כוכבים: ,גמ' מ"מ לאיתויי מאי אמר רב יהודה לאיתויי ממזר ושמעינן דממזר פוטר מן הייבום מדכתב ובן אין לו עיין עליו ומדמפטר פטור מיזקק נמי זקיק ולא ילפינן אחוה אחוה מבני יעקב למעוטי פסולין. והא דבת פוטרת כתב בעל הלכות דילפינן נמי מבן אין לו עיין עליו ועי"ל דבת נפקא לן מלא ימחה פרט לזה שאין שמו מחוי מאחר שיש לו זרע כשר ובת הבן ובן הבת נפקא לן מהא דדרשי' גבי נחלה ב"ב דף קטו. ובן אין לו עיין עליו לרבות בן הבן ובת הבן ובן בת הבן ומדלענין נחלה בן ובן הבן ובת הבן ובן בת הבן כי הדדי נינהו לענין יבומי נמי כי הדדי נינהו דהכי נמי אמרי' דבת קודמת לאחין לנחלה ומהאי טעמא מדלענין ייבום בן ובת כי הדדי נינהו לעניו נחלה נמי כי הדדי ניניהו ושמעי' מינה דחייבי לאוין מדאורייתא בני ייבום נינהו כדקיימא לן דכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה ומ"ט אמור רבנן חייבי לאוין חולצין ולא מייבמין גזירת ביאה ראשונה אטו באה שנייה והיינו דקתני גבי פצוע דכא אם בעלו קנו ואסור לקיימה בביאה שניה משום שנא' לא יבא פצוע דכא ואחיו הוא לכל למאי הלכתא ליורשו וליטמא לו: חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן העובדת כוכבים מ"ט דאמר קרא האשה וילדיה תהיה לאדוניה אשכחן שפחה עובדת כוכבים מנלן א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי אמר קרא כי יסיר את בנך וגו' בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה ואע"ג דמוקי הך דרשא כר"ש דדריש טעמא דקרא ולית הלכתא כוותיה בקידושין בפרק האומר דף סח. מפיק ליה מקרא אחרינא דכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה וגו' ואמר קרא כי תהיין וגו' וילדו לו היכא דקרינן ביה כי תהיין קרינן ביה וילדו לו: וחייב על מכתו ועל קללתו. קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כשעשה תשובה וה"מ לענין חיובא אבל לענין איסורא אפילו לא עשה תשובה אסור לבן להכות את אביו ולקללו דגרסינן בסנהדרין בפרק ואלו הן הנחנקין דף פה: אמר רבה בר רב הונא וכן תני דבי רבי ישמעאל לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית ומדיח שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו. הא דתנן ובנו לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן העובדת כוכבים קאמרי רבוואתא ה"מ שפחה דאחרים דומיא דעובדת כוכבים דלית ליה קנין בגוה אבל שפחה דידיה לא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואיתמר משמיה דרב נטרונאי גאון הכי הא דתנן וכל מי שאין לה לא עליו ולא ע"י אחרים קידושין הולד כמוה ואיזו זו ולד שפחה ועובדת כוכבים ה"מ שפחה דאחרים דומיא דעובדת כוכבים דלית ליה קנין בגוה אבל אם בא על שפחה דידיה וילדה הימנו בת אע"ג דלא נקיטא גט חירות בתו היא דהא אמרי רבנן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם בא עליה חייב משום בתו ואם בא עליה בנו חייב עליה משום אחותו וחזינן לגאון אחר דמספקא ליה מלתא ומתוך דבריו נקטינן בהא מלתא לחומרא לגבי איסורא דהיכא דאית ליה איתתא ומית ולית ליה זרעא אלא האי דאוליד מן השפחה נקטינן לחומרא וחולצת האי איתתא ולא מתייבמת ולענין ממונא נקטינן לקולא ולא ירית אבל איהו גופיה לא מזבני לי' ירתאי ואי בעי למינסב בת ישראל מצרכינן ליה גט שחרור ואי קדיש מקמי גט שחרור מצרכינן לה גט מיניה ואי בעי למינסב שפחה לא שבקינן ליה ורואה אני דברי רב נטרונאי מהא דאמרינן בפרק השולח (גיטין דף לט:) א"ר זירא א"ר אסי א"ר חנינא א"ר עבד שנשא אשה בפני רבו יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור א"ר יוחנן כל כך יש בידך ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת כדאמר רבא בר שילא כשרבו הניח לו תפילין ה"נ כשרבו השיא לו אשה ומי איכא מידי דלעבדיה לא עביד איסורא ואיהו עביד איסורא אמר רב נחמן בר יצחק הב"ע דאמר לה צאי והתקדשי בו ר"מ סבר יש בלשון הזה לשון שיחרור ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון שחרור אלמא אפילו לרבנן אי לא אמר צאי והתקדשי בו נפקא לחירות משום דלא עביד איסורא הלכך הבא על שפחתו ודאי שיחררה מעיקרא ולא מפלגינן בין בא עליה דרך נישואין ובין בא עליה דרך זנות והרמב"ם פ"י מהל' גירושין הי"ט ז"ל לא נראו לו דברי הגאונים ואין דבריו נראין: מתני' מי שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו קידש נותן גט לזו וגט לזו מת ולו אח אחד חולץ לשתיהם היו לו שנים אחד חולץ וא' מייבם קדמו וכנסו אין מוציאין מידן: ,גמ' שמעת מינה דקידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין הב"ע כשהוכרו ולבסוף נתערבו האי קושיא והאי פירוקא אליבא דרבא הוא דסבר קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין ולית הלכתא כוותיה דקי"ל כאביי קידושין דף נב. ביע"ל קג"ם והא חדא מינייהו הלכך בין הוכרו ולבסוף נתערבו ובין לא הוכרו כלל נותן גט לזו וגט לזו כפשטא דמתני' היו לו שנים אחד חולץ ואחד מייבם ודוקא חולץ והדר מייבם אבל ייבומי ברישא לא דקא פגע באחות זקוקתו: ,מתני' שנים שקידשו שתי נשים זה אינו יודע איזו קידש וזה אינו יודע איזו קידש זה נותן שני גיטין וזה נותן שני גיטין מתו לזה אח ולזה אח זה חולץ לשתיהם וזה חולץ לשתיהם לזה אח אחד ולזה שנים היחיד חולץ לשתיהן והשנים אחד חולץ ואחד מייבם ודוקא מיחלץ והדר יבומי. פי' שיחלוץ היחיד לשתיהן ואח"כ השנים א' חולץ ואחד מייבם אבל יבומי לאחד מן השנים קודם שיחלוץ היחיד לא דקא פגע ביבמה לשוק. קדמו וכנסו אין מוציאין מידן. לזה שנים ולזה שנים אחיו של זה חולץ לאחת ואחיו של זה חולץ לאחת אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה ואחיו של זה מייבם חלוצתו של זה קדמו שנים וחלצו לא ייבמו שנים אלא אחד חולץ ואחד מייבם קדמו וכנסו אין מוציאין מידן: ,גמ' ומ"ש מהא דתנן ד' אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות התם משום זיקה הכא כל חד וחד אימור דידיה קא מתרמי' ליה. ומזה יכול לדקדק דוקא משום דאימור דידיה קא מתרמיא ליה אבל המייבם אחות זקוקתו יוציא ואע"ג דגבי שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה אין צריך לרבנן אפילו להמתין היינו משום שקידשה תחלה ולא בא עליה באיסור דכבר נפטרה היבמה ממנו בקידושי אחותה אבל בביאת איסור דוקא במקום ספק הוא דאמרינן קדמו וכנסו אין מוציאין מידן אבל בודאי לא ונ"ל שיש עוד לדקדק דוקא קדמו וכנסו שלא נמלכו בב"ד אבל אם נמלכו בב"ד ואמרו להם שיחלוץ הא' וייבם האחד והלכו שניהם ויבמו מוציאין מידם ואע"ג דאימר כל חד וחד דידיה קא מתרמיא ליה כיון שעברו על דברי ב"ד מוציאין וכן משמע מתוך פרש"י: קדמו וכנסו אין מוציאין מידן תני ר' שילא ואפילו שניהם כהנים מ"ט איסור חלוצה דרבנן היא וספק חלוצה לא גזרו בה רבנן כיון דכבר כנס: מתני' מצוה בגדול לייבם ואם קדם הקטן זכה: ,גמ' ת"ר והיה הבכור מכאן שמצוה בגדול לייבם אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת יקום על שם אחיו לנחלה אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשם שאם שמו יוסף קורין אותו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן נאמר כאן יקום על שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה שם האמור להלן נחלה אף שם האמור כאן נחלה: ,לא ימחה שמו מישראל פרט לסריס ששמו מחוי. פי' שאם היה המת סריס חמה. אמר רבא אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתאי גזירה שוה אפיקתיה לגמרי: מתני' הנטען מן השפחה ונשתחררה על העובדת כוכבים ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו אבל גיורת מיהא הויא ואע"ג דנתגיירה לשם קידושי איש דקי"ל אחד איש שנתגייר לשם אשה ואחד אשה שנתגיירה לשם איש וכן מי שנתגייר לשם שולחן מלכים לשם עבדי שלמה כולם גרים. ולכתחלה מיהא לא יכנוס משום דרב אסי דאמר רב אסי הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך. בנטען על הפנויה יש דעות חלוקות יש אומרים דלא יכניס משום לזות שפתים ויש אומרים דמצוה לכנוס כדאשכחן באונס ומפתה ולו תהיה לאשה ואני אומר דנהי דחייבתיה תורה לכונסה אחר שנפגמה ה"מ בודאי אבל קול בעלמא אין להחזיק הקול ולפגום שניהם: מתני' הנטען מאשת איש והוציאוה מתחת ידו אע"פ שכנס יוציא: ,גמ' אמר רב ובעדים. פי' אם הוציאה בעלה בעדי טומאה מחמת זה הנטען וכנסה זה הנטען מוציאין אותה מתחת ידו ואותיבנה עליה דרב מהא דתניא בד"א בשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא אלמא מפקינן מנטען בלא עדי טומאה כשאין לה בנים. ומשני רב מוקי מתני' בשיש לה בנים ולהכי אין מוציאין אלא בעדים ומשום דמתני' קתני הוציאוה דמשמע דב"ד הוציאוה ובי דינא לא מפקי אלא בעדים להכי דחיק רב לאוקמא בשיש לה בנים ואב"א דרב מוקי לה למתני' אף באין לה בנים ואפ"ה לא מפקינן אלא בעדי טומאה והך ברייתא דקתני דבאין לה בנים מפקינן בלא עדי טומאה ר' היא דתניא רוכל היוצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא. רוק למעלה מן הכילה אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא. מנעלים הפוכין תחת המטה אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא. פרש"י תצא מן הבעל. וקשה לר"ת דהא אמרי' במס' כתובות דף ט: דאין האשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה אבל בלא קינוי אפי' נסתרה בעדים שריא והכא פסיק הלכתא כר' בקלא דלא פסיק לאוסרה על בעלה. ועוד הא אמרי' לקמן בפ' האשה רבה (יבמות דף צב.) דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן ומפר"ת תצא מן הרוכל אם גירשה הבעל ונשאה הרוכל הואיל ומכוער הדבר תצא דלדידיה הויא קלא דקמי נישואין ולקלא דקמי נישואין חיישינן אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים וכן מוכח סתמא דהש"ס דקאמר כל הוציאוה בב"ד וב"ד בעדים הוא דמפקי אלמא דדבר פשוט הוא דלא מפקינן מבעל אלא בעדים ומנטען מפקינן בקול כשאין לה בנים מן הראשון וכי קאמר נמי ואיבעית אימא מתני' רבי היא לא שביק לה להך סברא דמעיקרא דלא מפקינן מבעל אלא בעדים אלא ה"ק הך מתניתא דמפקא מנטען בקול ר' היא ורב ס"ל כמתני' דקתני הוציאוה דמשמע בעדים ואפי' מנטען לא מפקינן אלא בעדים אף כשאין לה בנים מן הראשון וכן משמע לקמן דקאמר ורבה בר רב נחמן הוציאה קתני כלומר מעצמו הוציאה הבעל כיון דליכא עדים אפ"ה קתני שאם כנס הנטען יוציא אלמא לא מפקינן בקלא מבעל אלא מנטען וכן פר"ח ז"ל וכן בעל הלכות דתצא מרוכל אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים ועוד כתב בעל הלכות דאין מוציאין מהבעל עד שיראו העדים כמכחול בשפופרת והא ליתא דהא אפי' לענין חיוב מיתה סגי אם ראוהו העדים כדרך המנאפים כדאיתא בפ' השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף צא.) ואמרינן נמי בספ"ק דמכות דף ז. ורבנן היכי דייני כשמואל דאמר במנאפים עד שיראי כדרך מנאפים בכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת וכיון דבדיני נפשות דכתיב והצילו העדה סגי בהכי כ"ש לאוסרה על בעלה. וכן פסק ר"ח ז"ל מראיה זו ונראה דבסתירה לחודא בלא קינוי אע"ג דאדעתא דניאוף אסתתר כי הנהו עובדי דשילהי נדרים דף צא: שריא לבעלה אפי' כי ליכא טעמא כי התם למישרי דהא קי"ל דאין אוסרים על היחוד וסתירה נמי לא אשכחן בה דאיתסרא בה בלא קינוי אפי' בעדים. והא דאיצטריך התם למימר טעמא דאיתתא שריא אי איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס ואם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות משום דהתם מיירי באומרת טמאה אני כי מתני' דהתם דעלה קאי או בשותקת ומודה ומשום הכי איצטריך למימר טעמא דאיתתא שריא אבל באומרת טהורה אני שריא אפי' בלא הני טעמי דהתם ואל תתמה היאך מתירין אותה לבעלה הא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא כיון דאמרה טמאה אני וכי מאכילין לו לאדם דבר האסור לו וי"ל דלפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהם באחר ורוב האומרות כך משקרות לכך נראה להם להתירן. וכה"ג אמרי' התם בשילהי נדרים דף צ. אמרה לבעלה טמאה אני לך אמר רב ששת אוכלת בתרומה שלא תוציא לעז על בניה. מיהו אפשר לומר דהתם איירי בחוזרת בה ונותנת אמתלא לדבריה ובשאלתות דרב אחאי בפרשת פנחס אי איכא דבר מכוער וקלא דלא פסיק מפקינן לה בין מבעל בין מבועל דתניא רוכל היוצא וכו' ור"ת חזר לפרש כפירוש השאלתות בהאי דקאמר רב ובעדים היינו דאיכא עדים בדבר מכוער משום דקשיא ליה הא דקאמר כי אתא אחר ואפסקי' לקלא מאי הוי ואי בדאיכא עדי טומאה לא הוה קרי ליה קלא. ופלוגתא דרבי ורבנן דרוכל בדבר מכוער בלא עדים אלא בקול ומיהו בבעל שראה דבר מכוער לא משוינן ליה אנפשיה חתיכה דאיסורא בהכי אלא בדבר מכוער בעדים דאיכא לעז טפי שיתפרסם ויצא הקול. וקשה לפי' כל מה שהקשינו תחלה דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן ועוד דאין האשה נאסרת לבעלה אלא בקינוי וסתירה ועוד מאי פריך מהך ברייתא בד"א בשאין לה בנים נימא דמיירי בעדי דבר מכוער. ורבינו מאיר פירש דלא קשיא מידי לפי' השאלתות ולפירוש ר"ת דהא אמרי' בפ"ק דכתובות דף ט. בשמעתא דפתח פתוח וליטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא ה"ק אין האשה נאסרת לבעלה בעד אחד אלא בשני עדים וקינוי וסתירה אפי' בעד אחד ופתח פתוח כשני עדים דמי ה"נ נאמר אם יש עדים שראו דבר מכוער כשני עדי טומאה דמו דכיון שראו רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר וכל הני דלקמן מוכחא מילתא דיש כאן טומאה. ומה שהקשה ר"ת דהוי קלא דבתר נישואין ואמרינן בהמגרש דף פח: דלא חיישינן לקלא דבתר נישואין היינו בלא עדים אבל הכא שיש עדים שראו הדבר מכוער רגלים לדבר כאילו ראוה שנבעלה ואסרי' לה על בעלה כפתח פתוח או בעד אחד אחר קינוי וסתירה ושפיר פריך מהא דתניא בד"א כשאין לה בנים מן הראשון דע"כ מיירי כשאין עדי כיעור דאי איכא עדי כיעור אפי' יש לה כמה בנים תצא כמו בעדי טומאה כדפריך. והא דקתני סיפא ואם באו עדי טומאה היינו אפי' לא ראוה שנבעלה וראו דבר מכוער עידי טומאה קרית ליה. ואיבעית אימא הני מתני' רבי היא וה"ק הך מתני' דאסורה בלא עדים שראו דבר מכוער רבי היא דאמר אפילו בלא עדים אלא הבעל לחודיה ראה רוכל יוצא תצא ואסור לקיימה ופליגי רבנן עליה ואמרי לא מפקינן לא מבעל ולא מבועל ומסיק דהלכתא כוותיה דרב והלכתא כוותיה דרבי הלכתא כוותיה דרב בקלא דפסיק כלומר הא דקאמר רב ובעדים שראו דבר מכוער דוקא אבל אם הבעל לבדו ראה דבר מכוער לא מפקינן היינו בקלא דפסיק אבל בקלא דלא פסיק סגי בראיית הבעל לחוד ואל תתמה הא דקאמר רב ובעדים סתם דמפרשינן לה בעדי כעור דסתם עדים עדי טומאה משמע ואי בעדי כיעור קאמר רב ה"ל לפרושי וי"ל דרב קאי אמתני' דקתני הנטען על אשת איש ונטען משמע לעז בעלמא וקאמר רב על אותו לעז יש עדים שראו דבר מכוער ויצא הקול שזינתה כך השיב ר"מ פי' השאלתות ופר"ת ולי נראה מתוך לשון השאלתות שכתבו ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן לה מבעל ומבועל דתניא רוכל יוצא כו' שלא כיוונו לדברי ר"ת דלרב מפקי' בעדי דבר מכוער מבעל דא"כ מאי הא דקאמרי ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק תרוייהו ל"ל והלא בעידי כיעור לחודיה בלא קלא מפקינן ובקלא דלא פסיק בלא עדי כיעור מפקינן רק שהבעל ראה דבר מכוער ואין לומר דאו או קאמרינן דאי איכא דבר מכוער בשני עדים או קלא דלא פסיק דא"כ הוה להו לפרושי וקלא דלא פסיק ודבר מכוער בראיית הבעל ועוד דלא הוה להו לאתויי ברייתא רוכל היוצא אדבר מכוער בשני עדים דהא ברייתא לא איירי אלא בדבר מכוער בראיית הבעל ולכן נראה לי שהשאלתות מפרש דברי רב בעדי טומאה וברייתא בעדי דבר מכוער רבי סבר דבעדי דבר מכוער מפקינן מבעל ורב סבר דלא מפקינן מבעל אלא בעדי טומאה ופסק הש"ס הלכתא כרב בקלא דפסיק שאם ראו עדים דבר מכוער וגם יצא הקול בעיר אבל אם הוא קלא דפסיק לא מפקינן לא מבעל ולא מבועל וכוותיה דרבי בקלא דלא פסיק ובעדי כיעור אבל בראיית הבעל לחוד אפילו בקלא דלא פסיק לא מפקינן ועדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק חשיב כפתח פתוח או עד אחד אחר קינוי וסתירה והאי דקאמר כי אתא עד אחר ואפסקיה לקלא אגב דבעי למימר אלא דליכא עדים ואתא אחר אפסקיה לקלא נקט נמי בתחלה קלא. ועוד דאלישנא דמתני' קאי דקרי ליה נטען דמשמע טעינת דברים בעלמא להכי נקט קלא ובהכי רווחא שמעתא דלא מסתבר כלל דלימא רב בעדים סתם אי לא איירי בעדי טומאה וגם לא מסתבר לפרושי ואם באו עדי טומאה דברייתא בעידי כיעור וכך היא שטת רב אלפס והרמב"ם ז"ל: וקלא דלא פסיק עד כמה אמר אביי אמרה לי אם דומי דמתא יומא ופלגא ולא אמרן אלא דלא פסיק ביני וביני אבל פסק ביני וביני הא פסק והוא דלא פסק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה כמה דלא פסק דמי דמחמת יראה הוא דפסק ולא אמרן אלא דליכא אויבים דמפקו ליה לקלא אבל אי איכא אויבים מעיקרא לאו קלא הוא דאמרי' אויבים הוא דאפקוה לקלא. ואם הוציא אותה בעלה בדבר מכוער והלכה ונשאת לאחר ואפסקיה ההוא אחר לקלא ובתר הכי גרשה לא תנשא לנטען לכתחלה ואם נשאת לאחר וכנסה לא תצא: שלח ליה רבה בריה דרב הונא לרבה בריה דרב נחמן ילמדנו רבינו הא דתנן המוציא את אשתו משום שם רע משום נדר לא יחזיר אם חזר וכנס מהו שיוציא ואסיקנא דאינו מוציא דלא דמי לנטען דנטען כיון דכנס אלומי אלמיה לקלא אבל במחזיר את אשתו אמרינן קם ליה בקלא דליתיה: מתני' המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו. רבי יהודה אומר הרגתיו לא תנשא אשתו הרגנוהו תנשא אשתו: ,גמ' טעמא דממדינת הים דעליה קא סמכינן אבל מא"י דלאו עליה קא סמכינן ישא את אשתו הרגתיו לא ישא את אשתו הוא ניהו דלא ישא את אשתו הא לאחר תינשא ולא אמרינן רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד דקי"ל כרבא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע: וגזלן דאורייתא פסול לעדות אשה אבל גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה: מתני' החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה ה"ז לא ישאנה מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא בית דין וכולן שהיו להן נשים ומתו מותרות לינשא להן וכולן שנשאו לאחרים ומתו או שנתגרשו מותרות לינשא להן וכולן מותרות לבניהם ולאחיהם: ,גמ' הא דקתני לא ישאנה ביחיד מומחה דקי"ל נדרים דף עח. דהפרת נדרים ביחיד מומחה וכיון דיחיד הוא אית ביה חשדא לפיכך לא ישאנה אבל בי דינא דבי תלתא לא חשידי כדתנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד ולא בי דינא דוקא אלא אפילו בי תרי לא חשידי דתניא עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חששו חכמים לדבר זה אלא אם רצה אחד מן העדים לקנות אותה שדה או לישא אותה אשה הרשות בידו ולא חיישינן לחשדא והאי דקתני במתניתין מפני שהוא ב"ד קמ"ל דמיאון בשלשה לאפוקי ממ"ד מיאון בשנים ולית הלכתא הכי דקי"ל מיאון בשנים כדפסקינן בהדיא בפרק אין ממאנין דף קז: ירושלמי ה"יב שאין שנים מצויין לחטוא מפני אחד וכולן מותרין לבניהם ולאחיהם שאין אדם מצוי לחטוא לא מפני בנו ולא מפני אחיו: איבעיא להו חכם שאסר האשה וגרשה בעלה כנס מהו שיוציא ואסיקנא דאם כנס אינו מוציא דברננה לא מפקינן: וכולן שהיו להן נשים ומתו. מתו אין נתגרשו לא והתניא אפי' נתגרשו מותרות לינשא להן לא קשיא הא דהואי קטטה והא דלא הואי קטטה ואי בעית אימא הא והא דלא הואי קטטה הא דארגיל הוא והא דארגילה היא: וכולן מותרות לבניהן ולאחיהן. וכ"ש לאביהן משום דבזיז מיניה. פי' מתבייש ממנו מאי שנא מהא דתניא הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה נשי לגבי נשי שכיחן דאזלי גברי לגבי גברי לא שכיחי דאזלי אהדדי אי נמי נשי דלא אסרן שכיבתן אהדדי לא קפדי אהדדי גברי דאסרן שכיבתן אהדדי קפדי אהדדי: הדרן עלך כיצד אשת אחיו
ג׳
ארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות קדמו וכנסו יוציאו ר"א אומר ב"ש אומרים יקיימו וב"ה אומרים יוציאו: ,גמ' אמר רבה בר רב הונא אמר רב שלש אחיות יבמות שנפלו לפני ב' אחין יבמין זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ואמצעית צריכה חליצה משניהם דחליצה פסולה היא וחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין ושמואל אמר אחד חולץ לכולן. והאמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות לצרות נפטרו אחיות אלמא חליצה מעולה בעינן מאי אחד חולץ לכולן אאמצעיות והא כולן קאמר כיון דרובן גביה קרו להו כולן ואבע"א כי קאמר שמואל חליצה מעולה בעינן ה"מ למיפטר צרה אבל נפשה פטרה. ורב אלפס ז"ל לא הביא שינויא קמא מאי אחד חולץ לכולן אאמצעית משום דחשיב לשינויא בתראה עיקר ופטרה נפשה בחליצה גרועה ואינה צריכה לחלוץ משניהן: ונראה דשינויא קמא עיקר כי הוא אליבא דרב אשי כמו שהקשה ר"י אההיא שינויא דאחד חולץ לכולן אאמצעית דאכתי קשיא דהא מסקינן לקמן מלתיה דשמואל התחיל ולא התחיל קאמר וחליצת רחל לא פטרה צרה כשהתחיל באחיות וכן חליצת צרה לא פטרה רחל אלמא כשאי אפשר בשתיהן אלא חליצה פסולה בעינן שיחלצו שתיהן וה"ה הכא בעינן חליצה דתרוייהו דלהך שינויא לא מפלגינן בין מיפטר נפשה למיפטר צרה. ותירץ דההיא סוגיא דמפרשינן לקמן התחיל ולא התחיל סברה כאידך שינויא דמשנינן הכא דמפלגינן בין מיפטר נפשה למיפטר צרה והאי שינויא אחד חולץ לכולן אאמצעית סבר לה כרב אשי דקאמר חלץ לצרות נפטרו אחיות משום דלא אילימא זיקה לשויה לצרה כערוה הלכך חשיבה חליצת צרת רחל כשרה טפי מחליצת רחל משום הכי חלץ לרחל לא נפטרה צרה כיון דקיימא חליצה דכשירה טפי לא חליץ להאי חליצה גרועה אבל הכא חליצת כולם שוה לגריעותא הלכך האי שינויא עיקר ודוקא אמצעית חולצת מאחד אבל בשתים הראשונות אי נפול בבת אחת זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת: גופא אמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות לצרות נפטרו אחיות חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה לצרה נפטרה בעלת הגט חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה לצרה נפטרה בעלת מאמר. ואקשינן מאי שנא חלץ לאחיות לא נפטרו צרות משום דהויא לה אחות אשה בזיקה חלץ לצרות נמי לא ליפטרו אחיות דהויא לה צרת אחות אשה בזיקה ופריק רב אשי משום דלא אלימא זיקה לשוויה לצרה כערוה. ופסקו רבוואתא הלכתא כשמואל. וכתב הראב"ד ז"ל להאי פיסקא כשמואל לא הוה צריכא להא מלתא דהא ליכא פלוגתא עילויה אלא אפלוגתא דלעיל קאי דפליג בהדי רב בחליצה פסולה דאמר רב צריכה לחזור על כל האחין ופסקו כוותיה דשמואל מיהו הנ"מ גבי אמצעי' אבל בתרתי קמייתי כיון דאיכא שני יבמין זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת דכל מאי דאפשר לאהדורי בתר חליצה כשירה מהדרינן ואפי' למיפטר נפשה ואי עבר וחלץ חד לכולהו נמי מאי דעבד עבד ושריין לעלמא עכ"ל הראב"ד ז"ל והרמב"ן ז"ל כתב בחידושיו דלדברי רב אלפס ז"ל הלכה כרב דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין דהכי קי"ל דהלכתא כרב באיסורי והוצרכו לפסוק כמימרא בתרייתא דשמואל במאי דאמר חלץ לצרות נפטרו אחיות דל"ת כל חליצה פסולה צריכה לחזור ואלו שתיהן חליצות פסולות נינהו קמ"ל דכי אמרי' חליצה פסולה מחזרת ה"מ כששתי החליצות שוות אז צריכות לחזור על כל האחין וכ"ש על כל הצרות אבל אם אחת מהן מעולה מחבירתה אע"פ שהיא נמי פסולה כגון חליצות צרות במקום אחיות המעולה שבהם פוטרת והגרועה אינה פוטרת וזה ודאי דבר צריך הוא ונכון הוא וכן פסק ה"ר מאיר הלוי ז"ל דהלכה כרב דחליצה פסולה צריכה לחזור. ויראה מתוך דברי התוספות דאין הלכה כרב כי הקשו אהא דא"ר יוחנן לקמן מתה שניה מותר בראשונה ופריך ליה רבי יוסי ברבי חנינא ממתני' דארבעה אחין ואמאי ניקו חד מינייהו ולחלוץ לשניה וכו' ואמאי לא פריך לרב דלדידיה קשה טפי דיחלוץ לאיזו שירצה והאחרת תתייבם ותירצו משום דרב ס"ל חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין ושניהם צריכין לחלוץ לאחת הלכך אי אפשר שתתייבם השניה ומה שלא דקדק הש"ס דלר' יוחנן לישני הכי משום דמוכחא מלתא דסבר ר' יוחנן אין צריכה לחזור שהרי כשהקשה לו רבי יוסי ברבי חנינא דליקו חד מינייהו וליחלוץ לשניה וראשונה תשתרי לאידך ורבי יוחנן לא השיב לו והלא שניהם צריכין לחלוץ לשניה אלמא לרבי יוחנן ס"ל דאין צריכה לחזור. ואפילו אי אית ליה לרבי יוחנן יש זיקה יכול לסבור אין צריכים לחזור כשמואל דאמר לעיל אחד חולץ לכולן אע"ג דס"ל יש זיקה והאי שינויא דסמכא הוא כי אי אפשר לתרץ קושיא זו בע"א וכיון דרבי יוחנן סבר כשמואל הלכתא כוותיה: איבעיא להו בעלת הגט ובעלת מאמר איזו מהן קודמת בעלת הגט עדיפא משום דאתחיל בה בגירושין או דלמא בעלת מאמר עדיפא משום דקרובה לביאה. ת"ש ומודה ר"ג שיש גט אחר מאמר ומאמר אחר גט ואי גט עדיף לא ליהני מאמר בתרי' ואי מאמר עדיף לא ליהני גט בתריה ש"מ כי הדדי נינהו ש"מ פרש"י ותפשוט בעיין שאחת פוטרת חברתה ויחלוץ לאיזו שירצה שחליצת שתיהן גרועות והקשה ה"ר יצחק ברבי מאיר ז"ל דהך בעיא ע"כ אליבא דמ"ד יש זיקה דלמ"ד אין זיקה אפילו חלץ לבעלת הגט נפטרה צרתה כדאיתא לקמן פרק ר"ג (יבמות דף נא.). ולמ"ד יש זיקה אפילו כששתיהן שוות לגריעותא צריכות שתיהן חליצה כדאמרינן לעיל התחיל באחיות לא יגמור בצרות אע"ג דחליצת צרה לא גריעה כשל רחל ונראה לפרש דכי הדדי נינהו וצריכות שתיהן לחליצה אבל אם לא היו שוות חולץ לאותה שחליצתה מעולה ונפטרה חבירתה ואע"ג דחליצה פסולה היא וחליצה פסולה לא פטרה צרתה ה"מ היכא דצרתה כיוצא בה אבל אי גריעה מינה או עדיפא מינה בכשרות מיפטרה בחליצה דידה. והא דאמרינן התחיל באחיות לא יגמור אף בצרות דלא מיפטרה רחל בחליצת צרה ואע"ג דחליצת רחל גריעה מינה דלא מיפסלא צרה אלא משום לתא דידה דהיא צרת קרובת חלוצתו לא דמי דמכל מקום פסולייהו שוין דמדאורייתא צרת אחות אשה בכרת כמו אחות אשה גופה הלכך בזיקה דרבנן נמי יש להשוות צרת אחות חלוצה לאחות חלוצה ופסול אחד הוא ושם אחד הוא ולא דמי לבעלת הגט ולבעלת מאמר ומיהו אפשר לקיים פרש"י להך לישנא דאסיקנא לעיל אחד חולץ לכולן אאמצעית ורב אשי דמייתי הך ראיה דהכא סבר כההיא לישנא כדפרישית לעיל דלית ליה לרב אשי התחיל ולא התחיל וכיון דחליצת שתיהן גרועות חולץ לאיזו שירצה וכן עיקר: אמר רב הונא אמר רב שתי אחיות יבמות שנפלו לפני יבם אחד חלץ לשניה הותרה חלץ לראשונה הותרה מתה ראשונה מותר בשניה ואין צ"ל מתה שניה שמותר בראשונה משום דהויא יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון. ור' יוחנן אומר מתה שניה מותר בראשונה אבל מתה ראשונה אסור בשניה ומ"ט דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה. ורב ה"מ היכא דקאי באפה איסור אחות אשה דאורייתא אבל הכא זיקה דרבנן היא וקי"ל כר' יוחנן דכל רב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן: ,מתני' היתה אחת מהן אסורה על האחד איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה והשני אסור בשתיהן איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת. היתה אחת מהן אסורה על זה איסור ערוה והשניה אסורה על זה איסור ערוה האסורה לזה מותרת לזה והאסורה לזה מותרת לזה וזו היא שאמרו אחותה כשהיא יבמתה או חולצת או מתייבמת: שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות או אשה ובתה או אשה ובת בתה או אשה ובת בנה ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ור"ש פוטר. היתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה. איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתייבמת: שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד מופנה ומת אחד מבעלי אחיות ועשה בה מופנה מאמר ואח"כ מת אחיו השני ב"ש אומרים אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה וב"ה אומרים מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה וזו היא שאמרו אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו: מתני' שלשה אחים שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית ומת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומת השניה יוצאת משום אחות אשה והראשונה משום צרתה. עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתייבמת. וה"ה אע"ג דלא עבד בה מאמר ומת נכרית מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה דהויא לה צרת אחות אשה בזיקה והאי דקתני מאמר לאפוקי מב"ש דאמרי מאמר קונה קנין גמור ואפילו חליצה נמי לא תיבעי קמ"ל דצרתה חולצת: שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית ומת נשוי נכרית וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת הראשונה יוצאה משום אחות אשה והשניה משום צרתה. עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתייבמת: שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית ומת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומתה אשתו של שני ואח"כ מת נשוי נכרית הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה אחת: שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית וגירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו וכולן אם מתו או מיאנו או שנתגרשו צרותיהן מותרות: ,גמ' טעמא דגירש ואח"כ מת וכנסה המגרש ומת הוא דשריא אבל מת ואח"כ גירשה וכנסה המגרש ומת אסורה אמר רב אשי זאת אומרת יש זיקה אפילו בתרי אחי וקודם שגירשה היתה זקוקה לשני אחין נשואין שתי אחיות והויא לה צרת אחות אשה בזיקה הלכך אסורה עליו עולמית וא"ת היאך כנסה המגרש הא הויא לכל אחד ואחד צרת אחות אשה בזיקה וי"ל דלא שייך למיקרייה צרת ערוה אלא כשהיא והערוה נופלין בבת אחת כשהוא חי אבל לא כשמת המגרש והיתה היא צרת אשתו בזיקה ונופלות שתיהן בבת אחת לפני אח השלישי ומה שכתב בעל הלכות אם מת ולא גירש אסורה לתרוייהו לא שתאסר להו בחייהן אלא לכל אחד כשימות אחיו תהיה אסורה לו דהויא צרת אחות אשה בזיקה וכן כתב רב אלפס ז"ל דלא אסורה נכרית אלא אחר שמת המגרש: מתני' וכולן שהיו בהן ספק קידושין או ספק גירושין הרי אלו חולצות ולא מתייבמות. כיצד ספק קידושין זרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק קידושין. כיצד ספק גירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד זה הוא ספק גירושין וכן אם היתה עומדת ברה"ר וזרק לה גיטה ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק גירושין. כמו בקידושין דאמר רבא כל שיש בקידושין יש בגירושין ויש בגירושין שאין בקידושין וזהו דגירושין דקתני במתני' לאו דוקא הוא אלא משום דתנא זהו בקידושין תנא נמי זהו בגירושין וזהו בקידושין למעוטי זמן דליכא בקידושין ונראה דה"ה כתב ידו ואין עליו עדים דפסול דידיה משום זמן הוא דכתב ידו חשוב כעדים אלא דחיישינן שמא יקדים הזמן ויחפה על בת אחותו או משום פירי הלכך כשר בקידושין: ,גמ' ומפני מה לא תקינו זמן בקידושין בשלמא למ"ד משום פירי איתקין זמן בגיטין משום הכי לא תקינו זמן בקידושין דארוסה לית לה פירי. אלא למ"ד משום זנות דבת אחותו ליתקון זמן בקידושין. ואסיקנא משום דלא אפשר דהיכי ליעבד לנחיה גבי דידה מחקה ליה לזמן לנחיה גבי דידיה דלמא מחפה על בת אחותו לנחיה גבי עדים אי דכירו ליתו וליסהדו ואי דחזו מכתבא ואתו ומסהדי רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם הלכך לא אפשר. וא"ת ומאי נפקא מיניה אי מסהדי ע"פ כתבם והא אמרינן בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קסח.) מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד ועושין לו קיומו וכן אמרי' בהגוזל קמא דף צח: גבי שורף שטרותיו של חבירו אי דאיכא סהדי דידעי מאי דכתב בשטרא ליכתבו ליה שטרא אחרינא אלמא כשהעדים אחרים מעידים שראו שטר חתום בכתב ידי עדים לא קרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם כ"ש כשהן עצמם מעידים שחתמו על השטר וי"ל דודאי כשהן מעידים בפני ב"ד שראו שטר חתום והכירו חתימת עדים אין זה מפיהם ולא מפי כתבם דהוי כמו קיום שטרות דעלמא שהעדים מקיימין החתימה בפני ב"ד והוי כמו שנחקרה עדות העדים החתומים על השטר בב"ד וכן ה"נ אם היו העדים מעידים שחתמו בעדות זה על שטר זה לא קרינן מפיהם ולא מפי כתבם אלא דחיישינן הכא שלא יעידו שכך ראו בשטר אלא יעידו בעצמן על המעשה כאילו הן זוכרין אותו והם אינן זוכרין אלא על פי השטר ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ור"ת היה נוהג כשהעדים רחוקים מב"ד שהיו שולחים כתב ידם לב"ד ולא קרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם כיון שהם זוכרין עדותן. אבל רש"י פי' בפירוש חומש דברים יט ע"פ שנים עדים פרט שלא ישלחו כתבם לב"ד ואין להביא ראייה לדבריו מהא דתניא בפ' מי שאחזו (גיטין דף עא.) אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול לדבר ופריך אמאי הרי יכול לדבר מתוך הכתב שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם דדלמא שאני אלם שאינו הוי ראוי לבילה דלאו בר הגדה הוא כלל. ורב אלפס ז"ל כתב בסגנון אחר ומה שכתבתי דברי התוספות עיקר ואין להשיב. אי הכי גבי גרושין נמי נימא הכי התם להצלה דידה קא אתי להעיד שהיא פנויה והיא יראה למחוק בו דבר פן יפסל הגט הכא לחובה דידה קא אתי: מתני' שלשה אחין נשואין ג' נשים נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמת שנאמר ומת אחד מהם מי שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין ר"ש אומר מייבם לאיזו שירצה וחולץ לשניה: ,גמ' אי זיקת שני יבמין מדאורייתא חליצה נמי לא תיבעי אלא מדרבנן גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות. ונייבם לחדא וניחלוץ לאידך גזרה שמא יאמרו בית זה מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ ויאמרו אי דמייבם והדר חליץ ה"נ אלא גזירה דלמא חליץ ברישא והדר מייבם וקם ליה בלא יבנה דרחמנא אמר כיון שלא בנה שוב לא יבנה. אמר רבא נתן גט למאמרו הותרה צרתה אבל היא אסורה דמיחלפא בבעלת הגט דעלמא. איכא דאמרי אמר רבא נתן גט למאמרו הותרה אפילו היא דמאי דעבד שקליה ולקולא אזלינן בשל סופרים כלישנא בתרא והוא שפירש למאמרו ולא לזיקתו. והא דאמרי' בזיקת שני יבמין מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה לא תימא ה"מ דאיכא צרה דאיכא למיגזר משום צרה אלא אפילו היכא דליכא אלא יבמה ואיכא עליה זיקת שני יבמין מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה כדאמר לקמן בפרק האשה רבה (יבמות דף צו:) אמתני' דבן ט' שנים שבא על יבמתו אמר רבא הא דאמרי רבנן זיקת שני יבמין מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה לא תימא הני מילי דאיכא צרה דאיכא למיגזר משום צרה דהא הכא דליכא צרה ומיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה: מתני' שני אחין נשואין שתי אחיות ומת אחד מהן ואח"כ מתה אשתו של שני הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה אחת: שנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו של זה לזה ושל זה לזה הרי אלו חייבין משום אשת איש ואם היו אחין חייבין אף משום אשת אח ואם היו אחיות אף משום אחות אשה ואם היו נדות אף משום נדה ומפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן. ואם היו קטנות ולא היו ראויות לילד מחזירין אותן מיד ואם היו כהנות נפסלו מן התרומה: ,גמ' החליפו אטו ברשיעי עסקינן אמר רב יהודה תני הוחלפו: ואם היו קטנות ולא היו ראויות לילד מחזירין אותן ואי קשיא לך הא דתניא דף מב: קטנה שאינה ראויה לילד כולן צריכות להמתין ג' חדשים ההיא גזירה היא וחילוף לא שכיח ומלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. תנא אנוסה ומפותה צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד אמר רבא מ"ט דר' יוסי אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר ר' יהודה סבר שמא לא נתהפכה יפה יפה וחזינן למקצת רבוואתא דפסקו בהא הלכתא כרבי יהודה ואנן לא ידעינן מהיכא גמירי להא פיסקא דהא קי"ל דר' יהודה ורבי יוסי הלכה כר' יוסי וממתני' דמפרישין אותן ג' חדשים וכו' אין להביא ראייה לרבי יהודה דאפילו ר' יוסי מודה בה דטעמא דרבי יוסי משום דאשה מזנה מתהפכת והא מתני' דלאו זנות הוא דהא אוקימנא בהוחלפו ואי משום דאמרי' לקמן בפ' החולץ (יבמות דף מא.) דכל הנשים צריכות להמתין אע"פ שאינן ראויות לילד הנך בנשואות איירי ולא שייך בהן טעמא דאנוסה ומפותה דאשה מזנה מתהפכת הלכך קשיא לן האי פיסקא ולא קמנו על עיקרא דמלתא מהיכא גמרי לה והר"ז הלוי ז"ל כתב כיון דמחמרינן כולי האי בהבחנה דפסיקנא כרבי מאיר כתובות דף ס. דעקרה וזקינה ושאינה ראויה לילד צריכות להמתין ואין הלכה כר' יהודה במה שמיקל בענין זה כ"ש דאין הלכה כר' יוסי בהא שהוא מיקל יותר וחיישינן שמא לא נתהפכה יפה יפה ועוד דשמואל בלישנא בתרא לא סבירא ליה כר' יוסי באנוסה ומפותה מדלא קא ממעט אלא קטנה בת ישראל בזנות אבל גדולה צריכה להמתין אע"ג דבגיורת ומשוחררת סבר שמואל כר' יוסי באנוסה ומפותה מיהת כרבי יהודה סבירא ליה ולאו מטעמיה דלא נתהפכה יפה יפה אלא משום דגזר בגדולה ישראלית זנות אטו נישואין כי היכי דגזרינן שאינן ראויות לילד אטו ראויות לילד ובקטנה דלא שכיח בה זנות לא גזרו בה כי היכי דלא גזרינן בחילוף דלא שכיח וכן במיאון קטנה לא גזר משום דלא שייך מיאון בגדולה אבל יוצאה בגט ובמיתת הבעל גזר אטו גדולה אבל גיורת ומשוחררת אפילו גדולה לא החמירו בהבחנה דידה למיגזר זנות אטו נשואין אבל בנשואין אפילו גר וגיורת צריכות להמתין כדתניא לקמן פרק החולץ (יבמות דף מב.) ובשבויה לא סבר שמואל כרבי יוסי שהרי לא הזכיר אלא גיורת ומשוחררת דכיון דבת ישראל היא מחמיר בה כר' יהודה: הדרן עלך ארבעה אחין
ד׳
החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן אין הולד של קיימא יקיים ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון יוציא והולד כשר וחייבין באשם תלוי: ,גמ' איתמר החולץ למעוברת והפילה רבי יוחנן אמר אינה צריכה חליצה מן האחין חליצת מעוברת שמה חליצה וביאת מעוברת שמה ביאה וריש לקיש אמר צריכה חליצה מן האחין חליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה. והאי מן האחין לאו דווקא דה"ה נמי מצי איהו חליץ לה דחליצה קמייתא לאו כלום היא ולא פקעה זיקתו אי נמי אחין של מת קאמר אי נמי אע"ג דחליצה קמייתא לאו כלום היא מכל מקום הורעה זיקתו והויא כאילו נתן גט ולא מצי תו חליץ חליצה כשרה תניא כוותיה דריש לקיש החולץ למעוברת והפילה צריכה חליצה מן האחין: אמר רבא הלכתא כוותיה דריש לקיש בהני תלתא חדא הא ואידך המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין ואמר ריש לקיש לעולם לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתיה להם במתנה וירשום: ואידך הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב מכר האב מכורין עד שימות האב מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב ואיתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח קנין פירות כקנין הגוף דמי ר"ל אמר קנה לוקח קנין פירות לאי כקנין הגוף דמי: תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואם כנס יוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר"מ וחכ"א יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס. ומפרשינן לקמן (יבמות דף מב.) טעמא דהא מלתא משום דסתם מעוברת למניקה קיימא וחיישינן דלמא מיעכרא חלבה וקטלה ליה ואקשינן אי הכי דידיה נמי ופרקינן דידיה מסמסה ליה בביצים וחלב דיהיב ליה הבעל אבל לדידה לא יהיב לה בעל ומתביישת למיתבעינהו ליורשין בפני ב"ד וקטלה ליה. אמר רבא ולדברי חכמים יוציאה בגט דיקא נמי דקתני יוציא ולא קתני יפריש ש"מ וכן הלכתא ואפילו הוא כהן. ואם תאמר והא תנן בסוטה פרק ארוסה (סוטה דף כד.) גבי מעוברת חבירו ומינקת חבירו שאם קינא לה שותה אליבא דרבנן מפני שיכול להפרישה ולהחזירה לאחר זמן אלמא דלשון הפרשה משמע נמי בגט דעל כרחך לרבנן צריך להוציאה בגט כדקאמר הכא וא"כ מאי מוכח הכא מדלא קתני יפריש וי"ל דלשון הפרשה משמע תרתי אבל לשון יוציא לא משמע אלא בגט אי נמי התם שקינא לה ונסתרה לא חיישינן שמא יבוא עליה כיון דאסירא ליה ולא בעיא גיטא. ומטעם זה הורה ה"ר יוסף מאורליינ"ש באחד שקידש מינקת חבירו שלא להצריך גט אלא הפרשה בעלמא כיון דבלאו הכי אסירא ליה דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ודוקא בנשא הוא דאמרי' הכא דבעיא גיטא ואע"ג דבקידש תוך שלשה וברח אי לאו דעירוקיה מסתייה היה צריך ליתן גט שמא בהבחנה החמירו טפי. ולאו ראיה היא דקינא לה ונסתרה דאסירא ליה מדאורייתא אבל הכא כלה בלא ברכה ומעוברת חברו תרוייהו איסורי דרבנן נינהו מה לי חד איסורא מה לי תרי איסורי. ועוד היה אומר רבינו מאיר דאם נשא מעוברת חבירו אף אם הדיר הנאת תשמישה עליו על דעת רבים עד שיגיע זמנו לכנוס דהשתא אסירא ליה מדאורייתא אפילו הכי צריך להוציא. דלא דמי לסוטה דשאני התם לפי שהוא שונאה ומאוסה עליו שהרי קינא לה ונסתרה הלכך לא חיישינן שמא יבא עליה. עוד הביא רבינו יוסף ראיה מההיא דפרק אע"פ דף ס: מאריסי' דאביי שהתיר לו ליארס בתוך עשרים וארבעה חדש ושוב חזר בו ומנעו מלישאנה ולא מצינו שהצריכו ליתן גט. וגם זו אינה ראיה דיש לומר שהצריכו ליתן גט ולפי שאותה שמועה לא איירי בגט לא הזכירו. ועוד היה מדקדק מהא דקאמר מניקה שמת בעלה הרי זו לא תיארס ולא תינשא וכו' ואם כשאירס היה צריך ליתן לה גט לא איצטריך תו למימר לא תנשא אלא משמע דהכי פירושא לא תיארס ואם אירסה לא תנשא אלא תשאר כמו שהיא עתה באירוסין עד שיגיע זמנו לכנוס. ומיהו יש ספרים דגרסינן לא תנשא ולא תיארס ולא זו אף זו קתני. ואפילו אי גרס לא תיארס ולא תנשא מצינו למימר דהא דנקט לא תנשא משום ר' יהודה דאף לינשא שרי בתר י"ח חדש: תניא ר' שמעון בן גמליאל אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי. ורבנן פליגי בנפל מן הגג ואכלו ארי אבל בפיהק ומת אפילו רבנן מודו דנפל הוי כדאיתא בפרק ר"א דמילה (שבת דף קלו.) ופסיק התם הלכתא כרשב"ג ולא אזלינן בתר רוב וולדות שהן בני קיימא משום דמיעוטא דנפלים שכיחא וחיישינן למיעוטא דשכיחא כמו גבי מים שאין להם סוף דאשתו אסורה לקמן (יבמות דף קכא.) וגוסס שאין מעידין עליו להשיא את אשתו אע"פ שרוב גוססין למיתה: איתמר מת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה. בס"פ ר' אליעזר דמילה (שבת דף קלו.) גרסי' ברוב ספרים מת ביום שלשים וכן גורס שם רש"י וכן ר"ח גורס כן. ונראה דגרסינן תוך ל' יום דהא אמרי' בבכורות פרק יש בכור (בכורות דף מט.) דיום ל' כלפניו וכיון דהוי כיום שלפניו ופליגי רשב"ג ורבנן גם ביום שלשים מה לי ביום שלשים ומה לי בתוך שלשים וגם בשאלתות דרב אחאי בפרשת וירא גורס בתוך שלשים. אמר רבינא משמיה דרבא אם אשת ישראל היא חולצת. ואם אשת כהן היא אינה חולצת רב שרביא משמיה דרבא אמר אחת זו ואחת זו חולצת וקי"ל כרבינא דכיון דאיכא רבנן דפליגי אדרשב"ג דאמרי אע"ג דלא שהה ולד מעליא הוא גבי אשת כהן דאי חלצה מיתסרא על בעלה עבדינן כרבנן ולא מצרכינן לה לחליצה ואע"ג דהשתא נשארת תחת בעלה בספק יבמה לשוק דאורייתא ואם היתה חולצת ונשארת תחת בעלה היתה עומדת בספק חלוצה דרבנן מ"מ הא עדיפא טפי דאי חלצה אמרי קמו רבנן בולד דנפל הוה ולהכי הצריכוה חליצה ואתי למישרי חלוצה לכהן אבל כי לא מצרכת לה חליצה אמרי קמו רבנן בולד דולד מעליא הוי ולהכי לא אצרכוה חליצה ולא אתי למישרי יבמה לשוק: איתמר קידש אלמנת חבירו או גרושת חברו תוך שלשה חדשים וברח פליגי בה רב אחא ורפרם חד אמר היה משמתינן ליה וח"א עירוקי' מסתייה הוה עובדא ואמר להו רפרם עירוקיה מסתייה. פרש"י ולא בעי למיכפייה למיהב גיטא דגלי בדעתו שאין רצונו לכנוס עד זמנו משמע מתוך פירושו דלכתחלה נמי אמרינן ליה ערוק דסגי בגלוי דעתו שאין רצונו לכנוס וכן הורה ה"ר יחיאל ב"ר יוסף מפרי"ז ז"ל מארץ היון ויראה דבריחה זו צריכה שתהיה למרחוק שירחיק נדוד עד שתהיה שיעור חזרתו עד אחר שלשה חדשים דלא מסתברא שיקדש בעיר זו ויברח לעיר אחרת דא"כ בטלת תקנת חכמים. וכן המקדש מעוברת או מינקת יברח לפי משך הזמן ולפי ההרחקה: ת"ר ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון יוציא והולד כשר ואם לא הוציא הנולד אחרי כן ספק ממזר הוי ואסור בממזרת דקי"ל כר' אליעזר דאמר בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף עד.) ודאן בודאן מותר ודאן בספקן וספקן בודאן וספקן בספקן אסור. תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך ויקח אשה אחרת במדינה אחרת שמא יזדווגו זה לזה ונמצא אח נושא את אחותו ועוד תניא ר' אליעזר בן יעקב אומר לא ישא אדם אשה ובדעתו לגרשה שנאמר אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך: ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא אנא ונכסי דידי נינהו. ויבם אמר את ברי דידי ולית לך ולא מידי הוי ממון המוטל בספק וממון המוטל בספק חולקין. ואפילו רבנן דפליגי עליה דסומכוס מודו הכא שאין שייך כאן המוציא מחבירו עליו הראיה שאין זה מוחזק יותר מזה והוי כמו הללו באין לירש והללו באין לירש דאמרי' במי שמת דף קנח: יחלוקו אפילו אחד מהם מוחזק בנכסים אינה חזקה כיון דנכסי בחזקת מיתנא הוו ותרוייהו אתי בטענת ספק ואם הוא כדברי אחד מהן אין לשני זכיה בהן הלכך הוי ספק וספק וחולקין ותימה ולימא יבם דל מהכא היבום שזכיתי בנכסים מכח הייבום מ"מ אני יורש של מיתנא ואתה ספק ותנן לקמן (יבמות דף ק:) הוא לא יורש אותו אלא הקרוב קרוב יורש כי הוחזקה נחלה לאותו השבט והוא לא יוציא הנחלה מחזקתה מספק ונ"ל דמיירי שהסבא קיים הלכך מכח קורבה אין היבם זוכה בנכסים כי האב קודם והוא צריך לזכות מכח טענה דאת ברי דידי וזו טענת ספק הוא ומ"מ הסבא נסתלק מן הנכסים בין שהוא בר מיתנא ובין שהוא בן היבם הלכך חולקין הנכסים ביניהם ואם מת ספק מקמי חליצה וסבא אמר בר מיתנא הוא ונכסי דידי נינהו חולקים הסבא והיבם: ספק ובני יבם שבאין לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא ונכסי דידי נינהו ובני יבם אמרי את אחונא את ומנתא הוא דאית לך בהדן סבור רבנן קמיה דרב משרשיא למימר היינו מתני' דתנן הוא לא יורש אותם והן יורשים אותו והכא איפכא הוא דהתם אינהו דאמרי ליה אייתי ראיה דאחונא את ושקול הכא איהו דאמר להו אייתי ראיה ושקילו דהוה סברי למימר שהספק הוי מוחזק טפי בנכסים משום דממה נפשך אית ליה זכיה בנכסים אבל בני יבם שמא אין להן חלק בהן שהוא בר מיתנא וכולן שלו אמר להן רב משרשיא מי דמי התם אינהו ודאי ואיהו ספק הכא אידי ואידי ספיקי נינהו שגם הספק אינו טוען טענת ודאי. שאינו יודע מכח מי הוא בא לירש ובשביל שיש לו זכיה ממה נפשך במקצת הנכסים לא חשיב כמוחזק בשאר הנכסים שהוא בא עליהם בטענת ספק כדאשכחן בפ"ק דב"ק דף ט. גבי שני אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן דאמר רב אשי נוטל רביע בקרקע ורביע במעות משום דמספקא ליה אי כיורשין דמי אי כלקוחות דמי ולא אמרינן שלא יטול כלום כיון שהמוחזק הוא ודאי במקצת הנכסים וכן ההיא דשנים אוחזין זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי ב"מ דף ב. וכן ההיא דתנן בפרק מי שמת נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו הוה לן למימר יורשי האם ודאי אלא ודאי לא מסתבר כלל למימר בשביל שהוא ודאי במקצת נכסים שיזכה בכל הנכסים אלא הכי הוי דינא מנתא דקא מודו ליה שקיל ואידך הוי ממון המוטל בספק וחולקין הוא נוטל החצי ובין כולן החצי: ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם בתר דפליג יבם בנכסי מיתנא אמר להן ספק מה נפשך אי אחוכון אנא הבו לי מנתא בהדייכו ומה שלקחתי בנכסי מיתנא עם היבם אחזור ונחלוק הכל בינינו ואי לאו אחוכון אנא אהדרו לי נכסי דאבא דפלג אבוכון בהדאי מאי. רבי אבא אמר קם דינא רבי ירמיה אמר הדר דינא לימא ר' אבא ורבי ירמיה בפלוגתא דאדמון ורבנן קמיפלגי דתנן מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו אדמון אמר ילך לו בקצרה וחכ"א יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר נימא רבי אבא דאמר כרבנן ורבי ירמיה דאמר כאדמון אמר לך ר' אבא אנא דאמרי אפילו כאדמון עד כאן לא קאמר אדמון התם דא"ל ממה נפשך דרכי עלך הוה אבל הכא מי איכא למימר הכי ור' ירמיה אמר אנא דאמרי אפילו כרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם משים דאמרי' ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא דמרייהוכי היכי דלא מצית לאישתועי דינא בהדייהו אבל הכא מי איכא למימר הכי. וכתב רב אלפס ז"ל כתבו רבוואתא דהלכתא כר' אבא משום דקים ליה כרבנן כתב הראב"ד ז"ל האי טעמא ליתא דהא א"ר ירמיה אנא דאמרי אפילו כרבנן ומ"מ הלכתא כר' אבא משום דרבי אבא דיינא דא"י הוה כדאמרינן בשבועות דייני א"י רבי אבא ודיינא נחית לעומקא דדינא והלכתא כוותיה והשיב הרמב"ן ז"ל כיון דלכאורה נראה לבני הישיבה דר' אבא כרבנן ורבי ירמיה כאדמון סברתם עיקר היא ולא סמכינן אשינויא דשני מילתייהו כתרוייהו כי דרך הגמרא לדחות בסברא מועטת ועוד דלא תהא אלא ספיקא והיבם תפס ברשות והנכסים ביד בניו ועל ספק להביא ראיה כדין כל ספיקא ותיקו שבדיני ממונות והר"ז הלוי ז"ל כתב ממאי דאיפסיקא הלכתא בפ"ק דבתרא דף ד: כרבי יוסי דאמר מגלגלין עליו את הכל מטעם הדר דינא ובפ' בית כור (בבא בתרא דף קז.) איפסיק הלכתא כרב דאמר בטלה מחלוקת וא"ל רב נחמן לרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא הדר דינא מכל זה הדעת מכרעת כרבי ירמיה דאמר הדר דינא כיון דאיפליגי בה רבוואתה לא מפקינן מבני יבם: ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ספק אמר אנא בר מיתנא ופלגא דנכסי דידי נינהו ויבם אמר את בראי דידי ולית לך ולא מידי הוי יבם ודאי וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי כי היבם הוא ודאי יורש של סבא והספק הוא ספק אם הוא יורש דידיה או לאו: ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ספק אמר אנא בר מיתנא אנא ופלגי דנכסי דידי נינהו ובני יבם אמרי אחונא את ומנתא הוא דאית לך בהדן פלגא דקא מודי להו שקלי. תילתא דקא מודו ליה שקיל ואידך הוי ממון המוטל בספק חולקין וא"ת אמאי פליג ספק באידך ממונא ה"ל למימר דבני יבם במקום אבוהון קיימי בכל חילוק שיש ביניהם כי אביהם היה ודאי יורש הסבא והספק ספק והבנים במקום אביהם קיימו ואי משום דהכא ממ"נ יש לו זכיה במקצת הנכסים הא כבר בררנו דמשום הכי לא יפה כחו בממון שהוא טוען עליו ספק וי"ל כשהספק דן עם היבם בנכסי סבא יפה כח היבם כי לדבריו אין ספק יורש של הסבא אבל כשהוא דן עם בני היבם גם לדבריהם הוא יורש של הסבא אלא שהם אומרים מכח היבם והוא אומר מכח מיתנא הלכך הדבר שקול ויחלוקו הספק שביניהם: סבא ויבם בנכסי ספק או ספק וסבא בנכסי יבם חולקין: מתני' שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב"ש וב"ה שמוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסים ויוצאים עמה בית שמאי אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב וב"ה אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסין והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון וב"ה אומרים נכסים בחזקתן. בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנח:) תנן כי הך מתני' גבי מי שנפל הבית עליו ועל אשתו ופליגי בגמרא בחזקת מי רבי אלעזר אמר בחזקת יורשי האשה רבי יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל בר קפרא אמר יחלוקו ופרש"י בפרק האשה שנפלו (כתובות דף פ:) דכי היכי דפליגי התם פליגי הכא ובפרק מי שמת פסק רב אלפס כבר קפרא דהוה רביה דר' יוחנן ועוד דהויא מסקנא דשמעתא. ור"ת אומר דלא דמיא ההוא דהתם להכא דהכא לא פליגי ב"ש וב"ה אלא בנכסי מלוג דוקא דקאמר בגמרא דכתובתה שיירא ודייק מדתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב אבל התם קתני סתמא יחלוקו ומשמע דבכתובתה נמי איירי והיינו טעמא דהתם אם הבעל מת תחלה הויא האשה כאילו גבתה כתובתה אבל הכא שהיא זקוקה ליבם אין לה כלום עד אחר חליצה ועוד את"ל דפליגי הכא בנכסי צאן ברזל כי התם א"כ למ"ד בחזקת יורשי האשה הוו נכסי צאן ברזל בחזקת יורשי האשה לב"ש טפי מנכסי מלוג דבנכסי מלוג יחלוקו ובנכסי צאן ברזל מודו ב"ש לב"ה ולקמן בפרק אלמנה (יבמות דף סו.) ובכמה דוכתין מוכח איפכא אלא ודאי הכא כ"ע מודו שהן בחזקת יורשי הבעל והא דלא ערבינהו עם כתובה כדי ליתן טעם לדבר כלומר בחזקת מי שהיו עד עתה דהיינו הבעל שהיו באחריותו דאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו אבל על הכתובה לא הוצרך ליתן טעם לפי שדבר פשוט הוא שהוא בחזקת הבעל יותר מנכסי צאן ברזל שהביאתן מבית אביה ובלאו הכי אנן צריכין לומר טעם זה למ"ד בחזקת יורשי הבעל ורבינו מאיר נדחק ליישב פרש"י מ"מ לפר"ת רווחא שמעתתא והוא עיקר: ,גמ' מאי שנא רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי ומוקי לה אביי רישא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם וסיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וקסבר אביי דידו כידה. רבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע לא פליגי דעדיפא ידו מידה אלא אמר רבא כו'. בעל הלכות פסק דהלכה כאביי דרב פפא דהוא בתראה קאמר דיקא מתני' כוותיה דאביי והא דלא חשיב ליה ביע"ל קג"ם משום דאיירי בה אמוראי בתראי ויש פוסקים כרבא משום דמוקי רישא וסיפא בחד גוונא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם בין דנפלה לה מן הנישואין או מן האירוסין וגם רבא סתר לעיל דברי עולא משום דקשיא ליה ליפלגו בחייה ולפירות וכן נראה דעת רב אלפס ז"ל שלא הביא כלום מכל הני אוקמתות דכולהו אליבא דב"ש ולית בהו נפקותא אליבא דהלכתא אלא באוקמתות דאביי ורבא אליבא דב"ה אי אמרי' נשואה ידו כידה או ידו עדיפא מידה ובפ' הכותב סי' א הביא בהלכותיו פלוגתא דאביי ורבא וממילא ידעינן דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם וגם מתני' לא דייקא כולי האי כאביי והאי דקתני בכל דוכתי נכסי מלוג נכנסין ויוצאין עמה לפי שיוצאין בעין כמו שהם נכנסין ואין הבעל יכול להפסיד את הקרן כמו נכסי צ"ב: כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר למאי הלכתא אמר רבי יוסי בר' חנינא מלמד שמגרשה בגט ומחזירה ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואי לית לה מראשון תקינו לה משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה: מתני' מצוה בגדול לייבם לא רצה מהלכין על כל האחים לא רצו חוזרין אצל גדול ואומרים לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם תלה בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממדינת הים בחרש ושוטה אין שומעין לו אלא אומרים לו עליך המצוה או חלוץ או ייבם: גמ' איתמר ביאת קטן פי' בן שלש עשרה שנה ויום אחד אלא שהוא קטן מאחיו הגדול וחליצת הגדול רבי יוחנן וריב"ל חד אמר ביאת קטן עדיפא וחד אמר חליצת גדול עדיפא. ואיכא דאמרי בביאה כ"ע לא פליגי דביאת קטן עדיפא כי פליגי בחליצת קטן ובחליצת גדול והכי איתמר חליצת קטן וחליצת גדול רבי יוחנן וריב"ל חד אמר חליצת גדול עדיפא וח"א כי הדדי נינהו: תנן התם בבכורות דף יג. מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות ייבום. אמר רב אין כופין אותו פרש"י אי ניחא להו לתרוייהו לייבומי אין כופין אותו לחלוץ דנימא לאו למצוה מיכווני ופגע בערוה אלא אי בעי מייבם ומיהו היכא דאיהו בעי לייבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים נכרין אי מצינן לאטעויי כגון שאומרים לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז מטעינן ליה ואי לא כייפינן ליה וחליץ דאמר רב ששת לעיל (יבמות דף ד.) מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין וכו' ולאו דוקא מוכה שחין אלא כל אמתלא שתתן לדבריה דאמרינן בהמדיר דף עז. מעשה בצידן בבורסי שמת והיה לו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד דפסקינן הלכתא בפ' אע"פ דף סד. כותבין איגרת מרד על ארוסה ואין כותבין איגרת מרד על שומרת יבם מכל הלין טעמא כייפינן ליה וחליץ ושקלה כתובתה וכל הני אין כופין דהכא היכא דתרוייהו ניחא להו עד כאן לשון רש"י ז"ל ואין דבריו נראין במה שפי' דבשאר אמתלא כופין דלא דמי למוכה שחין ובורסי שאפילו מתחת בעלה כופין להוציא ועוד דלקמן פרק מצות חליצה (יבמות דף קו.) מייתי כמה מעשים שהיתה נותנת אמתלא לדבריה והיו טורחין הרבה כדי להטעותו וטורח זו למה יכפוהו לחלוץ הלכך נראה דבשאר אמתלאות מטעין ואין כופין ומה שהביא ראיה מאיגרת מרד זו אינה ראיה דא"כ בלא אמתלא נמי והתם היינו טעמא משום דסבר דמצות חליצה קודמת כדמסיק התם אהא דקאמר ר"י תבע לייבם אין נזקקים לו השתא לחלוץ כופין לייבם דאין נזקקין מיבעיא וגם זה קשה לפרש"י שפי' אע"פ שמצות חליצה קודמת אין כופין אותו לחלוץ דסוגין דגמרא דהתם מוכחא דלמ"ד מצות חליצה קודמת דכופין אותו לחלוץ ור"ת מפרש דקאי ארישא דקתני בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה וגרס הכי מצות ייבום קודמת למצות חליצה אמר רב אין כופין כלומר אע"פ דמצות ייבום קודמת אין כופין אותו לקיים עיקר המצוה וכן אתאן לקמיה דרב באותן שהיו מתכוונים לשם מצוה איירי ורב יהודה נמי דאתקין אי צבית ליבומי מסתמא איירי באותן שהיו באין לפניו לחלוץ והיה אומר להם אי צבית ליבומי ייבם שאם היו מייבמין הא ודאי מתכוונים לשם מצוה כיון דמעיקרא באו לחלוץ אבל אחריני אין מניחין אותן לייבם אלא אדרבה כופין אותן לחלוץ דהלכתא כמתניתין דפ"ק דבכורות דעכשיו מצות חליצה קודמת דקי"ל כאבא שאול ולעיל בריש מכילתין (יבמות דף ג.) נמי סתמא דמתניתין כאבא שאול ודלא כרמי בר אבא דלקמן דקאמר דחזרו לומר מצות ייבום קודמת כרבנן דפליגי עליה דאבא שאול ולקמן נמי בפ' מצות חליצה דתני בר קפרא לעולם ידבק אדם בחליצה כאבא שאול וסתמא דגמרא בפ' אע"פ דף סד. כאבא שאול וכולה שמעתין דלעיל דמשמע דביאה עדיפא במתכוון לשם מצוה איירי ובכאן פסק ר"ת ז"ל דמצות ייבום קודמת ולקמן בפרק מצות חליצה חזר בו כי אתו לקמיה דרב אמר אי ניחא לך יבם דבדידך תלא רחמנא דכתיב אם לא יחפוץ האיש הא חפץ יבם ואי לא חלוץ וכן אמר רב יהודה אין כופין מדאתקין רב יהודה בגיטא דחליצה איך פלונית קריבית ית פלוני יבמה לקדמנא ואישתמודעינוהו דהדין פלוני אחוה דמיתנא מן אבוה הוה ואמרנא ליה אי צבית ליבומי יבם ואי לא אטלע לה ריגלא דימינא ושרת סיניה מעל רגלוהי ורקת באפוהי רוקא דאיתחזי לנא מפומה על ארעא בבי דינא ורב אחא בריה דרב אויא מסיים בה משמיה דרב יהודה ואקרינהו מה דכתיב באורייתא דמשה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואקרינוהו לא חפצתי לקחתה מר זוטרא משרטט וכתיב להו להני קראי והלכתא כוותיה. ואישתמודעינוהו דהדין פלוני אחוה דמיתנא מן אבוה הוא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדים וחד אמר בקרוב ואפילו באשה והלכתא דגלוי מלתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפילו אשה דלאו אמלתא דאיסורא קא מסהדי ולאו אממונא קא מסהדי אלא מלתא בעלמא הוא דמגלו דהדין הוא גברא פלן והיא ניהי איתתא פלניתא. ועכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות ייבום אמר רמי בר אבא אמר רבי יוחנן חזרו לומר מצות ייבום קודמת למצות חליצה אמר רב נחמן אכשור דרי מעיקרא סבור כאבא שאול ולבסוף סבור כרבנן דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות לשם דבר אחר כאילו פגע בערוה וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר וחכ"א יבמה יבא עליה מ"מ ופסק רב אלפס ז"ל כרבנן: מתני' החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחין לנחלה ואם יש שם אב הנכסים של אביו. הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו רבי יהודה אומר בין כך ובין כך אם יש שם אב הנכסים של אביו והלכה כרבנן: החולץ ליבמתו אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. הוא אסור באמה ובאם אמה ובאם אביה בבתה ובבת בנה ובבת בתה ובאחותה בזמן שהיא קיימת והאחין מותרין. והיא אסורה באביו ובאבי אביו בבנו ובבן בנו באחיו ובבן אחיו: ,גמ' איבעיא להו גזרו שניות בחלוצה או לא בערוה דאורייתא גזרו בה רבנן בחלוצה דרבנן לא גזרו או דלמא לא שנא. ואסיקנא דגזרו שניות בחלוצה: מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו ומאי שנא הא מהא הך דאזלא בהדה לבי דינא גזרו בה רבנן והך דלא אזלא בהדה לבי דינא לא גזרו בה רבנן. פרש"י החולצת מוליכה אחותה עמה לב"ד וכ"ע לא ידעי להי מינייהו חליץ הלכך אפי' אם רחל נשואה לנכרי צרתה אסורה משום דסברי דלרחל חליץ ורחל וצרתה היו נשי אחיו. וקשה לפי' זה דהא תנא במתני' דף מ: ובאחותה בזמן שהיא קיימת הא מתה שריא ותנן נמי לקמן (יבמות דף מט.) חלץ לה ומתה מותר באחותה ואמאי הא סברי שחלץ לה לאחותה דאפילו צרת אחותה הנשואה לנכרי אסרינן מהאי טעמא ועוד דתנן דף מ: האחין מותרין אע"ג דאזלי בהדיה לבי דינא ועוד שלא הוזכרה צרה לאסור אלא במקום מצוה לעיל (יבמות יח.)הלכך נראה דגרסינן הך דאזלא בהדיה לבי דינא כלומר האי דאיתעביד בה מעשה ודמיא טפי לגרושה אסרו גם צרת קרובתה כשנשואה לאחין דדמיא לצרת ערוה אבל צרת חלוצתו דלא איתעביד בה מעשה לא דמיא לגרושה הלכך קרובתה שריא: אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל הבא על צרת חלוצתו הולד ממזר מ"ט באיסורה קיימא וליתא להא דשמואל דגרסי' בפרקא קמא דף י: החולץ ליבמתו וחזר וקדשה אמר ריש לקיש הוא אינו חייב על החלוצה כרת ואחין חייבין על החלוצה כרת ובין הוא ובין אחין חייבין על הצרה כרת ור' יוחנן אמר בין הוא ובין אחין אין חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת ואמרי' מאי טעמא דריש לקיש דאמר קרא אשר לא יבנה איהו דקם ליה בלא יבנה הא אחין באיסור אשת אח כדקיימי קיימי ועל דידה הוא דקאי בלא יבנה הא צרה כדקיימא קיימא ור' יוחנן אמר מי איכא דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ ואי בעי להאי מייבם ואי בעי להאי מייבם והשתא קאי עלה בכרת אלא הוא שליחותא דאחין קא עביד והיא שליחותא דצרה קא עבדה ואמרי' תו איתמר הבא על יבמתו וחזר ובא הוא או אחד מן האחין על צרתה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעשה וחד אמר בכרת חד אמר בעשה דכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו לקמן (יבמות מד.) בית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא וחד אמר בכרת מ"ד בעשה כר' יוחנן ומ"ד בכרת כריש לקיש וקי"ל לעיל (יבמות לו.) כל היכא דפליגי ר' יוחנן ור"ל הלכה כר' יוחנן בר מהנך תלת דמנינן וכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל וכ"ש הכא דקאי רבי יוחנן כוותיה הלכך ליתא דשמואל דאמר הולד ממזר: מתני' החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתייבמת וכן המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת הרי זו פטורה: ,גמ' מאי וכן אימא אבל המגרש את אשתו וכן. אמר ריש לקיש כאן שנה ר' אחות גרושה מדברי תורה אחות חלוצה מדברי סופרים: מתני' שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה משום רבי יהודה בן בתירא אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה חלצו אחיו או שכנסו יכנוס את אשתו מתה היבמה יכנוס את אשתו מת היבם מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה ודוקא נקט שקידש משום דבשעת נישואין נראה כנושא אחות זקוקתו אבל אם כנסה לחופה אין צריך להמתין מלבעול דכיון דכנסה אשתו גמורה היא ופקעה לה זיקה לגמרי ודוקא בקידשה לאחר נפילה אבל קידשה קודם נפילה כיון דלא היתה אחות זקוקה מעולם לא גזור בה רבנן וכן מוכח בגמרא דבקידושי איסור איירי דקאמר מתה אשתו מותר ביבמתו משום דהויא יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה וכו': ,גמ' אמר שמואל הלכה כרבי יהודה בן בתירא איבעיא להו מתה אשתו מהו ביבמתו רב ורבי חנינא אמרי מתה אשתו מותר ביבמתו שמואל ורב אסי אמרי מתה אשתו אסור ביבמתו. אמר רבא דטעמא דרב משום דהויא יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון והלכתא כוותיה דרב דקאי רבי יוחנן כוותיה דאמר רב יהודה אמר רב לעיל (יבמות דף כז:) שתי אחיות יבמות שנפלו לפני יבם אחד חלץ לראשונה הותרה לשניה הותרה מתה ראשונה מותר בשניה ואין צריך לומר מתה שניה שמותר בראשונה משום דהויא לה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון ור' יוחנן אמר מתה שניה מותר בראשונה משום דהוי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון אבל מתה ראשונה אסור בשניה שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה וקיימי רב ור' יוחנן תרוייהו בחד טעמא לענין יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה והלכתא כוותייהו. מההיא דרבי יוחנן נראה לי דאין ראיה לכאן דשאני התם דלא נאסרה אלא משום זיקה דרבנן אבל הכא דנאסרה משום אחות אשה אימא ר' יוחנן מודה להא דשמואל דהא לרב גופיה צריכינן לפלוגי הכי דהכא מפרש רבא טעמיה דדוקא משום דהותרה מתחלה ולעיל שרי אפילו מתה ראשונה שהיתה השניה אסורה בשעת נפילה אלא ע"כ צריכנא לפלוגי משום דלעיל זיקה דרבנן והכא אחות אשה דאורייתא אלא הלכתא כרב באיסורי וגם רבי חנינא היה יותר גדול מרב אסי ועוד דר"א הוא דאמר מתה אשתו אותה יבמה חולצת ולא מתייבמת ומסתמא רבנן פליגי עליה כי היכי דפליגי בההיא דהמגרש: מתני' היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהו לה ג' חדשים. וכן כל שאר הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להן ג' חדשים. אחת בתולות ואחת בעולות אחת אלמנות ואחת גרושות אחת נשואות ואחת ארוסות ר' יהודה אומר נשואות יתארסו וארוסות ינשאו חוץ מן הארוסה שביהודה מפני שלבו גס בה ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האבול: ,גמ' תניא מעשה באחד שבא לפני ר' יוסי אמר ליה מהו לחלוץ בתוך ג' חדשים אמר לו לא תחלוץ ותחלוץ ומה בכך קרא עליו המקרא הזה אם לא יחפוץ האיש הא חפץ יבם כל העולה לייבום עולה לחליצה ושאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה: ת"ר יבמה ג' חדשים הראשונים ניזונית משל בעל מכאן ואילך אינה ניזונית לא משל בעל ולא משל יבם. עמד בדין וברח ניזונית משל יבם ולא בברח במרד דוקא איירי שאינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ דהא בפ"ב דכתובות דף קז: פריך מינה לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לאשת איש דחייש לצררי ואם במרד ברח אמאי הוה לן למיחש לצררי הלא לא ברח אלא כדי לעגנה אלא בברח מחמת ממון ומחמת מרדין איירי ולאו דוקא ברח אלא ה"ה נמי חלה כיון שלא ברח אלא מחמת אונס שאירע לו מה לי ברח ומה לי חלה ובירושלמי דפרק אע"פ הל' ד מפרש בהדיא דה"ה חלה ודלא כרש"י ז"ל שפירש בכתובות דוקא ברח אבל חלה לא ואע"ג דבריש כתובות דף ב. אמרי' גבי הגעת זמן לפיכך חלה הוא או שחלתה היא אינו מעלה לה מזונות התם בחלה תוך הזמן שלא היתה ראויה משהגיע הזמן אבל אם חלה אחר הזמן כבר נתחייב במזונותיה ושוב לא יפטר וה"נ אע"פ שלא נתחייב במזונותיה עד שברח מ"מ אחר שעמד בדין היה לו לכונסה לאלתר קודם שאירע לו אונס ונראה דדוקא כשנתרצה בדין לייבם וברח דכיון דסופו לייבם הרי היא כבר כאשתו וחייב במזונותיה אבל אם לא נתרצה לייבם אלא לחלוץ ואירעו אונס שהוצרך לברוח לא מסתבר שתקנו לה מזונות משל יבם ודוקא ברח דתקינן לה מזונות משל יבם אבל לא ברח לא דלא שכיחא שיאחר מלייבם כיון דאיתיה קמן ונתרצה ואפילו אירע כך שנתאחר זמן מועט לא מסתבר שיתקנו לה מזונות משל יבם אם לא שתבא לפני ב"ד ותתבע ממנו שייבם אותה או שיתן לה מזונות ונראה דמחמת קנס הוא דתקינו לה מזונות דהא אין מעשה ידיה שלו אע"פ שניזונית משלו כדאמר בפ"ב דכתיבות דף קז: אי משום מעשה ידיה הא לא משעבדא ליה ואע"ג שנתרצה לייבם ולא ברח אלא מחמת אונס מ"מ קנסוהו דלא איבעי ליה לשהויי אלא הוה ליה לייבם לאלתר קודם שאירע לו אונס. ומיהו י"ל אפילו אם מעשה ידיה שלו שפיר קאמר בכתובות אי משום מעשה ידיה הא לא משעבדא ליה דאין לחוש שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך שהרי כל זמן שלא ברח לא תקנו לה מזונות כדפרישית ואין מעשה ידיה שלו כל זמן שלא יברח ויפסקו לה ב"ד מזונות הלכך ליכא למיחש שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ומיהו נראה אם מטעם זה אמר לא משעבדא ליה טפי הוה ליה למימר לא מיחייב במזונותיה אבל לשון לא משעבדא ליה משמע שאפילו כשניזונית משלו אינה משועבדת לו למעשה ידיה וכן נראה לי אע"ג דניזונית משלו אין מעשה ידיה שלו דקי"ל מזוני עיקר ותקינו רבנן שיהא מעשה ידיה שלו משום איבה וכל זמן שאינה יושבת תחת בעלה אין לחוש לאיבה. ואין לדקדק מההיא דפ"ד אחין דף כט: כשעמד בדין ופסקו לה מזונות משלו אלמא אפילו בלא ברח מיד שעמד בדין פסקו לה מזונות דלמא שאני התם דעבד בה מאמר וקרובה לביאה ולהכי ראוי שיתקנו לה מזונות: נפלה לפני יבם קטן מאי מיבם לית לה מבעל מאי פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר אית לה וחד אמר לית לה והלכתא לית לה משמיא הוא דקנסוה: ת"ר יבמה שחלצו לה אחין תוך ג' חדשים צריכה להמתין ג' חדשים ולאחר ג' חדשים אינה צריכה להמתין ג' חדשים. והיה אומר ר"ת דדוקא חלץ שהחליצה מוכחא שלא בא עליה מידי דהוה אממאנת לפי שמיאונה מוכחת עליה שהיא קטנה אבל אם מת היבם אחר ג' חדשים צריכה להמתין ג' חדשים דיותר קרובה היבמה לביאה מארוסה דגזרי' אטו נשואה וג' חדשים שאמרו משעת מיתת הבעל ולא משעת חליצת היבם. ומאי שנא מגט דרב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה אמר רבא ק"ו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש: וכן שאר כל הנשים לא יתארסו וכו'. בשלמא יבמה כדאמרי' אלא שאר כל הנשים מ"ט אמר רב יהודה אמר שמואל אמר קרא להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני מתיב רבה לפיכך גר וגיורת צריכות להמתין ג' חדשים והכא במאי להבחין איכא י"א שנמצאו במדרש דעובד כוכבים ואשתו שנתגיירו שאין לו לקיימה שמא יחזרו לסורן והכא לא משמע הכי הכא נמי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה ובין זרע שנזרע שלא בקדושה. רבא שמא ישא אחותו מאביו וייבם אשת אחיו מאמו ויוציא את אמו לשוק ויפטר את יבמתו לשוק. והיכא דקים לן דמעוברת היא תנשא אלמה תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ומסיק משום דסתם מעוברת למניקה קיימא ודלמא מיעברא ומיעכר חלבה וקטלה ליה. ומתוך זה היה אומר רבינו שמשון הזקן גרושה מינקת וגרושה מעוברת מותרת לינשא דלא משעבדא להניק כדאמרי' בפרק אע"פ דף נט: נתגרשה אינה כופה. ור"ת ז"ל דייק משמעתין דלמאי דבעי למימר טעמא משום סנדל או משום דיחסא אין חילוק בין אלמנה וגרושה ואינו חוזר בו אלא מן הטעם בלבד ועוד אלמנה גופה אי אמרה איני ניזונית ואיני עושה לא משעבדא להניק אלא חכמים עשו תקנה זו שלא יבא הולד לידי סכנה ורוב נשים חסות על ילדיהן ומניקתן אפילו אינה משועבדת להניקו אבל אם היתה מותרת לינשא לא היתה מניקתו וכן פוסק בשאלתות לא שנא אלמנה ולא שנא גרושה: אחת בתולות ואחת בעולות וכו' היינו בתולות היינו ארוסות היינו בעולות היינו נשואות א"ר יהודה אמר רב הכי קאמר אחת בתולות ואחת בעולות שנתארמלו או שנתגרשו בין מן האירוסין בין מן הנשואין. ר"א לא על לבי מדרשא אשכחיה לר' אסי אמר ליה מאי אמור האידנא בבי מדרשא אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה מכלל דיחידאה פליג עליה אין והתניא הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה או שהיה לה שום כעס בבית בעלה או שהיתה חולה או שהיה בעלה חולה או זקן או שהית העקרה או קטנה או איילונית או זקנה או שאינה ראויה לילד כולן צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר"מ ר' יהודה מתיר ליארס ולינשא מיד אמר ר' חייא בר אבא חזר בו ר' יוחנן אמר רב יוסף ממתני' דכרמא הדר ביה דתניא אמר ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כולן צריכות להמתין ג' חדשים. והלכה כר"מ חדא דהא ר' יוחנן דקאמר הלכה כר' יהודה חזר בו ועוד דאמרי' בפ' אע"פ דף ס: אר"נ אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו: אמימר שרא ליארס ביום תשעים א"ל רב אשי לאמימר והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו צריכה להמתין ג' חדשים חוץ מיום שמת בו חוץ מיום שנתארסה בו א"ל ההוא לענין מניקה איתמר דרב ושמואל דאמרי תרוייהו צריכה להמתין כ"ד חדשים חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו והלכתא צריכה להמתין כ"ד חדש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו וצריכה להמתין ג' חדשים חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו: תניא ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האבול. וכמה אבול שלה שלשים יום. משמע הכא דאסור ליארס תוך שלשים יום וקשה דבפרק בתרא דמועד קטן דף כג. תנא כל שלשים יום לנישואין ומשמע הא ליארס שרי וי"ל דההיא ר' יהודה היא דשרי אי נמי הא דנקט נישואין לאו למימר דליארס שרי אלא לאשמועינן דנישואין שרי לאחר שלשים יום אע"ג דבאשתו קתני דצריך ג' רגלים וכן צ"ל דאי ס"ד דאיסור נישואין תוך שלשים יום אתא לאשמועינן תיפוק ליה משום דאסור לילך לבית השמחה תוך שלשים יום ובנישואין בלא סעודה איכא שמחה ואפילו לנישואין דאחר אסור למיזל. ור"ת היה מפרש דס"ד אמינא למישרי בדידיה טפי מבאחריני משום פריה ורביה. ומתוך כך היה אומר ר"ת ז"ל אע"ג דאסרי' באביו ובאמו בית השמחה עד י"ב חדש שרי לישא אשה אחר שלשים יום ולא מבעיא למי שאין לו בנים או מי שיש לו בנים קטנים ואין לו מי שישמשנו דההוא אפילו תוך שלשים שרי כדמשמע בעובדא דיוסף הכהן שם כשמתה אשתו דבעוד שהיה בבית הקברות אמר לה צאי ופרנסי בני אחותך ומשמע שכנסה לאלתר מדקתני אעפ"כ לא בא עליה אלא לזמן מרובה ומפרש התם שלשים יום ומשמע ביאה לא הואי הא נישואין הואי ובבית הקברות דבר עמה אבל לא כנסה ממש עד לאחר ז' ולאחר ל' יום בא עליה ומי שאין לו בנים מותר לכנסה ולבעול תוך שלשים יום דלא מיקיימא פריה ורביה אלא בהכי אבל תוך ז' ימי אבילות לא כדמוכח בריש כתובות דף ד. דבבחור שאין לו בנים איירי התם מדקאמר דאביו של חתן טרח בסעודתיה ואפילו הכי אסור בנשואין תוך ז' יום חוץ מי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג ואפילו בההוא לא שרי אלא במת אביו של חתן ואמה של כלה אבל איפכא לא אי נמי מצינו למימר דמי שיש לו בנים קטנים מותר לכנוס תוך ז' משום פרנסת בניו ולבעול לאחר שלשים וכן משמע ביוסף הכהן שכנסה לאלתר דאי לאו הכי הוה ליה למימר ואעפ"כ לא כנסה אלא לאחר ז' כי היכי דקאמר אעפ"כ לא בא עליה אלא לאחר שלשים יום. ולמי שאין לו בנים תוך ז' אסור ולאחר ז' מותר לכנוס ולבעול וקצת קשה מהא דתניא במס' שמחות פ"ז בד"א בשיש לו בנים אבל אין לו בנים או שהניחה לו בנים קטנים מותר לישא אחר שלשים יום ומותר לישא צריכינן לפרושי לישא ולבעול כי היכי דלא לקשי מיוסף הכהן שנשא לאלתר ומשמע דאתרוייהו קאי דמי שאין לו בנים נמי אינו מותר עד אחר שלשים יום ושמא מלתא דפסיקא לתרוייהו נקט שלשים יום ולעולם מי שאין לו בנים מותר לבעול תוך שלשים יום משום פריה ורביה כי היכי דשרינן כניסה לחופה תוך שלשים דכניסת חופה היא השמחה ולא הבעילה וכי היכי דשרינן באבילות דשאר מתים ה"ה נמי באבילות דאביו ואמו דלענין אבילות דתוך שלשים אין חילוק בין אביו ואמו לשאר מתים וגם אם קיים פריה ורביה ואין לו בנים קטנים שרי לאחר שלשים יום אפילו על אביו ואמו דלא אסרו אלא בית השמחה דליכא מצוה אבל נישואין אפילו יש לו כמה בנים איכא מצוה דאמרינן לקמן (יבמות דף סב:) דהלכה כר' יהושע דאמר ישא אשה בזקנותו שנאמר בבקר זרע זרעך וגו'. והרב יוסף הלוי ז"ל הביא ראיה דלא אסרינן אלא בית השמחה של רשות דאמרי' במסכת שמחות פ"ט על כל המתים אסור לילך לבית השמחה עד שלשים יום על אביו ועל אמו עד י"ב חדש אלא א"כ היתה סעודה של מצוה ור"ת ז"ל התיר באחת שהיתה משודכת ומת אחיה לאחר הזמנת הקרואים סמוך לחופה והתיר לכונסה תוך ל' יום משום פריה ורביה דבעל מאחר דאם לא ישא זאת לא ישא אחרת ואפשר דאפילו אם לא היתה משודכת היה מתיר מאחר שחפץ בה יותר מבאחרת כדאשכחן ביוסף הכהן משום פרנסת בניו התירו לה אע"פ שהיתה אבלה על אחותה ומיהו לא דמי כולי האי דכיון דאינה משודכת יכול לישא אחרת אבל היא היתה מרחמת על בני אחותה יותר מאחרת: מתני' ד' אחין נשואין ד' נשים ומתו אם רצה הגדול שבאחין לייבם את כולן הרשות בידו: ,גמ' ושבקינן ליה והתניא וקראו לו זקני עירו הן ולא שלוחן ודברו אליו מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לו שאם הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקנה כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה בתוך ביתך הב"ע בדאפשר ליה אי דאפשר ליה מאי איריא ד' אחים אפי' טובא נמי עצה טובה קמ"ל כי היכי דנמטינהו לכל חדא עונה בחדש: מתני' מי שהיה נשוי שתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה היתה אחת כשרה ואחת פסולה אם היה חולץ חולץ לפסולה אם היה מייבם מייבם לכשרה: ,גמ' ולייבם לתרוייהו א"ר אבא בר חייא א"ר יוחנן אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים וניחלוץ לתרוייהו אמר מר זוטרא בר טובי אמר רב בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ האיש הא חפץ ייבם כל העולה לייבום עולה לחליצה ושאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה: ואם היה מייבם מייבם לכשרה מאי כשרה ומאי פסולה אי נימא כשרה כשרה לעלמא פסולה פסולה לעלמא כיון דלדידיה חזיא מאי נפקא ליה מיניה אמר רב יוסף כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו כלומר לעולם כשרה כשרה לעלמא כגון שהאחת גרושה וקמ"ל אע"ג דתרוייהו חזיין ליה יחלוץ לגרושה ולא יפסול את שאינה גרושה לכהן: מתני' המחזיר את גרושתו והנושא את חלוצתו והנושא את קרובת חלוצתו יוציא והולד ממזר דברי ר"ע וחכ"א אין הולד ממזר ומודים בנושא קרובת גרושתו שהולד ממזר: ,גמ' אמר רבה בב"ח הכל מודים בעובד כוכבים ועבד שבא על בת ישראל שהולד ממזר מאן הכל מודים שמעון התימני אע"ג דאמר שמעון התימני אין ממזר מחייבי לאוין הנ"מ חייבי לאוין דתפסי בהו קידושין אבל הני דלא תפסי בהו קידושין כחייבי כריתות דמי ואותבינא עליה דרבי יוחנן ושקלינן וטרינן בה טובא. ואסיקנא והלכתא עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש. ואיכא מרבוואתא דמסיימי בה דהא דאמרי' דהולד כשר ה"מ לישראל אבל לכהונה הולד פגום דאי ברתא היא אסורה לכהן מדאמרי' מקמי האי פיסקא וכולהו אמוראי דמכשרי מודו דהולד פגום לכהונה ק"ו מאלמנה ומה אלמנה לכ"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שיהא בנה פגום וכי תימא איכא למיפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת הכא נמי כיון שבא עליה פסלה דאמר ר' יוחנן מנין לעובד כוכבים שבא על הכהנת או על הישראלית שפסלה שנאמר ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנות וגירושין בה יצא עובד כוכבים ועבד שאין להם אלמנות וגרושין בה. וחזינן לרבוותא אחריני דפסקין הלכתא עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ולא מסיימי הולד פגום ואנן מספקא לן אי הוה פגום אי לא מדחזינן לגמרא בתר שקלא וטריא דפסקא והלכתא עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ולא קאמר והלכתא הולד פגום ואיני רואה לכאן מקום שיפול בה ספק מדקאמר לעיל סתמא דגמרא דכולהו אמוראי דמכשרו מודו דהולד פגום לכהונה ק"ו מאלמנה וכו' וכיון דק"ו לית ליה פירכא ליכא מאן דפליג עליה ומה שלא הזכיר הגמרא בכאן והלכתא הולד פגום משום דלא צריך למיפסק דכבר מסיק סתמא דגמרא לעיל דכולהו אמוראי מודו דבנה פגום דליכא מאן דפליג ולא הוצרך לפסוק אלא שהולד כשר לקהל ואפי' באשת איש: שלחו ליה בני בי מיכסי לרבה ילמדינו רבינו מי שחציו עבד וחציו ב"ח הבא על בת ישראל מה הוא שלח להו השתא בעבד כולו אמרו כשר בחציו עבד מבעיא אמר רב יוסף מרא דשמעתא מנו רב יהודה והאמר רב יהודה מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על בת ישראל הולד אין לו תקנה ואסיקנא כי איתמר דרב יהודה כגון שבא על אשת איש שנמצא צד חירות שבו משתמש באשת איש. רבא אכשרי' לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל ואע"ג דאמר מר כל שימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך ה"נ כיון דאמו היא מישראל מקרב אחיך קרינא ביה: עבדיה דר' חייא בר אמי אטבלה לההיא עובדת כוכבים לשם אנתתא א"ר אשי יכילנא לאכשורי בה ובברתה בה כדרב אסי דאמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה. בברתה דאמר ריב"ל עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. ההוא דהוה קרו ליה בר ארמיתא אמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה. ההוא דהוה קרו ליה בר ארמאה אמר ריב"ל מי לא טבל לקרויו וקשה דהא אמרינן לקמן דגר צריך שלשה משפט כתיב ביה. ואפי' למ"ד בסנהדרין דף ג. דבר תורה חד כשר מודה הכא דבעינן שלשה מידי דהוה אגזילות וחבלות. ועוד דאין דרך נשים שילכו עמהם אנשים בשעת טבילה ואשה אינה ראויה לדון מדאינה ראויה להעיד כדתנן כל שכשר לדון כשר להעיד. ובירושלמי פ' שני שעירי ה"א יליף לה מגז"ש דשני שני נאמר כאן ועמדו שני אנשים ונאמר להלן ע"פ שני עדים. וי"ל הא דבעינן שלשה היינו לקבלת המצות אבל לא לטבילה אע"ג דאמר לקמן דב' ת"ח עומדין לה מבחוץ היינו לכתחלה דעדיף טפי אבל אינו מעכב וי"מ כיון שידוע לכל שטבלה כאילו עומדין שם דמי. ומיהו קשה שטבילת נדה בלילה ולקמן (יבמות מו:) אמרי' דאין מטבילין גר בלילה ותירץ רבינו מאיר ז"ל מדלא קאמר אין מטבילין גר בלילה מ"ט משפט כתיב ביה כדאמר גר צריך שלשה משפט כתיב ביה אלמא דלא גמרינן ליה ממשפט דאין לו דין משפט אלא לענין גוף הדבר שצריך שלשה אבל לא לזמן הטבילה. וגם פשטיה דקרא הכי איירי ושפטתם כתיב ביה דהוי שנים ואין ב"ד שקול ולילה לא הוי אלא מדרבנן ולכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי. אי נמי קבלת מצוה הוי כתחלת דין וטבילה הויא כגמר דין דהוי אפילו בלילה ומדרבנן הוא דבעינן ביום לכתחלה ורב אלפס ז"ל כתב דלכתחלה בעינן שלשה דלא מנסבינן ליה בת ישראל עד דטביל בפני שלשה אבל בדיעבד לא פסלינן לבריה אם לא טבל בפני ג': אמר רב חמא בר גוריא א"ר הלוקח עבד מן העובד כוכבי' וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין. מ"ט עובד כוכבים גופו לא קני מעשה ידיו הוא דקני ומאי דקני הוא דמקני ליה לישראל וכיון דקדים וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשיעבודיה מיניה כדרבא דאמר רבא הקדש וחמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד. מתיב רב חסדא מעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה ושפחותיה וטבלו לפניה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו קנו עצמן בני חורין טעמא דלפניה הא לאחריה פירוש אחר שטבלה היא ונתגיירה לא קנה עצמו. אמר רבא לפניה בין בסתם בין במפרש לאחריה במפרש אין בסתם לא. א"ר אויא לא שנו אלא בלוקח עבד מן העובד כוכבים אבל עובד כוכבים גופיה קני דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו עבד ואמה. אתם קונין מהם ולא הם קונין מכם ולא הם קונין זה את זה. ולא הם קונין מכם למאי הלכתא אילימא למעשה ידיו אטו עובד כוכבים לא קני לישראל למעשה ידיו אלא לגופיה וקאמר רחמנא אתם קונין מהם אפילו גופיה ואע"ג דפריך רב אחאי אימא בכספא ובטבילה הלכתא כרב אויא. אמר שמואל וצריך לתקפו במים כדי שתעלה לו טבילה לשם עבדות שאם לא תהא ידו תקפה עליו יש לחוש שמא יאמר לשם בן חורין אני טובל. א"ל רב פפא לרבא חזי מר הני דבי פפא בר אבא דיהבי כרגא אאינשי ומשעבדי בהו עבידתא יתירתא כי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא נפקא מינה אם יתגיירו שיהו מותרים בבת ישראל אמר להו איכו שכיבי לא אמרי לכו הכי א"ר ששת מוהרקייהו דהני בטסקא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לישתעבד למאן דיהיב כרגא ויד המלך תקפה עליהם להיות גופם מכור: ת"ר גר שמל ולא טבל ר"א אומר ה"ז גר שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו. טבל ולא מל ר' יהושע אומר ה"ז גר שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו וחכ"א אינו גר עד שימול ויטבול א"ר חייא בר אבא הלכתא לעולם אינו גר עד שימול ויטבול. כתב בעל ה"ג דגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית וקטן שנולד כשהוא מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית ובמסכת שבת פרק ר"א דף קלה. משמע איפכא דאמרי' התם לא נחלקו ב"ש וב"ה על קטן שנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית מפני שהיא ערלה כבושה ועל מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול. ונראה דעל זה סמכו דבקטן סברי כאמוראי דהתם דאמרי אינו צריך ובגר סברי כמו ר' יוסי דפסיק הכא דבעינן תרתי ולקמן בריש הערל (יבמות דף עב.)פליגי ר"א בר שמעון ורבנן בגר שנתגייר כשהוא מהול אם נמול ביום או בלילה אבל כולהו מודו דצריך הטפת דם ברית ויש ליתן טעם לדבריהם דנולד כשהוא מהול שלא היתה לו ערלה מעולם אין צריך אבל גר שהיתה לו ערלה ומילתו לאו כלום הוא צריך להטיף ממנו דם ברית מיהו אם נכרת כל הגיד ובא להתגייר נראה שאין מילתו מעכבתו מלהתגייר ומודים חכמים דסגי בטבילה לחודה. ור"ח ז"ל פסק במסכת שבת להפך מה"ג. ונהגו להטיף בשניהם ומיהו בשבת אין להטיף כיון דאיכא פלוגתא אין לחלל שבת וגם יראה דאין לברך מספק. א"ר אבא עובדא הוה בר' חייא ברבי ורב יוסף בר' אושעיא בריה דר' חייא דאתא לקמייהו גר שמל ולא טבל ואמרו ליה שהי כאן ונטבלינך למחר ש"מ תלת ש"מ גר צריך שלשה וש"מ לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וש"מ אין מטבילין גר בלילה וכן הלכתא: והיכא דאתא עובד כוכבים ואמר כבר נתגיירתי וטבלתי בב"ד של פלוני לא מהימנינן ליה עד דמייתי סהדי דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הלכה בין בארץ בין בחוצה לארץ צריך להביא ראיה. והיה אומר ר"ת ז"ל דוקא בדידעינן דעובד כוכבים הוה מעיקרא דאי לא ידעינן מהמנינן ליה במיגו דאי בעי אמר ישראל אנא דמהימן כדמשמע בריש פסחים דף ג: בההוא עובד כוכבים דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים ולקמן בשמעתין דא"ל רב יהודה ואי אתה נאמן לפסול בניך ומכשרינן בניו ואיהו גופיה הוה כשר אי לאו דפסל את עצמו. וכי תימא היינו באתרא דרובא ישראל א"כ אנו נסמוך אהא דרוב הבאין לפנינו בתורת יהדות ישראל הם וקאמר הש"ס דאי אמרי עדים שמענו שנתגייר בב"ד של פלוני הוי עדות דגלויי מלתא הוא ומיקרי שפיר בא הוא ועדיו עמו. ואפשר דהיינו דוקא אליבא דר' יהודה דמיקל ואמר דבחוצה לארץ אין צריך להביא ראיה אבל לרבנן דאמרי בין בארץ בין בחוצה לארץ צריך להביא ראיה דלמא ראיה ברורה ועדות ברורה בעי: ת"ר ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו מכאן א"ר יהודה גר שנתגייר בב"ד ה"ז גר בינו לבין עצמו אינו גר ומעשה באחד שבא לפני ר' יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני ובין עצמי אמר לו יש לך עדים א"ל לאו יש לך בנים אמר לו הן אמר לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואין אתה נאמן לפסול את בניך מ"ט דלדבריו עובד כוכבים הוא ואין עדות לעובד כוכבים וכן הלכתא. והא דקאמר שנאמן לפסול את עצמו לא לענין זה שאם בא על בת ישראל שפסלה דקי"ל אדם קרוב אצל עצמו ואינו משים עצמו רשע. ועוד היאך קאמר ר' יהודה נאמן על עצמו ואינו נאמן על בניו אלמא אית ליה לרבי יהודה פלגינן דיבורא דמהימנינן ליה לגבי נפשיה ולא מהימנינן ליה לגבי בניו ולעיל בספ"ב (יבמות דף כה.) קאמר ר' יהודה הרגתיו לא תנשא אלמא לא פלגינן דיבורא. ועוד מלתא דתמיה היא דאיהו פסול ובניו כשרין הלכך אין עדותו כלום ואפי' לענין עצמו ואם בא על בת ישראל לא פסלה אלא לענין זה מהני עדותו לעצמו דשוי לנפשיה חתיכא דאיסורא ואסור בבת ישראל ולענין שור של ישראל שנגח שור של עובד כוכבים. וכיוצא בזה מצינו בקידושין בפרק האומר דף סה. הוא אומר קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ואע"פ שהוא אסור בקרובותיה אם בא עליהן לא פסלן דלא מיתסר בהן אלא משום דשוינהו אנפשיה חתיכה דאיסורא: ת"ר גר שבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפים וייסורין באין עליהם. אם אמר אני יודע ואיני כדאי מקבלין אותו מיד. ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומצות חמורות ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופיאה ומעשר עני ומודיעין אותו עונשן של מצות ואומרים לו הוי יודע עד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת חללת שבת אי אתה ענוש סקילה ועכשיו שבאת למדה זו אכלת חולב אתה ענוש כרת חללת שבת אתה חייב סקילה. וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצות כך מודיעין אותו מתן שכרן של מצות ואומרים לו הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים וישראל בעה"ז אינן יכולין לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות ואין מכבידין עליו ואין מדקדקין עליו. קיבל עליו מלין אותו מיד ואם נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרין ומלין אותו שניה. נתרפא מטבילין אותו מיד. ושני ת"ח עומדים על גביו שמודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו. ואשה נשים מושיבות אותה במים עד צוארה ושני ת"ח עומדין לה מבחוץ שמודיעין אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. אחד גר ואחד עבד משוחרר ובמקוה שנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובלין וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה. ומודיעין אותו עונשן של מצות מ"ט דאי פריש ליפרוש. ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו אר"א דאמר קרא ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה. קבל מלין אותו מיד מ"ט דשהויי מצוה לא משהינן. נתרפא מטבילין אותו נתרפא אין לא נתרפא לא מ"ט משום דמיא מרזו מכה. ושני ת"ח עומדין על גביו והא"ר חייא בר אבא גר צריך שלשה הא קא"ל רבי יוחנן לתנא תני שלשה. טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא א"ר יוסי ב"ר חנינא דאי הדר ביה כישראל מומר הוי ואי קדיש בת ישראל קידושיו קידושין: אחד גר ואחד עבד משוחרר אסקה רב פפא לענין טבילה אבל לקבל אינו צריך דכבר קבל עליה מעיקרא דתניא אחד גר ואחד לקוח מן העובד כוכבים צריך לקבל הא לקוח מישראל אינו צריך לקבל. פי' אחד גר בשעת גירות ואחד הלקוח מן העובד כוכבים ובא לשחררו מיד אחר שלקחו מן העובד כוכבים והטבילו לשם עבדות צריך לקבל בשעת שחרור כשמטבילו לשם בן חורין אבל הלקוח מישראל כיון דשהה בביתו של ראשון ונהג במצות שהאשה חייבת בה אע"פ שהוטבל לשם עבדות בע"כ אין צריך לקבל. גרסינן בפ"ק דכתובות דף יא. א"ר הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד שזכות הוא לו וזכין לו לאדם שלא בפניו והא דקי"ל דעובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה ה"מ גדול דטעם טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו וכן מצינו באבותינו שנכנסו לברית והיו בהן כמה יונקי שדים: ת"ר מקיימין עבדים שאינן מולין דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר אין מקיימין דסבר ר"ע כיון שצוה המקום לאברהם למול את עבדיו אסור לקיימן בלא מילה. הלכך היכא דאתני אז מותר לקיימו דבעבד סתם הוא דקא מזהר קרא אמר לו ר' ישמעאל הרי הוא אומר וינפש בן אמתך והגר א"ל ר"ע בלוקח עבד בין השמשות ולא הספיק למולו עד שחשכה הכתוב מדבר. דכ"ע מיהת וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר מאי משמע כדתניא וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר פי' כגון שלקח שפחה ובנה גדול עמה אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד מהול כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מהול אמור הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר. והגר זה גר תושב פרש"י שקבל עליו שלא לעבוד כוכבים ומחלל שבת כעובד עבודת כוכבים. וקשה דא"כ נפישי להו מז' מצות ובמס' עבודה זרה דף סד: משמע שבז' מצות שקבלו עליהם בני נח מיקרי גר תושב. ועוד דאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נח:) בן נח ששבת חייב מיתה ומשמע התם בחול וכ"ש בשבת ובפ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט:) משמע דגר תושב אינו מוזהר על השבת. ונראה דמיירי בגר תושב שנתגדל בביתו כמו שכירו ולקיטו ועושה מלאכה לצורך ישראל דומיא דבן אמתך ועל זה הזהירה תורה שלא יעשה מלאכה של ישראל בשבת לבשל או להדליק לו את הנר. אמר ריב"ל הלוקח עבד מן השוק ולא רצה למול מגלגל עמו כל יב"ח וחוזר ומוכרו לעובד כוכבים אמרוה רבנן קמיה דרב פפא כמאן דלא כר"ע אמר להו רב פפא אפילו תימא ר"ע ה"מ היכא דלא פסקא למילתיה אבל היכא דפסקא פסקא. פרש"י הא דאין מקיימין היכא דלא פסקא למילתיה שלא פסק מנכריותו שלא נתרצה מעולם להתגייר אבל היכא דפסקא למילתיה בשעת לקיחה ונתפייס להתגייר ואח"כ חזר בו מגלגלין עמו שמא יחזור ויתרצה. פי' אחר ה"מ דאין מקיימין היכא דלא פסקא למילתיה שמקיימו סתם אבל היכא דפסקא למילתיה דא"ל אנא מגלגל עמך י"ב חדש ואם לא תמול אמכור אותך מותר דהוי גביה כשכיר בעלמא. ורב האי פירש ה"מ דאין מקיימין היכא דלא פסקא למילתיה שלא אמר בפירוש שאינו רוצה למול אלא נתרצה למול ודוחה מיום אל יום דשהויי מצוה לא משהינן אבל היכא דפסקא למילתיה שלא למול אינו מחוייב למולו בע"כ ומגלגל עמו י"ב חדש אולי יתרצה. שלח רבין משמיה דר' אילעא וכל רבותי אמרו לי משמיה איזהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו ע"מ שלא למולו אמרוה רבנן קמיה דרב פפא כמאן דלא כר"ע אמר להו רב פפא אפילו תימא ר"ע ה"מ היכא דלא אתני בהדיה אבל היכא דאתני אתני והאי דלא שני ליה ר"ע לר' ישמעאל הכי חדא מתרי תלת טעמי נקט. וא"ת למאי דפרשינן דטבילת עבדות יוכל להטבילו בעל כרחו לכ"ע אמאי אינו מטבילו בעל כרחו וי"ל דתקנתא דרבנן היא שלא יבא להכשיל את רבו באיסור והיתר כיון שאינו רוצה לקבל עליו עול מצות ועוד אין טוב לחייבו במצות מאחר שאינו רוצה לשמרם וכן אתה צריך לומר לריב"ל דאמר בפ' השולח בגיטין דף לט: נתייאשתי מפלוני עבדי אותו העבד אין לו תקנה אלא דשטר ולית ליה הא דשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות וא"כ על כרחך דריש כל עבד איש כר"ש בן אלעזר וס"ל דמטבילו בעל כרחו וא"כ מאי קאמר ריב"ל מגלגל עמו י"ב חודש וחוזר ומוכרו לעובד כוכבים וכן ר' שמעון בן אלעזר גופיה קאמר אין משהין אותו בארץ ישראל מפני הפסד טהרות אלא ודאי תקנה דרבנן היא כדפרישית כל זו השיטה פירשתי על דרך פרש"י שמתוך לשונו משמע שטבילת עבדות היא בעל כרחו של עבד ובלא קבלה אף לרבנן דר"ש בן אלעזר ולא נחלקו אלא בטבילת חירות דר"ש בן אלעזר סבר אף טבילות חירות בעל כרחו ורבנן סברי דוקא מדעתו ובקבלה וקאמר הש"ס דלא פליגי רבנן עליה דר"ש בן אלעזר אלא ביפת תואר דלא שייכא במצות אבל בעבד דשייך במצות אפילו רבנן מודו ופרש"י עבד דשייך במצות ששהה בביתו של ישראל ימים רבים ונהג במצות משמע אע"פ שלא קבל בשעת טבילת עבדות אלא שנהג בבית אדונו אבל מתוך דברי רב אלפס ז"ל משמע שטבילת עבדות לרבנן צריך שתהיה מדעתו ובקבלה: מתני' איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי ר"ע. שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים והלכה כדבריו. ר' יהושע אומר כל שחייבין עליו מיתת ב"ד אמר ר"ש בן עזאי מצאתי מגילת יוחסין בירושלים וכתוב בה איש פלוני ממזר מאשת איש לקיים דברי ר' יהושע. והלכה כשמעון התימני ולאו משום דתנן והלכה כדבריו דקי"ל. 8 דאין למדין הלכה לא מפי משנה ולא מפי ברייתא אלא דבכמה מקומות מוכח דהלכתא כוותיה. סוגיא דשמעתין בפ"ק דף יד: דקאמר פשיטא בני חייבי לאוין כשירין נינהו ובפרק כיצד דף כג. דקאמר רב פפא חייבי לאוין תפסי בהן קידושין ועוד מדפסקינן לעיל (יבמות דף מה.) עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ור' יוחנן וכל אמוראי דאיירי לעיל (יבמות יב:) בתורת מחזיר גרושתו ולר"ע לא משכחת לה דאין קידושין תופסין לו בה ובפ' בתרא דקידושין דף עח. נמי אמרינן הכל מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה אלמא תפסי בה קידושין משמע דאפילו מחייבי לאוין דשאר אין הלכה כר"ע מההיא דפרק כיצד דאיירי בכל חייבי לאוין. ולפר"ת גם מההיא דמחזיר גרושתו דמפרש דהוי חייבי לאוין דשאר לפי שמחמת אישות נאסרה עליו. ומיהו מכל הנך אין ראיה שלא יהיה הלכה כר' יהושע דאמר דמחייבי מיתות לחוד הוא דהוי ממזר וגם על זה יש להביא ראיה דאין הלכה כמותו מהא דאמרינן לעיל (יבמות דף מה:) ושניהם לא למדוה אלא מאשת אב משמע התם דכולהו מודו אי הוה דמיא לאשת אב דלא תפסי בה קידושין לדידיה אבל לאחריני תפסי הוי ממזר וחייבי כריתות דמו בהכי לאשת אב. ועוד ראיה דאמרי' לעיל בפירקין (יבמות דף לז.) אין ממזר מספק אלמא יש ממזר מאשת אח. ודחקי התם אביי ורבא לתרוצי דר' אליעזר בן יעקב אליבא דהלכתא. ועוד אמרינן לעיל (יבמות דף מ:) אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל הבא על צרת חלוצתו הולד ממזר ואפילו רבי יוחנן לא פליג אלא משום דמשוה לצרה כחלוצה ואע"ג דסתם לן תנא כר"ע בפ' ר"ג ובהאשה רבה ה"נ סתם לן כשמעון התימני בקידושין בפ' האומר דף סו: דקתני כל מקום שיש קידושין ויש עבירה וכו' וכל מקום שאין לה עליו קידושין אבל יש לה על אחרים קידושין הולד ממזר ואיזה זה זה הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה ובכי האי גוונא קרי הלכתא פסיקתא בפרק קמא דמסכת ע"ז דף ז. גבי ההיא דכל המשנה ידו על התחתונה: ,גמ' תניא הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל שומרת יבם שאין הולד ממזר. כתב ר"ח ז"ל נהי דבא על הסוטה לא הוי ממזר מדאורייתא מדרבנן מיהא הוה ממזר מידי דהוה 8 אאשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה הולד ממזר ותצא מזה ומזה אם החזירה בעלה ונראה דלא דמי דהתם קנסיה משום דהוה לה למידק אבל הכא אין שייך לקונסה כדי שלא תזנה תחת בעלה ועוד אמרינן בפרק יש מותרות (יבמות דף פה:) גבי סוטה היא מרגילתו ואי הוה ממזר מדרבנן לא מרגילה ליה כדאמר התם גבי חלוצה: הדרן עלך החולץ ליבמתו
ה׳
ר"ג אומר אין גט אחר גט ולא מאמר אחר מאמר ולא בעילה אחר בעילה ולא חליצה אחר חליצה וחכ"א יש גט אחר גט ומאמר אחר מאמר אבל לא אחר בעילה ואחר חליצה כלום: ,גמ' עד כאן לא פליגי אלא בגט אחר גט ומאמר אחר מאמר אבל גט אחד ביבמה מהני לאוסרה עליו ועל האחין ומאמר א' ביבמה מהני לאוסרה על האחין ולהצריכה גט. מ"ט אמור רבנן גט ביבמה מהני משום דמהני בעלמא דאי אמרת לא מהני אמרי גט להוציא וחליצה להוציא ומדגט לא מהני חליצה נמי לא מהניא ואתי למיבעל אחר חליצה. ומ"ט אמור רבנן מאמר ביבמה מהני משום דמהני בעלמא דאי אמרת לא מהני אמרי מאמר לקנות וביאה לקנות ומדמאמר לא קני ביאה נמי לא קניא ואתי למיבעל אחר ביאתו על צרתה. ומ"ט אמור רבנן האי ביאה פסולה יש אחריה כלום כדתנן נתן גט ובעל צריכה גט וחליצה ותנן נמי מאמר לזו ובעל לזו צריכות ב' גיטין וחליצה אי ביאה אחר גט היא גזרה ביאה אחר הגט משום ביאה אחר חליצה ואי ביאה אחר מאמר היא גזירה ביאה אחר מאמר משום ביאה אחר ביאה. ומ"ט אמור רבנן האי חליצה פסולה אין אחריה כלום כדתנן נתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום מאי לגזור נגזור חליצה אחר גט משום חליצה אחר חליצה כל הני תחלוץ ותיזיל. ליגזור חליצה אחר מאמר משום חליצה אחר ביאה אטו חליצה אחר מאמר מי לא בעיא גט למאמרו חליצה אחר ביאה נמי בעיא גט לביאתו: ת"ר כיצד אר"ג אין גט אחר גט שתי יבמות שנפלו לפני יבם אחד ונתן גט לזו וגט לזו ר"ג אומר חולץ לראשונה ואסור בקרובותיה ומותר בקרובות שניה וחכ"א אסור בקרובות שתיהן וחליצה לאחת מהן. וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת. כיצד אר"ג אין מאמר אחר מאמר ב' יבמות שנפלו לפני יבם א' עשה מאמר בזו ומאמר בזו ר"ג אומר נותן גט לראשונה וחולץ לה ואסור בקרובותיה ומותר בקרובות שניה וחכ"א נותן גט לשתיהן ואסור בקרובות שתיהן וחליצה לאחת מהן וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת וליתא לדר"ג דקיימא לן כרבנן: מתני' כיצד עשה מאמר ביבמתו ונתן לה גט צריכה ממנו חליצה עשה מאמר וחלץ צריכה הימנו גט עשה מאמר ובעל הרי זו כמצותה: ,גמ' אמר רב הונא מצות יבמין מקדש ואח"כ בועל ואם בעל בלא מאמר קנה ולוקה מכת מרדות מדרבנן דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה ומאן דמקדש בשוקא ומאן דמקדש בלא שידוכי ומאן דמבטל גיטא ומאן דמסר מודעא אגיטא ומאן דמבזה שלוחא דרבנן ומאן דמשהי שמתא דרבנן עליה תלתין יומין ולא אתי ותבע שמתיה וחתנא דדייר בבי חמוה. דדייר אין דחליף לא והא ההוא דחליף אבבא דבי חמוה ונגדיה רב ששת ההוא מידם הוה דיים מחמתיה. ונהרדעי אמרי בכולהו לא מנגיד רב לבר ממאן דמקדש בביאה בלא שידוכי. ואיכא דאמרי אפילו בשידוכי משום פריצותא והאידנא נהוג עלמא כנהרדעי ואע"ג דרב יוסף אית ליה כלישנא קמא דרב בפ"ק דקידושין דף י"ב: בשל סופרים הלך אחר המיקל: ת"ר כיצד מאמר נותן לה כסף או שוה כסף והאי אליבא דבית שמאי אבל לבית הלל נותן לה פרוטה או שוה פרוטה ושטר כתובת יבמין כיצד אני פלוני בן פלוני קבלתי פלונית בת פלוני יבמתי עלי לזונה ולפרנסה כראוי. ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה: בעא מינה אביי מרבה נתן לה גט ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם מהו גט יבמין מדרבנן הוא וגט דמהני באשת איש מהני ביבמה והאי דלא מהני באשת איש לא מהני ביבמה או דלמא חיישינן דלמא אתי לאיחלופי בגיטא אמר ליה חיישינן דלמא אתי לאיחלופי בגיטא דגט ביבמה אינו אלא לפסול וגט זה הואיל ופוסל בכהונה אי לא פסיל הכא אתי למימר דגט מעליא נמי לא פסיל: אמר רמי בר חמא הרי אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה. והא דאמר בפרק כל הגט (גיטין דף כו:) דאינו גט היה אומר ר"ת ז"ל דהכא מיירי שכתב בו זמן הנתינה והשתא אפילו גט ישן לא הוי והתם מיירי שכתב בגט זמן של יום הכתיבה ופסול שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ואע"ג דגט ישן כשר בדיעבד. ומדקאמר התם אינו גט משמע דלגמרי אינו גט ואפילו בדיעבד פסול שאני גט ישן דליכא אלא יחוד בעלמא אבל התם דכנסה איכא ודאי ביאה ולכך פסלוהו לגמרי ולאשה בעלמא אינו גט מפני שאין בידו לגרשה ואפילו כתוב בו זמן שאחר הנישואין כיון דאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח לכתוב הגט. ונראה דהיינו דוקא למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוי גט כי היכי דמהני לענין שחרור בלוקח עבד על מנת לשחררו וכתב לו לכשאקחך הרי גופך קנוי לך מעכשיו כדמוכח לקמן בפרק האשה רבה (יבמות דף צג:) ובקדושין פרק האומר דף סג. וגט שחרור וגט אשה שוין דהא ילפינן לה לה מאשה: בעי רמי בר חמא כתב גט ליבמתו לכשאכנסנה אגרשנה וכנסה וגרשה מהו מי אמרינן כיון דאגידא ביה כארוסתו דמיא והוי גט אע"ג דאין בידו לגרשה ולהתירה לשוק מ"מ יכול לבא עליה בע"כ ואז יכול לגרשה ולהתירה לשוק נמצא תלויה בו ואין אחר יכול לעכב על ידו הלכך כארוסתו דמיא וחשיב בידו לגרשה או דלמא כל זמן שלא עשה בה מאמר כאשה אחרת דמיא ומן הדין הוה ליה לסיומי לבעיא דידיה הכי או דלמא השתא מיהא לא בא עליה ואין בידו לגרשה אלא אי הוה מסיים הכי הוה משמע דכל הפחות הוי ריח הגט לפוסלה לכהונה ולהכי נקט בסיומא דבעיא דידיה או דלמא כיון דלא עבד בה מאמר לא למידק מיניה דאי לא הוי גט אפילו ריח הגט אין בו דמה לי ספיקא דיליה בלא עבד בה מאמר דע"כ בריח הגט נמי מספקא ליה דמאחר שהוא מדרבנן לענין גט גמור לא מעלה ולא מוריד אלא מספקא ליה דלמא גט גמור הוי ומטעמא דפרישית ואי לא מהני האי טעמא אפילו ריח הגט לא הוי תיקו. ולא הוי גט גמור ולחומרא עבדינן: בעי רב חנניה כתב גט לזיקתו ולא למאמרו למאמרו ולא לזיקתו מהו. מי אמרינן מאמר עילויה זיקה רמי והוה ליה כמגרש חצי אשה והמגרש חצי אשה לא עשה ולא כלום או דלמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי תפשוט ליה מדרבא דאמר רבא נתן גט למאמרו הותרה צרתה לרבא פשיטא ליה לרב חנניה מיבעיא ליה ומדפשיטא ליה לרבא עבדינן כוותיה ומהני אם נתן גט למאמרו ולא לזיקתו או לזיקתו ולא למאמרו דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ורש"י פירש אם נתן גט למאמרו ולא לזיקתו אסורה לו ומותרת לאחיו דמאמר דעבד שקליה ופש ליה זיקה כמעיקרא והתוספת כתבו דאין חילוק בין לו ובין אחיו דממה נפשך להאי לישנא דקאמר רבא הותרה אפילו היא אם כן הכא נמי שריא אפילו לדידיה ולהך לישנא דקאמר רבא דהיא אסורה משום דמחלפא בבעלת הגט אם כן הכא נמי אסורה אפילו לאחיו דהא אם נתן גט ליבמתו אסורה על כל האחים ולא דמי להא דשרי רבא צרתה כשנתן גט למאמרו דהתם בשתי יבמות הבאות משני בתים איירי שאפילו היה נותן גט אף לזיקתו היתה האחרת מותרת לו ומיהו בזה יש חילוק אם נתן גט למאמרו חולץ לה ושריא ואם נתן גט לזיקתו צריכה עוד גט שני למאמרו כי הגט הראשון לא הפקיע המאמר: מתני' נתן גט ועשה מאמר צריכה גט וחליצה נתן גט ובעל צריכה גט וחליצה נתן לה גט וחלץ אין אחר חליצה כלום: ,גמ' א"ר יהודה א"ר זו דברי ר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אבל חכמים אומרים יש אחר חליצה כלום. כלומר שאם חזר וקדשה אחר חליצה צריכה הימנו גט והא נמי דתנן אבל לא אחר בעילה כלום ותנן נמי הבעילה בזמן שהיא בתחלה אין אחריה כלום אליבא דהאי תנא הוא אבל לרבנן הבעילה נמי יש אחריה כגון שתי יבמות מבית אחד שנפלו לפני שני אחין ובא אחד מהן על אחת וחזר הוא או אחיו וקידש את צרתה צריכה הימנו גט דקי"ל חייבי עשה היא כדאמרי' לעיל בפ"ק (יבמות דף יא.) איתמר הבא על יבמתו ובא הוא או אחד מן האחים על צרתה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעשה וחד אמר בכרת וקי"ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כרב אחא לקולא וכבר ברירנא לה בהחולץ סימן כ"א: תניא נמי הכי רבי אומר אין דברים הללו אמורים אלא לדברי ר"ע שהיה עושה חלוצה כערוה אבל חכמים אומרים יש אחר חליצה כלום ואני אומר אימתי בזמן שקדשה לשם אישות וכנסה לשם אישות אבל קדשה לשם יבמות וכנסה לשם יבמות אין אחר חליצה כלום תניא אידך החולץ ליבמתו וחזר וקדשה רבי אומר אם קדשה לשם אישות צריכה הימנו גט לשם יבמות אינה צריכה הימנו גט וחכ"א בין שקדשה לשם אישות בין שקדשה לשם יבמות צריכה הימנו גט. כתב רב אלפס בהך פלוגתא דרבי ורבנן קא שקלי וטרי טובא לפרושי פלוגתייהו וכולהו טעמי דאיתאמרו בהאי פלוגתא דרבי ורבנן לא סמכינן עלייהו דלאו אליבא דהלכתא נינהו אלא אוקימתא בעלמא נינהו וליתא לדרבי דקי"ל הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו הלכך בין שקדשה לשם אישות בין שקדשה לשם יבמות צריכה הימנו גט כרבנן וכ' הראב"ד ז"ל האי פיסקא לא מיחוורא שפיר דהני אוקימתות איכא מינייהו דהלכתא כרבי דהכא ודאי לכולהו דאמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין עסקינן ופליגי רבי ורבנן אי אית בה זיקה אחר חליצה אי לאו הלכך לרבא דאמר דפליגי ביש זיקה או לא הא קי"ל לעיל (יבמות יז:) דיש זיקה ובתר חליצה ודאי אין זיקה וכי אמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין לאו כלום הוא ולדברי רב שרביא נמי הא קי"ל לעיל (יבמות כ.) דהאי חליצה פסולה פוטרת כשמואל הלכך בתר חליצה אין כאן זיקה כלל ולדברי רב אשי נמי דאמר ביש תנאי בחליצה פליגי הא קי"ל דאין תנאי בחליצה לא שנא כפול ולא שנא אינו כפול אין כאן תנאי וחליצה מעלייתא היא ואין כאן זיקת יבמין הלכך קידושין לאו כלום היא עכ"ל והרמב"ן ז"ל הודה לדבריו ואני אומר שהדין עם רב אלפס ז"ל ומה שהקשה עליו דלרבא דאמר דפלוגי ביש זיקה הא קי"ל דיש זיקה ובתר חליצה ודאי אין זיקה אני אומר דהך פלוגתא אי יש זיקה או אין זיקה לאו בפלוגתא דיש זיקה ואין זיקה דאיפליגו בה תנאי ואמוראי לעיל (יבמות דף י"ז:) ודף י"ח. אלא הכי פירושא רבי סבר יש זיקה כלומר כיון דלא הזכיר מאמר אלא אמר התקדשי לי בזיקת יבמין לא הוו קידושין אי לאו דיש זיקה ואתאי חליצה ואפקעיתיה לזיקה הלכך אי אפשר לקידושין שיחולו אחר שפקעה הזיקה ורבנן סברי אין זיקה אע"פ שלא הזכיר מאמר אלא זיקת יבמין אפילו אין זיקה התקינו רבנן קידושין ביבמה דהא זקוקה ועומדת היא לו ומעיקרא אילו אמר התקדשי לי בזיקת יבמין מי לא מהני אע"פ שאין הזיקה גורמת לו שיחול השתא נמי מהני אע"ג דפקעה הזיקה וגרסינן רב משרשיא שרביא אמר אי אמר לה בזיקת יבמין כ"ע לא פליגי דמהני וכן כל האוקימתות על דרך זה לכ"ע מהני ועתה אין נפקותא בכולהו אליבא דרבנן ומה שהקשה דקי"ל לדברי רב שרביא דהאי חליצה פסולה פוטרת כשמואל לא קשה מידי דתיקשי לך רב אשי דקאמר דכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרת אמאי קאמר דהני תנאי סברי דלא כהלכתא כיון דמצי למימר דכולהו סברי דפוטרת והכא לא איירי בחליצה פסולה אלא ביש תנאי בחליצה קמפלגי וכן רבינא דאמר דכולהו סברי יש תנאי בחליצה ופליגי בתנאי כפול אמאי דחיק לאוקומי פלוגתייהו דלא כהלכתא דהא קי"ל כתובות עד: דאין תנאי בחליצה אלא ודאי נראה להני אמוראי דבסברא מועטת אמרי' דלרבנן מהני מאמר יבמין או זיקת יבמין אף אחר החליצה הלכך לרבא אע"ג דרבנן סברי יש זיקה הכא אין הקדושין תופסין מכח הזיקה כדפרישית הלכך מהני אף אחר חליצה ורב משרשיאשרביא אמר דבזיקת יבמין אף ר' מודה ופליגי בחליצה פסולה דרבנן סברי דאינה פוטרת לענין זה שלא יועילו בה קידושין לשם יבמות אחריה דבקל אמרינן דמהני קידושין לשם יבמות אחר חליצה ורב אשי אמר דבחליצה פסולה אף רבי מודה ופליגי ביש תנאי בחליצה דרבנן סברי דיש תנאי בחליצה לענין זה שנשאר אחריה זיקה לתפוס בה קידושין לשם יבמות ורבינא אמר דאף רבי מודה בזה ופליגי בתנאי כפול: הדרן עלך רבן גמליאל
ו׳
הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון אפילו הוא שוגג והוא מזידה הוא מזיד והיא שוגגת הוא אנוס והיא לא אנוסה היא אנוסה והוא לא אנוס אחד המערה ואחד הגומר קנה ולא חילק בין ביאה לביאה: ,גמ' אנוס דמתני' היכי דמי אילימא שאנסוהו עובדי כוכבים ובא עליה והאמר רבא אין אונס בערוה שאין קשוי אלא לדעת אין לפרש האי דאנסוהו עובדי כוכבים כגון שאיימו עליו לבא עליה ואם לא יהרגוהו דאם כן מאי פריך מרבא דאמר אין אונס לערוה לפי שהקישוי נעשה מדעת ואין דוחקים אותו להקשות לוקמי כגון שאיימו עליו לבעול בקושי נמצא כל מה שהוא עושה הוא שלא לדעתו אלא כל דבר שהוא עושה מעצמו אפילו ע"י אונס מפחד מיתה חשיב לדעת הלכך צריך לפרש שאנסוהו עובדי כוכבים והדביקוהו בעל כרחו ביבמתו ואפ"ה כיון שהקישוי הוא לדעתו חשיב כאילו בא עליה מעצמו לדעתו ויש לדקדק מכאן דיבמה אינה נקנית אלא בקישוי מדלא משני כגון שהדביקוהו עובד כוכבים על יבמתו בלא קישוי ואיכא למימר דאתיא הך סוגיא כמ"ד לקמן (יבמות דף נה:) המשמש מת בעריות פטור ולכך אינה נקנית אלא בקישוי דילפינן קיחה קיחה מעריות אי נמי אפילו למ"ד חייב בעינן ביאת ייבום דרך הקמת שם וגרע מהעראה שלא כדרכה דאין דרך ביאה בכך: אין אונס בערוה שאין קישוי אלא לדעת משמע הא אם יש קישוי שלא מדעת יש טענת אונס ליפטר ואין לו למסור את עצמו ואמאי והא קי"ל דעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור כדדרשינן בפרק בן סורר (סנהדרין דף עד.) וי"ל דודאי אי הוי קישוי שלא לדעת אי אפשר שידביקוהו על הערוה ולא יתקשה אפילו למ"ד המשמת מת בעריות חייב או אם נתקשה לאשתו ואנסוהו עובדי כוכבים והדביקוהו על הערוה ואי אפשר לו להנצל מן העבירה עד שימסור עצמו להריגה אינו מחוייב למסור עצמו כיון דלא עביד מעשה כדאמרי' בפרק בן סורר ומורה שם: גבי אסתר דקרקע עולם היתה והיינו טעמא משום דילפינן לה מרוצח כדאמרינן בסנהדרין שם מקיש רוצח לנערה המאורסה מה רוצח יהרג ואל יעבור וכו' ורוצח גופיה לא מיחייב למסור עצמו אלא היכא דעביד מעשה דהא מפרשינן התם טעמא דרוצח משום דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דידיה סומק טפי והאי טעמא לא שייך אלא היכא שהורג את חבירו בידים אבל אם אמרו לו הנח שיזרקוך על התינוק למעכו או יהרגוך מסתבר למימר מאי חזית דדמא דההוא גברא סומק טפי דלמא דמא דידך סומק טפי שאינו נחשב רוצח בכך במה שהורגין בגופו אלא קרקע עולם בעלמא הוא ואינו מצווה להציל חבירו בנפשו של עצמו דאדרבה חייך קודמים והיקישא דקרא נמי בהורג בידים כתיב כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש אבל כיון דאין קישוי אלא לדעת ויודע בעצמו שאם ידביקוהו אי אפשר לו שלא יתקשה. קישוי דעביד חשיב כעושה מעשה וחייב למסור עצמו ואע"ג דאיכא מ"ד המשמש מת בעריות חייב נמצא דאפילו לא יתקשה תיעשה העבירה מ"מ רבא דהכא סבר דפטור ספ"ב דשבועות דף יח. ואפילו למ"ד נמי חייב כיון שנתרבה הנאתו ע"י קישויו שעושה חשיב כאילו עושה כל המעשה מדעת כדאמר בפ"ב דשבועות שם שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה ולמאי דפרישית ניחא הא דפריך בסנהדרין דף עד: והא אסתר פרהסיא הואי ולא פריך גילוי עריות הואי לפי שידע המקשה שמועיל טעם של קרקע עולם לענין זה דלא מיחייבא למסור עצמה משום ערוה כיון דילפינן מרוצח אלא ס"ד דלא מהני לענין פרהסיא דחייב אדם למסור עצמו אפילו על מצוה קלה משום חילול השם ומשני קרקע עולם הואי ואפילו חילול השם ליכא וניחא נמי הא דקאמר בפרק קמא דכתובות דף ג: ולידרוש להו דאונס שרי משום דקרקע עולם היא. ובכל דוכתא גרסינן מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור פירוש הבועל אבל היא אינה מצווה למסור עצמה דקרקע עולם היא וכן גורס בשאלתות דרב אחאי ואפילו אי גרס תיהרג י"ל תיהרג קודם שתעשה מעשה שתביא עליה את הערוה: אלא בישן והאמר רב יהודה ישן לא קנה ביבמתו. אלא בנתקע והאמר אביי נפל מן הגג ונתקע באשה חייב בד' דברים וביבמתו לא קנה. אלא כגון שנתכוון לאשתו ותקפתו יבמתו ובא עליה מנה"מ דת"ר יבמה יבא עליה כדרכה ולקחה לו לאשה בשלא כדרכה ויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים בה ד"א יבמה יבא עליה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון והא אפיקתיה לכדרכה כדרכה מלהקים לאחיו שם נפקא במקום שמקים שם כי אתא קרא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. גופא אמר רב יהודה ישן לא קנה ביבמתו מ"ט דאמר קרא יבמה יבא עליה עד דמכוין לביאה אמר רבא נתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו לא קנה להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה דהא מכוין לשם ביאה בעולם: אחד המערה ואחד הגומר קנה אמר עולא מנין להעראה מן התורה דכתיב ואיש כי ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה מכאן להעראה מן התורה. אשכחן נדה שאר עריות מנא לן אמר רבי יונה ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו' הוקשו כל העריות לנדה ומה נדה בהעראה אף כל העריות נמי בהעראה. בעא מיניה רבינא מרבא המערה בזכור מהו בזכור משכבי אשה כתיב אלא המערה בבהמה מהו ת"ל את שארו הערה אם אינו ענין להעראה דכתיבא באחות אב ובאחות אם דכתיב ערות אחות אביך ואחות אמך לא תגלה כי את שארו הערה דאתיא בהיקישא דרבי יונה תנהו ענין להעראה דבהמה: תנו רבנן ערות אחות אביך לא תגלה בין מן האב בין מן האם אתה אומר בין מן האב בין מן האם או אינו אלא מן האב ולא מן האם ודין הוא חייב כאן וחייב באחותו מה אחותו בין מן האב בין מן האם דכתיב בת אביך או בת אמך אף כאן בין מן האב בין מן האם או כלך לדרך זו חייב כאן וחייב בדודתו מה דודתו מן האב ולא מן האם אף כאן מן האב ולא מן האם ת"ל ערות אחות אמך לא תגלה בין מן האב בין מן האם וערות אחות אביך לא תגלה בין מן האב בין מן האם. ודודתו דפשיטא ליה לתנא מן האב ולא מן האם מנלן אמר רבא אתיא דודו דודו כתיב הכא ערות דודו גלה וכתיב התם או דודו או בן דודו יגאלנו מה התם מן האב ולא מן האם אף כאן מן האב ולא מן האם והתם מנלן אמר קרא ממשפחתו יגאלנו משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה. והא דתנן אמרו לו מתה אשתו ונשא אחותה מאמה מתה ונשא אחותה מאביה מתה ונשא אחותה מאמה מתה ונשא אחותה מאביה ונמצאו כולן קיימות מותר בראשונה ובשלישית ובחמישית ואסור בשניה וברביעית ואם בא על השניה אחר מיתת הראשונה מותר בשניה וברביעית ואסור בשלישית ובחמישית אלמא אחות אשה בין מן האב בין מן האם אסורה מנלן ומסקינן דילפינן מאשת אח דדמיא לה דבר שע"י קידושין וקרובי עצמו ואשת אח גופה מנלן דתניא ערות אשת אחיך לא תגלה בין מן האב בין מן האם אתה אומר בין מן האב ובין מן האם או אינו אלא מן האב ולא מן האם ת"ל ערות אחיך היא. העראה דחייבי לאוין מנלן מדגלי לן שכבת זרע גבי שפחה חרופה מכלל דחייבי לאוין בהעראה וכן שלא כדרכה בחייבי לאוין נפקא לן מהכא דהא בספ"ב דכריתות דף יא: ממעטינן שלא כדרכה בשפחה חרופה משכבת זרע: דחייבי לאוין דכהונה מנלן אתיא קיחה קיחה דחייבי עשה מנלן אתיא ביאה ביאה יבמה ליבם מנלן אתיא ביאה ביאה אשה לבעל מנלן אתיא קיחה קיחה ואי קשיא לך הא דגרסינן בפ"ק דקידושין דף י. איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה למאי נפקא מינה כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ומסיק רבא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה אלמא לא קני לה בהעראה אלא בגמר ביאה דהתם בביאת קידושין עסקינן הכא בביאה שאחר קידושין קודם שנכנסה לחופה וקני לה בהעראה ליורשה ולטמא לה ולכל מילי דאישות דהא אית ליה בגווה קנין מעיקרא דומיא דיבמה דאית ליה זיקה בגווה אבל ביאת קידושין דלית ליה בגווה קנין מעיקרא והשתא הוא דבעי מיקנא יתה לא קני אלא בגמר ביאה ולא נהירא דלא נכתב קיחה אלא בביאה דקידושין ותירץ ה"ר שמשון הזקן ז"ל דהא דאמרינן דהעראה קונה היינו בשלא עשה אלא העראה ופירש אבל כשגמר ביאתו דעתו על גמר ביאה וכן משמע הלשון כל הבועל דעתו על גמר ביאה. אמר רבא למה לי למיכתב רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה שכבת זרע באשת איש שכבת זרע בסוטה בשפחה חרופה כדאמרינן באשת איש פרט למשמש באבר מת הניחא למ"ד משמש מת בעריות פטור אלא למ"ד חייב מאי איכא למימר אלא פרט למשמש מתה סד"א הואיל ולאחר מיתה נמי שארו איקרי דכתיב כי אם לשארו הקרוב אליו אימא שחייב עליה משום אשת איש קמ"ל דלא. ואנן דקי"ל דמשמש מת בעריות פטור כדרבא דאמר בפרק ב' דשבועות דף יח. זאת אומרת המשמש מת בעריות פטור נפקא לן הא דמשמש מתה פטור מקרא אחרינא דכתיב ומתו גם שניהם ואיכא מאן דדריש מיניה בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף סו:) פרט למעשה הורדוס כעובדא דההיא ינוקתא בפ"ק דב"ב דף ג: דאטמנה בדובשא ובא עליה לאחר מיתה. דסוטה למה לי אמר רבא פרט לשקינא לה דרך איברים דסד"א בקפידא דבעל תליא רחמנא והא קא קפיד קמ"ל דלא גרע טפי מאילו אמר לה אל תסתרי בסתם דנעשה כאילו אמר לה איני חושדך אלא דרך איברים. אמר שמואל העראה זו נשיקה משל לאדם שמשים אצבעו על פיו אי אפשר שלא ידחוק הבשר כי אתא רב שמואל בר' יהודה אמר לרבי יוחנן העראה זו הכנסת עטרה גמר ביאה ביאה ממש דהיינו מירוק הגיד אף בלא הוצאת זרע מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור ופליגא אדשמואל והלכה כר' יוחנן: אחד המערה וא' הגומר ביאה קנה מאי קנה רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה לירש בנכסי אחיו ולפטור את אשת אחיו מן הייבום אבל להאכילה בתרומה לא. מן הארוסין ד"ה לא אכלה כי פליגי מן הנישואין רב אמר אוכלת דהא אכלה מעיקרא ושמואל אמר אינה אוכלת כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד לדברים האמורים בפרשה אבל לענין תרומה לא וכן ליורשה וליטמא לה ולהפרת נדריה ונקט תרומה לרבותא דרב דאשכחן דזמנין שהיא כאשתו לכל דבר ואינה אוכלת בתרומה כגון מסר האב לשלוחי הבעל דאמרי' בכתובות פרק נערה דף מח: מסירתה לכל חוץ מתרומה וקי"ל דכל היכא דפליגי רב ושמואל הלכה כרב באיסורי ובביאת שוגג דוקא פליגי אבל בהעראה לא פליגי דביאה היא לכל דבר וקניא נמי בעלמא אבל בשוגג דרביא רחמנא דוקא הכא פליגי ואע"ג דקבע מחלוקת על אחד המערה ואחד הגומר לאו משום דקאי עלה אלא משום דמסיים בה קני וקאי נמי אשוגג ומזיד ובירושלמי ה"א משמע דפליגי בהעראה: מתני' וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה או פסולות אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לנתין ולממזר פסלה ולא חילק בין ביאה לביאה: ,גמ' אמר רב ששת אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה אסורה לכהונה משום דתלתא ונטמאה כתיבי בקרא בסוטה ודרשינן חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה ונטמאה קמא דאיירי בבעל קאי אוהיא לא נתפשה לומר לך דבאונס שריא לבעל אבל ונטמאה בתרא דנפקא לן מיניה איסור תרומה דכהונה לא קאי אוהיא לא נתפשה כיון דאשכחן אשת כהן אפילו באונס אסורה מעתה אפילו באשת ישראל אין לנו לחלק בין אונס לרצון לענין פסול כהונה מיהו ונטמאה דאיסור בועל אע"ג שאין כתוב אוהיא לא נתפשה. יש חילוק בין אונס לרצון דלא מסתבר לאוסרה לבועל כשהיא מותרת לבעל ומה שפירשתי שאין בה אלא איסור עשה מונטמאה היינו אי לא שייך בת כהן כי תהיה לזר באשת איש ובחייבי כריתות האסורות ע"י קידושין משום דלא הוי זר אצלה מעיקרא אבל אי שייך בהו כמו שכתבתי בפרק החולץ סימן ל אז ניחא דפסולה לכהונה מהאי קרא מובת כהן כי תהיה לאיש זר וכהן הבא עליה לוקה מק"ו מגרושה דגלוי מלתא בעלמא הוא כדאיתא לקמן בפ' אלמנה סימן ה. אמר רבה אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה: אמר רב שימי בר חייא נבעלה לבהמה כשרה לכהונה תנ"ה נבעלה למי שאינו איש אע"פ שבסקילה כשרה לכהונה כי אתא רב דימי אמר מעשה בריבה אחת בהיתלו שהיתה מכבדת את הבית ורבעה כלב כופרי מאחוריה והכשירה ר' לכהונה. א"ל רב אחא מפרזקיה לרב אשי מנא הא מלתא דאמור רבנן דאין זנות לבהמה דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב ותניא אתנן כלב ומחיר זונה מותרין משום שנאמר גם שניהם ולא ארבעה: ,מתני' כהן הדיוט לא ישא את האיילונית אלא א"כ יש לו אשה ובנים ר' יהודה אומר אע"פ שיש לו אשה ובנים לא ישא את האיילונית שהיא זונה האמורה בתורה וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות כגון חייבי כריתות דלא תפשי בה קידושין או עובד כוכבים ועבד אבל חייבי לאוין דתפשי בה קידושין לא הויא זונה וגיורת דקאמר היינו אפילו נתגיירה פחותה מבת ג' דאין הלכה כר"ש בן יוחאי דאמר גיורת שנתגיירה פחותה מבת ג' שנים כשרה לכהונה כדאמרינן לעיל (יבמות דף ס.) ההוא כהנא דנסיב גיורת פחותה מבת ג' שנים ויום אחד א"ל רב נחמן מאי האי א"ל דאמר ר' יעקב בר אידי אמר ריב"ל הלכה כר"ש בן יוחאי א"ל זיל אפקה ואי לא אפיקנא לך רבי יעקב בר אידי מאונך ואע"פ שלא נבעלה קרויה זונה לפי שהמצרים שטופי זמה הם וביהם ילדי זנונים המה והלכתא כחכמים ואע"ג דמיקריא זונה מחייבי כריתות הבא על הנדה לא הויא זונה דהא אתפשי בה קידושין לעיל (יבמות מ"ט:). וכהן שבא אשתו נדה לא שויא חללה דתניא את אלה לא יקח מאלה אתה עושה חלל ואין אתה עושה חלל מנדה לעיל (יבמות ס.): לא יבטל אדם מפריה ורביה אא"כ יש לו אשה ובנים בש"א ב' זכרים וב"ה אומרים זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם: ,גמ' אמר רב נחמן בר שמואל אע"פ שיש לו לאדם כמה בנים לא יעמוד בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו: איתמר היו לו בנים ונתגיירו ר' יוחנן אומר קיים פריה ורביה ר"ל אומר לא קיים פריה ורביה היו לו בנים ונתגייר ר' יוחנן אמר אין לו בכור לנחלה ר"ל אמר יש לו בכור לנחלה והלכה כר' יוחנן א"ר אבא הכל מודים בעבד שאין לו חייס שנאמר שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור: איתמר היו לו בנים ומתו רב הונא אמר קיים מצות פריה ורביה ור' יוחנן אמר לא קיים מיתיבי בני בנים הרי הם כבנים מת אחד מהם או שנמצא סריס לא קיים מצות פריה ורביה תיובתא דרב הונא תיובתא. בני בנים הרי הם כבנים סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא וכ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא א"ל רבא לשבת יצרה בעינן והא איכא. דכ"ע מיהא תרי מחד לא וכן הלכה מתני' דלא כר' יהושע דתניא רבי יהושע אומר נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע זרעך ולערב אל תנת ידך אמר רב מתנה הלכה כרבי יהושע והא מלתא דרבנן היא אבל דאורייתא כיון שיש לו זכר ונקבה קיים פריה ורביה. בכל הספרים כתוב מתני' דלא כר' יהושע ורב אלפס לא כתבו והביא על מתני' דלא יבטל אדם מפריה ורביה וכו' מימרא דרב נחמן דאסור לעמוד בלא אשה אע"פ שיש לו כמה בנים משמע דס"ל דאיתא למתניתין ודרבי יהושע ודרב נחמן וכדמפרש הש"ס נפקא מינה למכור ס"ת כלומר לעולם יש לו ליקח אשה בת בנים כר' יהושע אם ספק בידו אבל אם אין ספק בידו אז אם אין לו בנים ימכור ס"ת ויקח אשה בת בנים ואם יש לו בנים אינו מחוייב למכור ס"ת כדי שיקח אשה בת בנים אלא יקח שאינה בת בנים ואל יעמוד בלא אשה כדרב נחמן אבל לפי הספרים דגרסינן מתני' דלא כר' יהושע משמע דפליגי ולר' יהושע אפילו קיים פריה ורביה ימכור ס"ת לישא אשה בת בנים אלא דהא איכא לר"י בין שיש לו בנים ובין אין לו בנים אם נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אם אין לו בנים חייב לגרשה כדי לקיים פריה ורביה ואם יש לו בנים אינו מחוייב לגרשה דר' יהושע לא קאמר אלא לכתחלה ישא אשה בזקנותו שהיא בת בנים אבל אינו חייב לגרשה אם אינה בת בנים: אמר ר' יהושע בן לוי כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא שנאמר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא ואמר ר' יהושע בן לוי חייב אדם לפקוד אשתו בשעה שיוצא לדרך שנאמר וידעת כי שלום אהלך וגו' וכמה אמר רבא עונה והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מיטריד ובספרים אמר רב יוסף לא נצרכה אלא סמוך לווסתה והאי פקידה אי אפשר להיות בתשמיש דסמוך לווסתה חייב לפרוש מדאורייתא והיאך התירו פקידה זו ופירש ר"ת ז"ל פקידה בדברים וברוב ספרים גרסי' לא נצרכה אלא לאשתו נדה: ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וגו'. ת"ר האוהב את שכניו והמקרב קרוביו והנושא את בת אחותו והמלוה סלע לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה: מתני' נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל גירשה מותרת לינשא לאחר ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים הפילה מונה משעה שהפילה: ,גמ' ת״ר נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל ויוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות הימנה ואע״פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין לפיכך היה הוא חולה או היא חולה או שהיו שניהם חבושים בבית האסורים אין עולין להם מן המנין. האי דקתני יוציא נראה דכופין אותו להוציא קאמר דלשון יוציא משמע כפייה כדמוכח בס״פ המדיר (כתובות דף עז.) דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ופריך עלה שמואל עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון אלמא דלשון יוציא משמע כפייה וכן כל הני דתנן בפרק המדיר (כתובות דף ע.) עא: יוציא ויתן כתובה היינו כפייה כדאשכחן לעיל בפ' החולץ (יבמות דף לט.) לא רצה לא לחלוץ ולא לייבם חוזרין אצל גדול למיכפייה אלמא כל מה שמוטל על האדם מן הדין לעשותו ואינו רוצה לעשות כופין אותו ונראה דכופין אותו בשוטי אבל במילי לא כדאמרי' בסוף המדיר שם בדברים לא יוסר עבד ועוד מדפריך בס״פ אע״פ דף סג. למאן דמפרש מורד על אשתו באומר איני זן ואיני מפרנס והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה כלומר מה תוספות שייך ביה והלא צריך להוציא ואי כפייה הוא במילי משכחת בה תוספת כגון שנדוהו ועמד במרדו אבל אי אמרינן כופין בשוטי פריך שפיר ומיהו קשה דפלוגתא דאמוראי היא בס״פ המדיר (כתובות דף עז.) דאיכא מאן דאמר נשא אשה ושהה עמה עשר שנים אין כופין ולדידיה תיקשי לך ברייתא דקתני יוציא ומשמע כופין כדפרישית הלכך נראה דלא משמע כופין אלא היכא שמתנהג עם אשתו שלא כדין כגון כל הנהו דפרק המדיר אבל הכא לא. ומיהו בירושלמי משמע דאין כופין אכל הנהו דקתני בפ' המדיר יוציא דגרסי' התם פ' אלמנה נזונית ה״ז אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות והא תנינא המדיר אשתו מליהנות וכו' ומשני אם שמענו שמוציא שמענו שכופין ופי' רבינו חננאל שמעת מינה דאין כופין אלא היכא שמפרש בהדיא שכופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא בסתם אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא אבל לכפותו בשוטי לא. וההוא דאיני זן ואיני מפרנס כופין אותו ויוציא ויתן כתובה וההיא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למיכפייה היינו שבשביל שמונע ממנה כל ענייני אישות אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לחודייהו אין כופין והא דסוף פרקין (יבמות דף סה:) עובדא דבי כנישתא דקסרי דא״ר יוחנן יוציא ויתן כתובה ומשמע התם דכייפינן ליה י״ל דהתם לא מימרא היא אלא כשבא מעשה לפניו צוה להם שיוציא משמע שאמר להם לכפותו. ומיהו בתוספתא תני מקמץ ומצרף נחושת ובורסי יוציא ויתן כתובה והיינו על כרחין כופין כדתנן בפרק המדיר (כתובות דף עז.) ורש״י פירש בשמעתין שכופין אותו ב״ד להוציא וכן כתב רב אלפס ז״ל והיכא דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה ולא קבעי לאפוקה ולמיסב איתתא אחריתי מפקינן לה מיניה בעל כרחיה ואפילו בשוטי ואפילו אמרה איהי דיירנא בהדיה בסהדי לא שבקינן לה אלא יוציא ויתן כתובה כדגרסינן בפ'המדיר שם ותמיהני היאך נכוף כיון דאמר בירושלמי דאין כופין ושמא סמכו על זה דגרסינן בגמרא דידן בכל הספרים האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ולא גרסינן כופין אותו ומדפריך עלה שמואל עד שיכפוהו להוציא אלמא שסתם יוציא היינו בכפייה או שמא איכא למימר דהכי פריך שמואל לרב אותה כפייה שאתה אומר שעושין לו כדי שיוציא דהיינו נידוי אותה כפייה עצמה יעשו לו לזון ומה שאנו צריכין לחלק לפירוש רבינו חננאל ז״ל בין עינוי דכל מיני אישות ובין עינוי דתשמיש או מזונות גם זה דוחק דעינוי תשמיש הוא עיקר האישות וגם על מניעת מזונות ראוי שיכפוהו בשוטי דאם לא כן תמות ברעב וכיון דפליגי בה רבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטי דלא ליהוי גט מעושה: ויש רוצים לומר דהאי דינא דשהה עמה עשר שנים אינו נוהג בחוצה לארץ דתלינן בעונש דירת חוצה לארץ כדאשכחן גבי אברהם שישיבת חוצה לארץ לא עלה לו מן המנין ולא מסתבר כלל להורות כן שיבטל אדם מפריה ורביה בסברא רעועה זו דהא חזינן רובא דאינשי שפרין ורבין בחוצה לארץ ולאחד מני אלף שלא זכה ליבנות מאשה אחת נתלה לו בעונש דירת חוצה לארץ לפוטרו מפריה ורביה וגם כל אלו אמוראים דבבל דשקלי וטרו בהאי דינא כולן לבני א"י שקלי וטרו ולא להם ורבי אבא בר זבדא דאמר אי זכאי הוה לי מקמייתא מבבל הוה דאיעקר מפירקיה דרב הונא ומה שלא עלתה לאברהם ישיבת חוצה לארץ לפי שצוה לו המקום לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך ונתעצל ולא הלך ואף אחר שבא לארץ ישראל חזר למקומו שהרי בברית בין הבתרים היה אברהם בן שבעים שנה כי גלות מצרים שנאמר בו כי גר יהיה זרעך התחילו משנולד יצחק ומה שנאמר ויהי מקץ ארבע מאות ושלשים שנה אותם שלשים שנה היו מברית בין הבתרים עד לידת יצחק נמצא שהיה אברהם בבין הבתרים בן שבעים שנה ובאותה שנה נ"א שעה בא"י היה כי נאמר לו ולזרעך נתתי את הארץ הזאת וכתיב ואברם בן שבעים שנה וחמש שנים בצאתו מחרן אלא ודאי משבא לארץ חזר לחרן ועל זה נענש. ומזה אנו למדין שאם היה הוא חולה או היא חולה ומיהו משמשין מטותיהן וראויה להתעבר אלא שאינם בריאים כשאר בני אדם וכן חבושין בבית האסורין ושמשו בבית האסורין אנו תולין העון שגרם להם להיותם חולים או חבושין בבית האסורין מנעם גם מלהוליד כמו באברהם שמנעו העון מלהוליד דאם תמצא לומר שהחולי מנעם מלשמש או מלהוליד צריכא למימר שלא יעלו מן המנין. אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב לא שנו אלא בדורות הראשונים ששנותיהן מרובות אבל השתא ששנותיהן מועטות שתי שנים ומחצה כנגד שלשה עבורין רבא אמר שלש שנים כנגד שלש פקידות דאמר מר ר"ה י"א. בראש השנה נפקדה שרה ורחל וחנה אמר רבא ליתנהו להני כללי דמכדי מאן תקין מתניתין רבי והא בימי דוד אימעוט שני דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה: גירשה מותרת לינשא לשני וכו' לשני אין לשלישי לא מתני' מני רבי היא דאמר בתרי זימני הויא חזקה דתניא מלה הראשון ומת שני ומת שלישי לא תמול דברי ר' רבן שמעון בן גמליאל אומר שלישי תמול רביעי לא תמול. ולאו דוקא באשה אחת אלא אפילו באחיות נמי דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מעשה בד' אחיות שמלה ראשונה ומת שניה ומת שלישית ומת רביעית באתה לפני רשב"ג ואמר לה אל תמולי. אמר רבא השתא דאמרת אחיות מחזקות לא ישא אדם ממשפחת נכפין וממשפחת מצורעין והוא דאיתחזק בתלתא זימני אבל תרי זימני אקראי בעלמא הוא ואסיקנא נשואין ומלקיות כרבי ווסתות ושור המועד כרבן שמעון בן גמליאל נשואין כדאמרן מלקיות כדתנן מי שלקה ושנה ב"ד כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו נבקעת ווסתות דתנן אין האשה קובעת לה ווסת עד שתקבענו שלשה פעמים ואינה מטהרת מן הווסת עד שיעקר ממנה שלשה פעמים שור המועד דתנן איזהו מועד כל שהעידו בו שלשה פעמים ומסתברא דמילה ונישואין בתרי זמני הוי חזקה דספק נפשות הוא וספק נפשות להקל וכן נישואין דקטלנית: ת"ר נישאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לו בנים לשלישי לא תינשא אלא למי שיש לו בנים נישאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה אבל מן השני יש לה כתובה אע"ג דסבירא ליה להאי תנא דבתרי זימני הוי חזקה מדאסר לה לשלישי היינו דוקא לענין איסורא אבל לענין ממון בעינן חזקה תלתא זימני כדאשכחן בשור המועד דליכא מאן דפליג והא דקתני נישאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה לאו בשהה עמה עשר שנים איירי דומיא דראשון ושני מדקאמר בתר הכי נישאת לרביעי והיו לה בנים מהו דתיתבעיה לשלישי מי אמרינן לה שתיקותיך יפה לך מדיבוריך דמצי אמר לה אדעתא דהכי לא גירשתיך ואי בדשהה עמה עשר שנים בעל כרחו הוא זקוק לגרשה אפילו היא בת בנים כיון דלא זכה ליבנות הימנה אלא לאלתר תצא בלא כתובה אם לא הכיר בה משום דהוי מקח טעות כיון דהוחזקה בשני פעמים וכן כתב בעל הלכות אם נישאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה לאלתר אבל אם הכיר בה יש לה כתובה. איבעיא להו נישאת לשלישי ושהתה עמו עשר שנים ולא היו לה בנים מהו דליתבעוה הנך קמאי מי מצי אמרי איגלאי מלתא דאת הוא דגורמת או דלמא מצי למימר דהשתא הוא דכחשי מסתברא אמרה להו השתא הוא דכחשי. נראה דמועיל האי טעמא לענין שלא תחזיר מה שגבתה כבר מהם אבל אם לא גבתה אינה מוציאה על ידי טענה זו מספק דלאו טענת ודאי היא דא"כ תנשא לשלישי כיון שהיתה ודאי בריאה תחת ראשון ושני לא הוחזקה עדיין אלא ודאי אינה אלא טענת ספק להחזיק מה שבידה ואם נישאת לרביעי והיה לה בנים בתר דאפקה שלישי בלא כתובה לא מפקא משלישי כלום דאמר לה השתא הוא דבריאת: הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה א"ר אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת תימה במאי מיירי אי בשהתה עמו עשר שנים למה לה למימר דאינו יורה כחץ אפילו יורה כחץ נמי יוציא ויתן כתובה שהרי לא זכה ליבנות הימנה ואי לא שהה ניחוש שמא נתנה עיניה באחר כדתנן בשילהי נדרים דף צ: בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת השמים ביני לבינך פירוש גלוי לשמים שאינו יורה כחץ וכן מוכח התם בגמרא חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה פירוש יבקשו רחמים על הדבר אלמא לא אמרינן יוציא ויתן כתובה אליבא דמשנה אחרונה וא"ת התם באינה באה מחמת טענה והכא בבאה מחמת טענה מכל מקום ניחוש שמא נתנה עיניה באחר ועוד התם נמי על כרחיך איירי בבאה מחמת טענה דאם לא כן למה אמרו במשנה ראשונה יוציא ויתן כתובה וההיא דשילהי שמעתין דכופין אותו להוציא כשהיא באה מחמת טענה ולא חיישינן שמא נתנה עיניה באחר איכא לאוקמא בידוע שהוא עקר או כמו שמעמידים בהלכות גדולות בשהה עמה עשר שנים ויש לו בנים מאשה אחרת משום פריה ורביה לא כייפינן ליה אלא בבאה מחמת טענה ומיהו הך דהכא לא מיתרצא בכי האי גוונא דא"כ למה לה למימר דאינו יורה כחץ אפילו יורה כחץ הרי לא זכתה לבנות הימנו ומיהו שמא יש לומר דכיון דקיים פריה ורביה אין לנו לתלות בעונש שלו אלא אית לן למימר אדרבה איהי הא לא זכתה כדאמרינן לעיל ולכך צריכי טעמא דיורה כחץ ואע"פ שיש לו בנים מאשה אחרת שמא אח"כ נתקלקל ולא חיישינן שמא נתנה עיניה באחר כיון ששהתה עמו עשר שנים. וה"ר שמואל בר חיים תירץ דמיירי כששהתה עם השלישי עשר שנים וכרבן שמעון בן גמליאל דאמר בתלתא זימני הויא חזקה דכולה מסקנא דשמעתין כרבן שמעון בן גמליאל אתיא מדקאמר הוא אמר אפילת תרי והיא אמרה תלתא והשתא ניחא הוא אמר מינה שהרי הוחזקה תלת זימני ואין לה כתובה והיא אמרה מיניה ואליבא דרבי ליכא לאוקמא ובבעל שני דמודה רבי לענין כתובה דלא מחזיקינן בתרי זימני כדפרישית לעיל. ויש מתרצין דבנדרים איירי כשהיא באה להפקיע עצמה מתחת בעלה בעל כרחו הלכך חיישינן שמא נתנה עיניה באחר אבל הכא דמיירי שהבעל רוצה לגרשה ובכתובה הוא דפליגי לא שייך הכא שמא נתנה עיניה באחר ורב אלפס מפרש לה דאמתניתין קאי דתנן נשא אשה ושהה עמה עשר שנים דתני עלה יוציא ויתן כתובה והוא אומר מינה הוא דלאו בת אולודי היא ולית לה כתובה והיא אמרה דמיניה הוא דאינו יורה כחץ תימה דילמא אינו אמת מה שהוא אומר דלאו בת אולודי היא דבדברים בעלמא שהוא אומר דלאו בת אולודי היא אם אינו יכול לברר לא תפסיד כתובתה אם לא שנאמר שטוען טענת ברי כגון שהיא מפלטת שכבת זרע אלא שאינו יכול לברר בעדים ורוצה לישבע ואין מוציאין ממנו כתובה כיון שטוען טענת ברי אלא שהיא אומרת ומה בכך שהיא אינה ראויה לילד גם הוא אינו ראוי להוליד והיא טוענת טענת ברי והוא אינו יכול להכחישה דלא קים ליה ביורה כחץ וקמ"ל רבי אמי דאיהי מהימנא ולמאי דפרישית אפילו בתוך עשר נמי והוא בא לגרשה בלא כתובה מחמת שהוא טוען טענת ברי שאינה ראויה לילד והיא אומרת מיניה איהי מהימנא דלעיניה נתנה באחר ליכא למיחש כיון דהיא אינה תובעת להתגרש. ורב אלפס ז"ל כתב והיכא דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה ולא בעי לאפוקה ולמיסב איתתא אחריתי מפקינן לה מיניה בעל כרחיה ואפילו בשוטי מתוך לשונו משמע דכייפינן ליה בשוטי אף לישא אחרת כדי לקיים מצות פריה ורביה ומסתבר הכי דמה מועיל מה שמגרשה אם לא שישא אחרת והוה ליה כמו שאר מצות עשה שמכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקיימנה: וכן היה נכון ברווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא אשה שיכפוהו ב"ד לישא לקיים פריה ורביה וכן משמע מהא דאמרי ליה רבנן לרבי אבא בר זבדא נסיב איתתא ואוליד בני ואמר להו אי זכאי הוה לי מקמייתא וקאמר הש"ס דדחויי קא מדחי להו אלא מה שלא נשא משום דאיעקר משמע הא אי לאו הכי היה צריך לישא אשה ואי לאו הרי הוא כעובר על דברי תורה וכופין אותו. אמר איזיל אינסיב איתתא אחריתי ואיבדוק נפשאי א"ר אמי רואה אני אף בזו יוציא ויתן כתובה: רבא אמר נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו וקי"ל כרבא: הוא אומר אפילת בגו עשר והיא אמרה לא אפילת א"ר אמי אף בזו היא נאמנת דאם איתא דהפילה נפשה בעקרתא לא מחזקא: ת"ר הפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים אם הפילה שלשה פעמים תצא שלא בכתובה ואם הפילה שני פעמים אליבא דרבי יוציא ויתן כתובה ולא תינשא אלא למי שיש לו בנים ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה אם לא הכיר בה כך הוא מסתבר לי לפרושי דבחזקה זו שהוחזקה להיות מפלת איתרעי גופא שלעולם לא יגמור הריונה והויא לה כמו אשה שהוחזקה אצל שני אנשים שאנו מחזיקים אותה עקרה. ורש"י ז"ל לא פירש כך וכן רב אלפס ז"ל אלא יוציא ויתן כתובה ואין לו להמתין עד עשר שנים דכיון שהוחזקה אצלו בנפלים שמא לא זכה ליבנות הימנה ומותרת לינשא לאחר דאין תולין בה אלא בעונש הבעל. ודברי אע"פ שדברי טעם הם בטלים הם כנגד דברי רבותינו ז"ל. הוא אומר הפילה תרי והיא אומרת תלתא הוה עובדא בבי מדרשא ואמרו היא נאמנת דאם איתא דלא אפילה נפשה בנפלי לא מחזקא ואע"ג דלדברי רבותינו ז"ל עדיין היא מותרת לינשא מכל מקום אין. לה קופצים אחרי שהוחזקה לנפלים: מתני' האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה רבי יוחנן בן ברוקה אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו: ,גמ' טעמייהו דרבנן מהכא ומלאו את הארץ וכבשוה איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש רב יוסף אמר מהכא אני אל שדי פרה ורבה ולא קאמר להו פרו ורבו. ומה שנאמר לאדם פרו ורבו לברכה בעלמא כדכתיב ויברך אותם אלהים ולית הלכתא כרבי יוחנן בן ברוקה. ההיא איתתא דאתיא לקמיה דרב נחמן אמר לה לא מיפקדת אפריה ורביה אמרה ליה ולא בעיא הך איתתא חוטרא לידה ומרא לקבורה אמר כי האי ודאי כייפינן ליה ויוציא ויתן כתובה וכן הלכתא. ולא חיישינן שמא נתנה עיניה באחר כדפרישית דמיירי כששהה עמה עשר שנים וידענא ביה שהוא עקור ולכך כופין אותו להוציא או מיירי כשיש לו בנים מאשה אחרת והא כיון שבאה מחמת טענה כופין אותו להוציא וכיון ששהתה עמו עשר שנים לא חיישינן שמא נתנה עיניה באחר. פירש רבינו חננאל ז"ל הא דאמרינן הכא דכופין אותו להוציא וליתן כתובה היינו דוקא מנה ומאתים אבל תוספת לית לה דאדעתא למיפק לא אוסיף לה ודקדק מהא דריש פרק אע"פ דף נד: אמרינן תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה למוכרת ולמוחלת וכו' ולא קאמר נפקא מיניה לבאה מחמת טענה ותדע דלאו לכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה דהא ממאנת וחברותיה אין להם כתובה ויש להם תוספת וכיון דהכי הוא דוקא להני מילי דחשיב התם אית לן למימר דתנאי כתובה ככתובה והא דלא קאמר נפקא מינה לששהה עמה עשר שנים שיש לה כתובה ומסתמא יש לה נמי תוספת דלא גרעה מאיילונית דשילהי פרק אלמנה ניזונית דף קא. משום דמלתא דפשיטא היא ולא איצטריך למיחשביה התם דלמה היה לה להפסיד תוספת דמה פשעה היא אם חכמים כופין אותו להוציא אפילו אמרה הוינא בהדיה לא שבקינן לה דכל כמה דאגידא ביה לא יהבי ליה איתתא אחריתי ורבינו תם זכרונו לברכה היה אומר לכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה וממאנת וחברותיה מה שאין להם כתובה משום דאיגלאי מלתא שלא היתה אשתו מעולם ותוספת כתובה מתנה בעלמא הוא דיהיב לה ומיהו אשכחן דבר שאין תוספת כתובה ככתובה שאם אמר פרעתיך התוספת נאמן היכא דאבדה כתובתה כדמוכח בעובדא דשבתאי בריה דרבי מרינוס בפ"ק דבבא מציעא דף יז. ובמנה ובמאתים אמרינן התם דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ומיהו י"ל דהוא הדין נמי תוספת ושאני עובדא דשבתאי שהחתן עצמו לא הוסיף אלא שבתאי אביו ולא חשיב כשאר תוספת ובהאי עובדא עבדינן כדברי רבינו חננאל ז"ל ורב אלפסי ולא מגבינן אלא מנה ומאתים: אמר רבי אילעא משום רבי יהודה בר שמעון מותר לשנות בדברי השלום שנאמר כה תאמרו ליוסף וגו' רבי נתן אומר מצוה שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמר רב אילעא משום ר' יהודה בר שמעון כשם שמצוה על האדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע רבי אבא אמר חובה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך: הדרן עלך הבא על יבמתו
ז׳
אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה עבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה ואלו הן עבדי מלוג אם מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה אע"פ שהוא חייב במזונותיהן לא יאכלו בתרומה ואלו הן עבדי צאן ברזל אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל וחייב באחריותן הרי אלו יאכלו בתרומה: ,גמ' איתמר המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי רב יהודה אמר הדין עמה ר' אמי אומר הדין עמו רב יהודה אומר הדין עמה משום שבח בית אביה דידה הוו ר' אמי אמר הדין עמו כיון דאמר מר אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו ברשותיה קיימי וכדידיה דמו תניא כוותיה דרב יהודה ותניא כוותיה דר' אמי תניא כוותיה דרבי אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה תניא כוותיה דרב יהודה המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפי' הכניס לה שום משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות מכרו שניהם פרש"י או זה או זה הבעל מוציא לא מיבעיא אם מת הוא או גירשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות אם מכר הוא בלא דעתה אלא אפי' מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית הואי שמא ימות הוא ונמצאת מכירתו שלא כדת. ומשמע מתוך לשונו שכל זמן שהאשה קיימת אין הבעל יכול להוציא ולבטל מה שמכר אבל כשמתה אז יורש כחה וכמו שהיתה היא יכולה לבטל המקח ולהוציא מן הלקוחות בכל עת שתרצה כך הוא יכול לעשות עתה. ותימה הוא לומר דכל זמן שהאשה שותקת יהא המקח קיים וכשתמחה יתבטל המקח אם המקח נתקיים שעה אחת למה תבטלהו האשה בחנם קודם שהגיע זמנה לגבות אותה או יתקנו חכמים שיתבטל המקח מיד או יהא קיים עד שעת טריפה ועוד קשה דאפי' יכולה האשה להוציא מחיים נראה שאין הבעל יכול להוציא לאחר מיתתה ולא אמרי' במקום אשתו קאי מידי דהוה אההיא עובדא דכתובות פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צא:) ההוא גברא דזבן לכתובתה דאימיה בטובת הנאה וא"ל אי אתיא אימא וקא מערערא לא מפצינא לך שכיבא אימיה ולא עירערא אתא איהו וקא מערער סבר רמי בר חמא למימר איהו במקום אימיה קאי א"ל רבא נהי דאחריות דאימיה לא קבל עילויה אחריות דנפשיה מי לא קביל עילויה. ונראה לפרש הבעל מוציא מיד הלקוחות לאלתר דתקון רבנן שלא יתקיים המקח בדבר זה כלל שלא תהא האשה צריכה לטרוח ולהוציא מן הלקוחות לאחר מיתת בעלה ולא דמי לנכסי בעלה שהוא מוכר והמקח קיים עד שתטרוף כתובה מהם דהתם לא חשו חכמים על טורח האשה שמא יפרעו לה כתובה ולא תצטרך לטרוף אבל בנכסים הללו שאפי' אם ימצא לבעל נכסים הרבה יכולה לומר איני רוצה אלא אלו חשו חכמים לטורח האשה ובטלו המקח לאלתר וכן פירש רבינו גרשון ז"ל מכרו שניהם או זה או זה דאם מכר הבעל עצמו שהאשה מוציאה ואם מכרה האשה הבעל מוציא. ורבינו חננאל ז"ל פירש דאפילו אם מכר הבעל הוא עצמו מוציא דתיקון רבנן שלא יתקיים המקח כלל דרשב"ג לטעמיה כדאמרינן בגיטין בפרק השולח (גיטין דף מא.) תניא העושה שדהו אפותיקי לכתובת אשה ולבעל חוב גובה משאר נכסים כלומר אם רצה מוכר אותה שדה וגובין משאר נכסים רשב"ג אומר בעל חוב גובה משאר נכסים. כתובה אינה גובה משאר נכסים כלומר אינו יכול למכור אותה שדה כלל ואם מכרה המכר בטל לאלתר ואין לפרש אינה גובה משאר נכסים אם שטף נהר שדה אפותיקי דהא תנן כתובות דף נא. לא כתב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי ב"ד אלא על כרחך הכי פירושו שאינו מוכר אותה שדה אלא על סמך שהיא תגבה משאר נכסים שאינה רוצה לגבות משאר נכסים הלכך המכר בטל לאלתר והבעל מוציא מיד הלקוחות אף אם האשה שותקת והכי איתמר בירושלמי העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו רשב"ג אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלתה על דעתו שתהא האשה מחזרת על בתי דינין וכל שכן הכא בשום שהכניסה וכן נמי בשום שהכניס לה דעדיף מאפותיקי ויכול הבעל לבטל את המקח שמכר. ורב אלפס ז"ל כתב והאי מכרו שניהם לפרנסה דקאמר רשב"ג הבעל מוציא מיד הלקוחות לא איפשיטא שפיר דנעביד בה מעשה וכתב הרמב"ן ז"ל דהיינו ספיקו דרב אלפס משום דרשב"ג לטעמיה כדפרישית ושמא קי"ל כרבנן דפליגי עליה ואמרי דהמקח קיים עד שתבא האשה ותטרוף מן הלקוחות וכ"ש שאין הבעל מוציא מיד הלקוחות וקשיא לי כיון דמייתי מהך ברייתא סייעתא לרב יהודה ופסיק רב נחמן הלכה כרב יהודה א"כ הלכתא נמי כהך ברייתא דהא מייתי מינה סייעתא לרב יהודה וי"ל דבלאו מלתא דרשב"ג מייתי סייעתא לרב יהודה מדקתני המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור והיינו טעמא משום שבח בית אביה דלר' אמי דאמר הדין עמו ויכול לסלקה בדמים יכול הבעל למכור ואחריות הדמים על נכסיו ובהא לא פליגי רבנן ובירושל' דפרקין ה"א גרס ר' יעקב בר אחא אמר בעבדי צ"ב פליגי ר' יוחנן אמר מכרן אינן מכורין א"ל ר"א אוכלין תרומה מכחו ואת אמרת אינן מכורין מה פליגי כשמכרו לעולם או שמכרו לשעה אם תימא כשמכרו לעולם אבל לשעה דברי הכל מכורין ואם תימא שמכרן לשעה אבל לא מכרן לשעה דברי הכל אינן מכורין נשמעיניה מן הדא העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו ומכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו רשב"ג אומר אינה מכורה שלא עלתה על דעתו שתהא האשה מחזרת על בתי דינין אמרין אתיא דר"א כרבנן ודר' יוחנן כרשב"ג הוי כשמכרו לשעה אנן קיימין אבל לא מכרן לשעה ד"ה אינן מכורין ור' יוחנן סבר כרשב"ג דאפילו לשעה אינן מכורין והמכר בטל לאלתר וכיון דר' יוחנן סובר כרשב"ג היה נראה דהלכה כרשב"ג. ורב אלפס ז"ל הביא בהלכותיו בפ' השולח סי' ל"ד ההיא ברייתא העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה וכו' פלוגתא דרשב"ג ורבנן ואח"כ הביא הירושל' דפירקין העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה וכו' פלוגתא דרשב"ג ורבנן ואחר שהביא מחלוקתן כתב הוי כשמכרן לשעה אנן קיימין אבל לא מכרן לשעה דברי הכל אינן מכורין ומתוך זה משמע דפוסק כרבנן דאי ס"ל הלכה כרשב"ג מה הוצרך לו לכתוב אבל לא מכרן לשעה דברי הכל אינן מכורין כיון דרשב"ג סבר דאפילו מכרן לשעה אינן מכורין. ובכתובות פרק האשה דף פא. על ההיא ברייתא דהרוצה למכור בנכסי אחיו פרש"י והא דתנן בפרק הניזקין (גיטין דף נה:) לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אוקימנא באותן שלש שדות והקשה עליו רשב"ם דכל שכן בשאר נכסים מקחו בטל כדאמרי' בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ.) למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים כ"ש דהויא ליה איבה דאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה אלא למעוטי נכסי מלוג אלמא דווקא למעוטי נכסי מלוג נקט שלש שדות ופר"י מקחו בטל בשעת טריפה ואמקח שלקח מן האשה קאי אבל כל זמן שהיא תחתיו אינה יכולה לבטל המקח בשביל שיעבוד כתובתה אלא ביבם דוקא הוא דאינו יכול למכור כלל נכסי אחיו המת משום דאחריות כתובתה עליהן ולא על נכסי היבם ואינה גובה מנכסי היבם כל זמן שהיא מוצאה מנכסי המת אף מן הלקוחות אבל באשתו מכרן קיים עד שתטרוף. וכן משמע התם בפרק האשה דף פא: דקאמר אשתו אי בעיא לזבוני מי לא מצי מזבן אלמא דמצי מזבן עד שעת טריפה וג' שדות דנקט לאו למעוטי שאר נכסים אלא לאשמועינן דאף בשלש שדות המקח קיים עד שעת טריפה. ויש שהיו רוצין ליישב פירוש רש"י דמקחו בטל דגיטין משמע שבטל לגמרי שאינו קיים כלל ודוקא באותן שלש שדות אבל בשאר נכסים יבטל לכשתטרוף והכי פירושא בחזקת הבתים למעוטי מאי דלא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי אילימא למעוטי שאר נכסים לענין זה דלא הוי מקחו בטל אלא קיים לגמרי דאף בשעת טריפה לא תטרוף כ"ש דהויא לה איבה אבל לא בעי גמרא למימר למעוטי שאר נכסים לענין זה דלא הוי מקחו בטל מיד דמלתא דפשיטא היא דליכא למימר דמקחו בטל מיד אלא בשלש שדות דהא כל אדם יכול למכור קרקעות המשועבדים וממילא ידענא דדוקא בג' שדות הוא דבטל מיד ולא איצטריך ליה למימר בג' שדות אלא למעוטי מלתא דצריכנא כגון נכסי מלוג כדאמר התם. ואינו נראה לר"י דהיכי מצי למימר פשיטא ליה בשאר נכסים דלא הוי מקחו בטל לגמרי והא מעיקרא מקמי דשנינן מתני' דגיטין התם לא נצרכה אלא לאותן ג' שדות הוה ס"ד דמיירי בשאר נכסים אע"ג דקתני מקחו בטל דמשמע לגמרי. והנך ג' שדות ה"ג ר"ח בפ' חזקת הבתים אחת שכתב לה בכתובתה למנה ולמאתים דמה שאדם נותן משלו לאחרים שייך לשון כתיבה ולא לשון יחוד כגון הכותב נכסיו לבנו ואחת שייחד לה בכתובתה תחת הנדוניא שהביאה מבית אביה שגם היא נקראת כתובה בפרק נערה דף מז: דקתני קבורתה תחת כתובתה והיינו תחת נדוניא ולא תחת מנה ומאתים דאמר התם ארוסה אין לה קבורה אע"ג דאית לה מנה ומאתים ואחת שהכניס לה שום משלו ששם לה שדה כנגד תוספת שהוסיף לה משלו והיינו הכניס לה שום משלו דהכא ובהא פסק ר"י דהמקח קיים עד שעת טריפה כרבנן. ויראה דדוקא בקרקע הוא דאמר דמכר הבעל קיים עד שעת טריפה שהארץ לעולם עומדת ואין לאשה הפסד אלא טורח שצריכה לחזר אחרי בתי דינין ולטרוף אבל המכנסת נדונייתא במטלטלין של כסף וזהב ובגדים אין הבעל יכול למוכרן אע"פ שיש לבעל נכסים כנגד נדונייתא דהיא חפצה יותר בשבח בית אביה דקי"ל כרב יהודה וכ"ש שאין ב"ח נוטלן: אמר רבא אמר ר"נ הלכה כרב יהודה: ההיא איתתא דעיילא ליה לגברא איצטילא דמלתא שכיב שקלוה יתמי פרסוה אמיתנא אמר רבא קנייה מיתנא א"ל נאינאה בריה דרב יוסף בריה דרבה לרב כהנא הא אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה א"ל מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביינא אילו מיגניב לאו יורשין מיחייבי לשלומי כיון דאילו מיגניב יורשין חייבין לשלומי ברשותייהו קיימי רבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד: אמר רב יהודה הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על ב' אלפים זוז אחד נוטלתו בכתובתה ואחד נותנת דמים ונוטלתו משום שבח בית אביה וכן הלכתא. ודייקי רבותינו מדקתני במתני' בעבדי צאן ברזל הוא הדין בנכסי צאן ברזל אם מתו מתו לו ולא קתני אם פחתו פחתו לו דדוקא כעין מתו ממש דלא משמשי מעין מלאכתן כלל כמאן דליתנהו דמי וחייב באחריותן ומשלם דמים אבל אי איתנהו אע"ג דבלו טובא ופחתו אי משמשי מעין מלאכתן נוטלתן האשה ואינו משלם דמים שדין עבדי צאן ברזל ודין נכסי צאן ברזל אחד הוא כדין אלו כך דין אלו. ואנן לא חזינן להאי דיוקא דהא קא מקשינן בגמ' דף סו: למאן דאמר כל היכא דמחייבי באחריותן אכלי בתרומה מהא דתנן כהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה וקא מפרקינן נהי דמחייב באונסה בכחשא וביתירות דמי' מי מחייב ומדקא מפרקינן הכי גבי שכירות פרה מכלל דלגבי צאן ברזל מיחייב אף בכחישה וביתירות דמיה ולהכי אכלי בתרומה ושמע מינה דליתא להאי דיוקא דדקו קמאי ז"ל ומיהו אע"ג דדינא דגמ' הכי לא מחייבינן ליה לבעל השתא בכחישה וביתירות דמיה כיון דלא נהגי עלמא הכי כל מאן דמקבל נכסי צאן ברזל וכתיב ליהוי עליה אחריות אדעתא דמנהגא הוא דמקבל להו עליה הלכך לא מקבל אלא לפום מנהגא: מתני' בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אלו יאכלו בתרומה בת כהן שנשאת לישראל בין עבדי מלוג ובין עבדי צאן ברזל הרי אלו לא יאכלו בתרומה בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניח בנים והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואין מאכיל דברי ר' יוסי וכו': ,גמ' דקסבר עובר במעי זרה זר הוא ואית ליה קנייה ולפיכך פוסל בעבדים מלאכול בתרומה מפני חלקו של זר. ולית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דאמרי אין לעובר קנייה ואין לו חלק עד שיולד הלכך. אפילו במעי גרושה לא פסיל לעבדים עד שיולד ותנן נמי בפ' יוצא דופן (נדה דף מד.) תינוק בן יום אחד פוסל בתרומה פירוש בן גרושה שהוא חלל אינו פוסל את העבדים מלאכול בתרומה אלא אוכלין בשביל אחיו הכשרים עד שיהא בן יום אחד אבל עובר במעי גרושה לא פסיל דלית ליה קנין בגוייהו וכן הלכתא. כתב הראב"ד ז"ל גם כי אני איני כדאי להשיב על דברי הרב ז"ל אלא כל כי האי מלתא לימא איניש ולא לישתוק כיון דקי"ל כרבי יוחנן דאמר המזכה לבנו אפילו במעי אמו קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו והכי איתא בנזיקין בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמב:) והתם אמרינן דף קמא: דירושה הבאה מאיליה עדיפא מן המזכה לעובר ואי במזכה אמרינן דקני כל שכן בירושה הבאה מאיליה וא"כ היכי לידחי למילתיה דרבי יוסי דהכא מהאי טעמא דאמרינן דעובר אין לו זכיה הא קיימא לן דעובר אית ליה זכיה עכ"ל. והשיב עליו הרמב"ן ז"ל לקיים דברי רב אלפס ז"ל דלית הלכתא כר' יוסי אפילו בירושה הבאה מאליה משום דיחידאה הוא ורבנן פליגי עליו ואפילו שמואל דס"ל כוותיה קאמר אבל חכמים אומרים יש לו בנים אוכלין בשביל בנים אין לו בנים אוכלין בשביל אחים והא דשמואל סבר כוותיה שמואל לטעמיה דאית ליה המזכה לעובר קנה והא איפסיק התם בפרק מי שמת דהמזכה לעובר לא קנה וסוגייא דהתם מוכח דלא שנא מתנה ולא שנא ירושה דחזינן בפלוגתא דאמוראי התם במזכה לעובר דרב נחמן אמר לא קנה לכשתלד קנה ורב הונא אמר אף לכשתלד לא קנה ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה קנה ואמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שאשתו מעוברת חייבין להחזיר החזירו ואח"כ שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו החזיק בשניה קנה בראשונה לא קנה אמר אביי ירושה הבאה מאיליה שאני רבא אמר שאני התם דרפויי מרפי' בידייהו אלמא פליגי אביי ורבא בהא אביי סבר דמודו רב נחמן ורב הונא בירושה הבאה מאליה דאית ליה זכייה בגוויה ורבא סבר דאף בירושה הבאה מאליה סברי דלית ליה זכייה. והא דאמרי' הכא החזיק בראשונה לא קנה משום דלא היתה חזקה בריאה אלא הדבר היה רפוי בידם שמא הניח בן או אשתו מעוברת ואם היתה החזקה בריאה וברורה כגון ששמעו בו שמת ולא מת ואח"כ מת קאמר התם דלרבא המחזיק בראשונה קנה וקי"ל כרבא. ותו אמרי' התם תא שמע תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל בן יום אחד אין עובר לא ופרקא רב ששת לטעמיה משום דהוא מיית ברישא אלמא לרב הונא ורב נחמן ירושה כמתנה בן יום אחד אין עובר לא. ולענין הא דמסקינן בהאי שמעתא וא"ת משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו לא דמיא לירושה דאי בר זכייה הוא מה לי דעתו קרובה מה לי דעתו רחוקה אלא אין דינינו אלא בשכיב מרע ולא שיזכה מעצמו אלא לכשיולד זוכה כעין ירושה משום תקנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו להורישו חששו בשכיב מרע שמא תטרף דעתו עליו ואין דין זה בבריא וכן כתבו מקצת המחברים ובהלכות נמי כתב שם מתני' בשכיב מרע ולפיכך סמך לו שדעתו של אדם קרובה אצל בנו שאינו אלא בשכיב מרע אבל בבריא אע"ג דזיכה לא קנה הלכך אין משם ראיה לדין תורה בירושה ע"כ לשון הרמב"ן ז"ל. ומה שהביא ראיה מרבא דפליג אאביי וסבר דאין חילוק בין ירושה הבאה מאליה ובין מתנה נראה דרבא לא פליג אאביי בהא דסברא גדולה היא לחלק בין מתנה לירושה דמזכה לעובר לא גמר ומקני כיון דאין העובר בעולם לא גמר בדעתו להקנות לו חוץ מבנו שדעתו של אדם קרובה אצל בנו וגמר ומקני אבל ירושה ממילא זכי דאי לא תימא הכי אדקא מיפלגי אמוראי במזכה לעובר ליפלגי בעובר אם יש לו זכיה בנכסי אביו וכל שכן שהמזכה לו לא קנה אלא ודאי כולהו אמוראי סברי דירושה הבאה מאליה עובר זוכה בה כדקא משני סתמא דגמרא התם בפרק מי שמת דקאמר ולימא ר' יוסי היא דאמר עובר קנה דתנן עובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי שאני ירושה הבאה מאליה וסברי כולהו אמוראי דאף רבנן דר' יוסי סברי דעובר אית ליה זכיה כמו שאפרש לבד משמואל דאמר אליבא דחכמים דאוכלין בשביל המשפחה אבל במזכה לעובר פליגי רב נחמן ורב הונא מפלגי בין מתנה לירושה ורב ששת לא מפליג ורבא דמשני משום דרפוייא מרפייא בידייהו לאו משום דלא מפליג בין ירושה למתנה אלא אדרב ששת קאי דבעי לאוכוחי דמזכה לעובר קנה ממה שזוכה בירושת אביו ודחי לה אביי דירושה הבאה מאליה שאני וקאמר רבא הא מלתא דפשיטא היא דיש לחלק בין ירושה הבאה מאליה למתנה שנותנין לו אלא צריכין אנו לדחות ראייתו אף לפי סברתו שאינו מחלק ביניהן ונוכל לומר דאף ירושה הבאה מאליה אין ללמוד מכאן דזכי בה דאיכא למימר דהא דאמרינן דהחזיק בראשונה לא קנה משום דלא היתה חזקה בריאה ונפקא מינה בהאי שינוייא לחכמים אליבא דשמואל דאית להו דעובר אין לו זכייה כששמעו בו שהפילה דאז היתה החזקה בריאה ולא הפילה ואח"כ הפילה דאז מי שהוחזק בראשונה קני. ואם תאמר כיון דלא אייתי רב ששת ראייה אלא מירושה הבאה מאליה ועל כרחין ר' יוסי היא א"כ אמאי לא מייתי מילתיה דר' יוסי גופיה דהעובר פוסל ואינו מאכיל וי"ל דרב ששת סבר דהך ברייתא דברי הכל היא דאף רבנן סברי דעובר אית ליה זכיה ולא פליגי עליה דר' יוסי אלא היכא דיש בנים וטעמייהו משום דלא חיישינן למיעוט כדקאמר ר' שמעון בן יוחי דכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקיבות וסמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות והוו להו זכרים מיעוטא ולית ליה לרב ששת הא דאמר שמואל דלרבנן אין לו בנים אוכלין בשביל אחין דעובר אין לו זכיה. תדע דרב ששת מייתי נמי ראייה מרבנן דאי לא מייתי ראייה אלא מר' יוסי מאי קאמר רבא שאני התם דרפויי מרפיא בידייהו וכי בעי רבא למימר דלר' יוסי לא זכי עובר בירושה הבאה מאליה הא קתני העובר פוסל אלא ודאי אף מדרבנן מייתי ראייה ודחי רבא דלרבנן מצינו למימר דעובר אין לו זכייה כדשמואל וכן צריך לומר דרב ששת סבר דלרבנן זוכה עובר בירושתו דבפ' יוצא דופן (נדה מד.) קתני דבן יום אחד פוסל בתרומה ומאכיל בתרומה ופריך עלה בגמ' מאי איריא בן יום אחד אפילו עובר נמי ומשני רב ששת הכא במאי עסקינן בכהן שיש לו שתי נשים אחת גרושה ואחת שאינה גרושה ויש לו בנים משאינה גרושה ויש לו בן אחד מן הגרושה דפוסל בעבדי אביו אבל עובר לא ולאפוקי מר' יוסי דאמר עובר נמי פוסל. והקשה רבינו אפרים ז"ל למה לי למימר שיש לו שתי נשים הוה מצי למימר שיש לו אשה אחת גרושה ואין לו בנים הימנה ועובר אינו פוסל כרבנן דר' יוסי דאוכלין בשביל המשפחה אלא על כרחך צריכנא למימר דלרב ששת סברי חכמים דעובר לית ליה זכייה היכא דיש לו בנים אבל היכא דאין לו בנים אית ליה זכייה הלכך אם אין לו בנים מאשה אחרת היה העובר פוסל. ולשינויא דלרב ששת ליתא להך ראיה שהביא רב אלפס ז"ל ממתני' דיוצא דופן דעובר אין לו זכייה ומסתבר כרב ששת דסבירא ליה דאף לרבנן זוכה העובר בירושתו כדפרישית טעמא לעיל. ומ"ש הרמב"ן ז"ל ממתניתין דהאומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה איירי בשכיב מרע ומשום שלא תטרף דעתו עליו אבל בבריא לא הא ליתא דחכמים לא ייפו כח ש"מ בדיבור אלא בזה שאמרו דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו וכל דבר הנקנה בבריא בקנין נקנה בשכיב מרע בדיבור אבל דבר שאין בו קנין לבריא גם בשכיב מרע אינו קונה כדאמרינן בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמז:) אמר רבא א"ר נחמן ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו משום דמלתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע. ולענין פסק הלכה נראה דעובר יש לו זכייה ופוסל בעבדי אביו אם אין לו אחים אבל אם יש לו אחים אינו פוסל כר"ש בן יוחי דאמר כולן זכרים יאכלו דכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות וסמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות והוו להו זכרים מיעוטא והכי אמרינן לקמן בפרק האשה (יבמות דף קיט.) היתה לה חמות אינה חוששת אע"ג דרוב נשים מתעברות ויולדות משום דכל המתעברות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוטן מפילות וסמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות והוו להו זכרים מיעוטא והכי נמי אמרינן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עז.) המבכרת שהפילה ישליכנה לכלבים משום דכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוטן יולדות דבר שאינו קדוש בבכורה ומאי ניהו נדמה וסמוך מיעוטא דנדמה למחצה נקבות והוו להו זכרים מיעוטא: מתני' ,העובר והיבם והאירוסין והחרש ובן תשע שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכילין ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד ספק אינו בן תשע שנים ויום אחד ספק הביא שתי שערות ספק לא הביא שתי שערות נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואין ידוע איזה מת ראשון צרתה חולצת ולא מתייבמת: ,נמ' האי עובר אי בת כהן לישראל היא. פסיל לה כנעוריה פרט למעוברת אי בת ישראל לכהן היא לא מאכיל לה ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל. והיבם אי בת כהן לישראל היא פסיל לה ושבה אל בית אביה פרט לשומרת יבם ואי בת ישראל לכהן היא לא מאכיל לה קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא. והאירוסין אי בת כהן לישראל היא פסיל לה דקני לה דכי תהיה אמר רחמנא והא קנייה בהא הויה אי בת ישראל לכהן היא לא מאכיל לה מ"ט משום דעולא דאמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו והאי קנין כספו הוא ומה טעם אמרו אינה אוכלת בתרומה גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותיה. והחרש אי בת כהן לישראל היא פסיל לה דהא קנייה בתקנתא דרבנן ואי בת ישראל לכהן היא לא מאכיל לה קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו בר קנין הוא. בן תשע שנים ויום אחד קא סלקא דעתך ביבם בן תשע למאי אי למיפסל קטן בן יומו נמי פסיל ואי להאכיל גדול נמי לא מאכיל. אמר רבא בן תשע שנים ויום אחד דהנך פסולין קתני דפוסלין בביאתן וכדתניא בן תשע שנים ויום אחד גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין וחלל וממזר שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל בת ישראל פסלוה והא מדקתני סיפא אם אינן ראוין לבא בקהל הרי אלו פוסלין מכלל דרישא לאו בפסולים עסקינן רישא פסולי כהונה סיפא פסולי קהל. וא"ת כיון דתנא רישא אפי' פסולי כהונה פוסלין כ"ש פסולי קהל סיפא דפסולי קהל למה לי וי"ל דתני סיפא לגלויי ארישא דלא תימא רישא בפסולי קהל דוקא: גופא בן תשע שנים ויום אחד גר עמוני וכו' מנה"מ אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. אשכחן כהנת לויה וישראלית מנלן מבת ובת אשכחן לתרומה לכהונה מנ"ל ק"ו מגרושה ומה גרושה שמותרת בתרומה פסולה לכהונה זו שאסורה בתרומה אינו דין שפסולה לכהונה וכי מזהירין מן הדין גלוי מלתא בעלמא היא. ועובד כוכבים ועבד פסלי מדר' יוחנן דאמר ר"י משום ר"ש מנין לעובד כוכבים ועבד שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל בת ישראל שפסלוה שנא' ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנות וגירושין בה יצאו עובד כוכבים ועבד שאין להן אלמנות וגירושין בה. אשכחן כהנת לויה וישראלית מנ"ל הכא נמי בת ובת: מתני' האונס והמפתה והשוטה לא פוסלין ולא מאכילין ואם אינן ראוין לבא בקהל הרי אלו פוסלין כיצד הרי ישראל שבא על בת כהן תאכל בתרומה עוברה לא תאכל בתרומה נחתך העובר במעיה תאכל בתרומה היה כהן שבא על בת ישראל לא תאכל בתרומה עיברה לא תאכל בתרומה ילדה תאכל נמצא כחו של בן גדול משל אב: ,גמ' והשוטה תנינא להא דתנו רבנן שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום: איתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הוולד ממזר ושמואל אמר הוולד שתוקי הך פלוגתא מפרש לה בתלתא ענייני בפ' בתרא דקידושין דף עה. בלישנא קמא מפרש רב אמר הוולד ממזר ומותר בממזרת דסבירא ליה ספיקן בודאן מותר ושמואל אמר הוולד שתוקי ואסור בממזרת דספיקן בודאן אסור ולהך לישנא מסיק איפוך דבהדיא פוסק רב דהלכה כר"א דאמר ספיקן בודאן ספקן בספקן אסור ושמואל פוסק כהלל דתני הלל עשרה יוחסין עלו מבבל וכולן מותרין לבא זה בזה ולהאי לישנא הלכתא כרב דקי"ל כר"א כדפרישית לעיל בפ' החולץ סי' ז'. ועוד שם לשון אחר דקאמר לעולם לא תיפוך וממזר דקאמר רב לאו דמותר בממזרת אלא דאסור בבת ישראל ושמואל אמר משתקין אותו מנכסי אביו ואע"ג דתפס ולעולם אסור בבת ישראל ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכשלא בדקו את אמו איירי שמואל דאי בדקוה נאמנת לומר לכשר נבעלתי דשמואל פסיק בפ"ק דכתובות דף יד. הלכה כר"ג דאמר נאמנת וסוגיא דשמעתא דהתם מוכח דקי"ל הכי דפריך מינה הלכתא אהלכתא. ועוד יש שם לשון שלישי דמפרש מאי שתוקי בדוקי שבודקין את אמו ואם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת ולהאי לישנא פליג רב עליה דשמואל ופסיל ליה אפילו בדקו את אמו ואמרה דמארוס הוא ולא קי"ל בהא כרב אלא כדשמואל כדפרישית וגם בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף עד.) פוסק רבא כאבא שאול שהיה קורא לשתוקי בדוקי. איכא דאמרי בבא עליה כולי עלמא לא פליגי דבתריה דידיה שדינן ליה אלא כי איתמר הכי איתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי פירוש בדוקי ואם אמרה אמו לארוס נבעלתי נאמנת ואע"ג דרוב פסולין אצלה אבל אי בדקינן לה ואמרה לא ידענא או אי ליתה קמן דניבדקה מודה שמואל דהולד ספק ממזר. גרסינן בפ"ק דכתובות דף יג: ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף הוא אמר מינאי והיא אומרת מיניה א"ר יוסף למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודי ועוד האמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג דאמר נאמנת א"ל אביי ובהא כי לא מודי מי מכשר ר"ג והא אמר ליה שמואל לרב יהודה הלכתא כר"ג ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין אצלה והכא רוב פסולין אצלה וליטעמיך תיקשי לך היא גופא הלכה ואת לא תעביד עובדא אלא הא לכתחלה והא דיעבד והכא כדיעבד דמי: מתני' העבד פוסל משום ביאה ואינו פוסל משום זרע. כיצד בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה הימנו בן והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן הרי זה עבד היתה אם אביו בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה בת כהן לישראל תאכל בתרומה: ,גמ' מאי טעמא אמר קרא האשה וילדיה תהיה לאדוניה: הדרן עלך אלמנה לכהן גדול
ח׳
הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה נשיהם ועבדיהם יאכלו. פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהם יאכלו נשיהם לא יאכלו ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא הרי אלו יאכלו. איזהו פצוע דכא כל שנפצעו בצים שלו ואפילו אחת מהן כרות שפכה כל שנכרת הגיד ואם נשתייר מעטרה אפילו כחוט השערה כשר. פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת ומשוחררת ואין אסורין אלא מלבא בקהל שנאמר לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה': גמ' ת"ר איזהו פצוע דכא כל שנפצעו ביצים שלו ואפילו אחת מהן ואפילו נקבו ואפילו נימוחו ואפילו חסרו א"ר ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא כסריס חמה וכשר. וקשה וכי פליג ר' ישמעאל אמתניתין דתנן כל שנפצעו בצים שלו ואפילו אחת מהן וא"ת התם בידי אדם והכא בידי שמים דא"כ מאי אריא אין לו אלא ביצה אחת אפילו חסרו שתיהן בידי שמים כשר כדאמרינן פצוע דכא בידי שמים כשר ומסתמא הוא הדין נמי כרות שפכה בידי שמים כשר ועוד שאנו רואין כמה בני אדם שנכרת מהן ביצה אחת ומולידין ולא מסתבר למימר צא וחזר על בניהן מאין הם. ופירש ר"ת ז"ל דאפילו בידי אדם מכשר הכא ויש לחלק בין נטלה הביצה לגמרי ובין נפצעה מידי דהוה חולין נה. אניטל הטחול דכשר ונקב בסומכיה טרפה. והא דאמרי' לקמן נכרתו ביצים או חוטי ביצים היינו דוקא שתי ביצים אבל אחת מהן כשר ואע"ג דקאמר אינו אלא כסריס חמה וכשר מ"מ אית ליה רפואה ופעמים שמוליד מדמכשר ליה ואף אם תמצא לומר דר' ישמעאל פליג את"ק יש לסמוך על דבריו כיון ששמע מפי חכמים בכרם ביבנה הוה דסמכא טפי כדאמרי' לעיל בפ' החולץ (יבמות דף מב:) ממתני' דכרמא הדר ביה. ובירושלמי ה"ב נמי משמע שהוא כשר לבא בקהל אבל משמע שאינו מוליד והכי איתא התם תני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה כל שאין לו אלא ביצה אחת ואינו מוליד זהו סריס חמה א"ר יוסי שמעתי הלכה כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ולית אנא ידע ממאן שמעית א"ר אמי לא הוה ר' יוסי שמע מבר איניש זעירא אמר שמואל אם יבא לפני בעל ביצה אחת אני מכשירו רב הונא אמר דאיהו סבר כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה א"ר יודן בר חנן ובלבד שלימין כלומר שיהו שלימין שניהם כשנטלה אחת מהן אבל אם נפצעה אחת ואח"כ נטלה אין זה פסול שחוזר להכשירו כמו נקב וחזר ונסתם. ועוד נראה לפרש שהם שתי תיבות ובלבד של ימין כלומר שניטלה של שמאל ושל ימין קיימת. וראיתי בירושלמי שם ומוכח שם דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה איירי בידי שמים והכי איתא התם פצוע דכא אית תנויי תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר ויליף לה מממזר לא יבא ממזר לא יבא פצוע דכא מה ממזר בידי אדם אף פצוע דכא בידי אדם אית תנויי תני בין בידי אדם בין בידי שמים פסול מנא ליה א"ר מנא לא יבא פצוע לעולם א"ר יוסי בר בון עוד הוא יליף מממזר לא יבא ממזר לא יבא פצוע דכא מה ממזר בידי שמים אף פצוע דכא בידי שמים וממזר בידי שמים יצירתו מן השמים הוי בעיא למימר מ"ד בידי אדם פסול בידי שמים כשר ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה מ"ד בין בידי אדם בין בידי שמים פסול דרבנן וכן צריך להיות דאי בידי אדם איירי ואינו מוליד היאך יהיה כשר מי גרע מההוא גברא דאיסתתים גובתא דשכבת זרע ואפיק במקום קטנים דפסול לפי שאינו מוליד אבל גמרא דידן יכול ר"ת לפרש דאיירי בידי אדם ולענין פסק הלכה אין לו ראיה מן הירושלמי. ורב אלפס ז"ל שהביאה בצורתה ולא פסק כמאן הלכה אין לעמוד על דבריו שמא הוא סובר דפליגי וממילא הלכה כרבנן או שמא סובר דלא פליגי כדפי' ר"ת והדעת נוטה דסבר דפליגי דאי סבר דלא פליגי לא היה סותם דבריו דמלתא דצריכא טעמא היא: א"ר יהודה אמר שמואל פצוע דכא בידי שמים כשר אמר רבא היינו דקרינן פצוע ולא קרינן הפצוע במתניתא תנא נאמר לא יבא פצוע דכא ונאמר לא יבא ממזר מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם. בידי שמים פי' רש"י ע"י רעמים וברד או לקוי ממעי אמו אבל אם אירע בו חולי ונסתרס פסול וכן משמע בירושלמי דליקוי שעל ידי חולי חשיב בידי אדם. אמר רבא פצוע בכולן דך בכולן כרות בכולן. פצוע בכולן בין שנפצע הגיד בין שנפצעו הביצים בין שנפצעו חוטי ביצים דך בכולן בין שנידוך הגיד בין שנידוכו ביצים בין שנידוכו חוטי ביצים כרות בכולן בין שנכרת הגיד בין שנכרתו הביצים בין שנכרתו חוטי ביצים ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מעטרה סבר ר' חייא בר אבא לאכשורי אמר ליה ר' יוסי הכי אמר ר' יהושע בן לוי עטרה כל שהוא מעכבת ואם נשתייר מלא החוט כשר יתיב רבינא וקא מיבעיא ליה מלא חוט על פני כולה או על פני רובה אמר ליה רבא תוספאה לרבינא מלא החוט על פני כולה וכלפי ראשה. אמר רב הונא כקולמוס כשר כמרזב פסול מ"ט האי שליט ביה אוירא והאי לא שליט ביה אוירא ורב חסדא אמר כמרזב כשר כקולמוס פסול מ"ט האי גריר והאי לא גריר אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא הלכה בין כמרזב בין כקולמוס כשר ואפילו למעלה מעטרה. ההוא עובדא דהוה במתא מחסיא שפייה מר בר רב אשי כקולמוס ואכשריה פרש"י ההוא עובדא דהוה כמרזב וא"כ משמע דלית הלכתא כפיסקא דמר זוטרא דמכשיר בתרוייהו והך עובדא כרבא דאמר כוותיה דרב הונא מסתברא. ההוא עובדא דהוה בפומבדיתא דאיסתתים גובתא דשכבת זרע ואפיק במקום קטנים ומסיק במקומה מבשלה ושלא במקומה לא מבשלה ופסול וע"י חולי וליקוי בא ולא ממילא דלא גרע מכרות שפכה בידי שמים דאינו מוליד וכשר. א"ר יהודה אמר שמואל ניקב הגיד בעטרה עצמה כל שאילו נקרי ונקרע פסול ואם לאו כשר.ת"ר ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר מפני שהוא מוליד וזהו פסול שחוזר להכשירו זהו מעוטי מאי למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה. אמר רבה בר רב הונא המטיל מים בשתי מקומות פסול אמר רבא לית הלכתא לא כאבא ולא כברא כברא הא דאמרן אבא מאי היא דאמר רב הונא נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה ולא היא דאפילו לר' אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה הני מילי איש אבל אשה פריצותא בעלמא היא: בעו מיניה מרב ששת פצוע דכא כהן מהו בגיורת בקדושתיה קאי ואסור או דלמא לאו בקדושתיה קאי ושרי אמר להו תניתוה פצוע דכא מותר בנתינה ואי ס"ד בקדושתיה קאי איקרי כאן לא תתחתן בם: מתני' עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהן מותרות מיד מצרי ואדומי אינן אסורין אלא עד שלשה דורות אחד זכרים ואחד נקיבות אמר ר' שמעון קל וחומר הדברים ומה במקום שאסר את הזכרים איסור עולם התיר את הנקיבות מיד מקום שלא אסר את הזכרים אלא עד שלשה דורות אינו דין שנתיר את הנקיבות מיד אמרו לו אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה אמר להן לא כי אלא הלכה אני אומר ממזרין ונתינין אסורין ואיסורן איסור עולם אחד זכרים ואחד נקיבות: ,גמ' תניא א"ר יהודה מנימין גר מצרי היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא ואמר אני ראשון ונשאתי מצרית ראשונה ואשיא לבני מצרית שניה כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל וא"ת למה לא היה מותר לבא בקהל והלא אין מצרים במקומן יושבין שכבר עלה סנחריב ובלבל את כל העולם כדתנן במס' ידים פ"ד מ"ד ומייתי לה בפ' תפלת השחר (ברכות דף כח.) גבי יהודה גר העמוני מותר אתה ותירץ בעל הלכות שמצרים שבו למקומן שנתן להם הכתוב קצבה כדכתיב מקץ ארבעים שנה אקבץ מצרים מן הגוים אשר נפוצו שם אע"ג דגבי עמון נמי כתיב ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון לא נתן להם קצבה וכן השיב ר' יהושע לרבן גמליאל במסכת ידים והכתיב ושבתי את שבות עמי ועדיין לא שבו והכי תניא בתוספתא במסכת ידים פ"ב בתר עובדא דגר העמוני שהודה רבן גמליאל לר' יהושע והותר לבא בקהל ואמר לו רבן גמליאל גר מצרי כיוצא בו אמר לו למצרים נתן קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה: כי אתא רב דימי א"ר יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני הוי בתר אימיה שדינן ליה: מתני' אמר ר' יהושע שמעתי שהסריס חולץ וחולצין לאשתו והסריס לא חולץ ולא חולצין לאשתו ואין לי לפרש א"ר עקיבא אני אפרש סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו שהיתה לו שעת הכושר סריס חמה לא חולץ ולא חולצין לאשתו שלא היתה לו שעת הכושר ר' אלעזר אומר לא כי אלא סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו שיש לו רפואה סריס אדם לא חולץ ולא חולצין לאשתו מפני שאין לו רפואה העיד ר' יהושע בן בתירא על בן מגוסת שהיה בירושלים סריס אדם ויבמו את אשתו לקיים דברי ר' עקיבא: ,גמ' היכי דמי סריס חמה א"ר יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן כל שלא ראה שעה אחת בכשרות ומנא ידעינן אמר אביי כל המטיל מים ואינו עושה כיפה: א"ר אבהו סימני סריס ואיילונית ובן שמנה אין עושין בהן מעשה עד שיהא בן עשרים ובן שמונה מי קא חיי והא תניא בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה הכא במאי עסקינן כשגמרו סימניו דתניא איזהו בן שמנה כל שלא כלו חדשיו ר' אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן בר שבעה הוא ואישתהויי אישתהי ויוצא מידי נפל בשלשים יום אליבא דר' כמו לרשב"ג אבל לרבנן לא קאמר ר' אבהו דלרבנן יוצא מידי נפל בעשרים שנה. עבד רבא תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשריה כמאן כר' דאמר אישתהי כיון דאיכא רבן שמעון בן גמליאל דאמר מישתהי כרבים עבד מאי רבן שמעון בן גמליאל דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל וכן הלכה ודלא כר' אבהו: ת"ר איזהו סריס כל שהוא בן כ' שנה ולא הביא ב' שערות ואפילו הביא ב' שערות לאחר מכאן הרי הוא כסריס לכל דבריו ואלו הן סימניו כל שאין לו זקן ושערו לקוי ובשרו מחליק רשב"ג אומר משום ר' יהודה בן יאיר כל שאין מימי רגליו מעלין רתיחות וי"א כל המטיל מים ואינו עושה כיפה וי"א כל ששכבת זרעו דוחה וי"א כל שאין מימי רגליו מחמיצין ואחרים אומרים כל שרוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל רשב"א אומר כל שקולו לקוי ואין ניכר בין איש לאשה. ואיזו היא איילונית כל שהיא בת כ' ולא הביאה ב' שערות ואפילו הביאה לאחר מכאן הרי היא כאיילונית לכל דבריה ואלו הן סימניה כל שאין לה דדין ומתקשה בשעת תשמיש רשב"ג אומר כל שאין לה שיפולי מעיים כנשים רשב"א אומר כל שקולה עבה ואינה ניכרת בין איש לאשה: איתמר סימני סריס רב יהודה אמר עד שיהו כולן ורבי יוחנן אמר אפילו באחד מהן היכא דהביא ב' שערות בזקן כולי עלמא לא פליגי דעד שיהו כולן דשתי שערות בזקן לא חשיבי שערות לגדלות לאפוקי מידי סריס אע"ג דבשאר מקומות בגוף מועילין לפי שמקום הזקן רגיל להביא שערות לכך אינו חשיב גדול על ידו ואם הביא כל סימני סריס חשבינן ליה סריס ואע"פ שהביא ב' שערות בזקן חשיב אין לו זקן כיון שלא נתמלא זקנו כי פליגי בשלא הביא רב הונא אמר עד שיהו כולן ור' יוחנן אמר אפי' בא' מהן והלכתא כר' יוחנן: ,מתני' הסריס לא חולץ ולא מייבם וכן איילונית לא חולצת ולא מתייבמת סריס שחלץ ליבמתו לא פסלה בעלה פסלה מפני שבעילתו בעילת זנות: ,גמ' קתני סריס דומיא דאיילונית מה איילונית בידי שמים אף סריס בידי שמים אבל בידי אדם חולץ וסתמא כר"ע דאמר בידי אדם אין בידי שמים לא ושמעינן מהא דהלכה כר"ע דה"ל מחלוקת ואח"כ סתם וקי"ל דהלכה כסתם: מתני' סריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה ר' יוסי ור"ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומהר' יהודה אומר טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ מפני שהוא כסריס אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא ר"א אומר חייבין עליו סקילה כזכר: ,גמ' אמר רב ליתא למתרתין מקמי ברייתא דתניא רבי יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר הוא אם נקיבה היא אדרבה ליתא לברייתא מקמי מתניתין מדשבקיה ר' יוסי לבר זוגיה דהוא ר"ש ש"מ הדר ביה ואין לומר דהדר ביה מברייתא לגבי רבי שמעון דמתניתין דמסתמא המשנה נשנית תחילה. אמרי בי רב משמיה דרב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה וכן הלכה. מתוך דברי רב אלפס משמע דהא דפסיק משמיה דרב הלכה כר' יוסי אדר' יוסי דברייתא קאי כדקאמר רב ליתא למתני' מקמי ברייתא ורש"י פירש דארבי יוסי דמתניתין קאי ואמרי בי רב היינו רב הונא כדקאמר לקמן ופליגי אהא דאמרן לעיל אליבא דרב ליתא למתניתין מקמי ברייתא ומסתבר הכי דבהרכבה קושי וקידוש בכולהו נמי איירי ר"ש בהדיה וכולן משניות הן וכן פי' ר"י דאמרי בי רב רב הונא וחזינן לרב הונא דאמר לקמן בשמעתין משמיה דרב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות אלמא דזכר ודאי הוי כדדריש מקרא איזהו זכר שיש בו שתי משכבות ובנדה קאמר רב נחמן משמיה דרב דספיקא הוי ופליגי רב הונא ורב נחמן אליבא דרב ועוד מדאיצטריך למימר הכא אמרי בי רב משמיה דרב ש"מ דפליגי אמוראי בהך מלחא אליבא דרב ולאפוקי משאר אמוראי איצטריך לפרושי משמיה דרב דאי לאו הכי אמאי איצטריך לפרושי משמיה דרב דכל אמרי בי רב סתם משמיה דרב הוא כדמוכח בפ' בית כור (בבא בתרא דף קה:) ובפ' השואל דף קב: דפריך מדאמרי בי רב אדרב אלא משום שאמר רב תחילה דליתא למתני' מקמי ברייתא הדר תו קאמר דאמרי בי רב משמיה דרב פליג אהא דאמרן וכיון דפליגי אליביה דרב מסתבר דהלכה כדאמרי בי רב דשמואל סבר כוותיה דאמר ליתא לברייתא מקמי מתניתין ולהאי פיסקא חייבין עליו סקילה משני מקומות כרבי יוסי דמתניתין: ושמואל אמר בקושי וקידוש. קידוש דתנן המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קידש וחייב באחריותן ר' יוסי ור"ש אומרים אין אדם אוסר דבר שאינו שלו איבעיא להו קידוש מה לי אמר רב אמר רב יוסף ת"ש דאמר רב הונא אמר רב אין הלכה כר' יוסי א"ל אביי מאי חזית דסמכת אהא סמוך אהא דרב אדא בר אהבה אמר רב הלכה כר' יוסי א"ל אמרי בי רב מני רב הונא ורב הונא אין הלכה קאמר וכיון דפליג רב אדשמואל קי"ל הלכתא כרב באיסורי. אבל אין להביא ראיה מהא דפסיק בהגוזל קמא דף ק. הלכה כר"מ בהך דדאין דינא דגרמי דבהא אף ר' יוסי מודה דאם קידש דחייב באחריותו והתם לא מייתי לה אלא לידע היכא אשכחן לר"מ דדאין דינא דגרמי ולענין דינא דגרמי הוא דפסיק כוותיה דדיינינן דינא דגרמי בעלמא אבל בהא אפשר דהלכה כר' יוסי דלא קידש: רבי יהודה אומר טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ א"ר אמי מאי עביד ר"י לטומטום דבירי דאותביה אבי כורסא ואיקרע ואוליד שבע בנין ור' יהודה אמר לך צא וחזר על בניו מאין הן משמע דרבנן פליגי עליו וסברי דלאו סריס הוא וחולץ ומייבם ורבי יוסי בר יהודה פליג אאבוה ועביד ליה ספק סריס ופסיל במקום אחין וחולץ שלא במקום אחין ואינו מייבם והכי עבדינן לחומרא: הדרן עלך הערל
ט׳
יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן מותרות לאלו ולאלו ואסורות לאלו ולאלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן. כהן הדיוט שנשא אלמנה ויש לו אח כ"ג חלל שנשא כשרה ויש לו אח כשר ישראל שנשא בת ישראל ויש לו אח ממזר ממזר שנשא ממזרת ויש לו אח כשר מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן ואלו מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן כהן גדול שקידש את האלמנה ויש לו אח כהן הדיוט כשר שנשא חללה ויש לו אח חלל ישראל שנשא ממזרת ויש לו אח ממזר ממזר שנשא בת ישראל ויש לו אח ישראל מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן. ואלו אסורות לאלו ולאלו כהן גדול שנשא את האלמנה ויש לו אח כהן גדול או כהן הדיוט כשר שנשא חללה ויש לו אח כשר ישראל שנשא ממזרת ויש לו אח ישראל ממזר שנשא בת ישראל ויש לו אח ממזר אסורות לאלו ולאלו ושאר כל הנשים מותרות לאלו ולאלו: ,גמ' אמר רב יהודה אמר רב לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין מתיב רבין בר רב נחמן לא יקחו ולא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש אמר רבא כל היכא דהוא מוזהר היא נמי מוזהרת כגון גרושה לכהן שהוא מוזהר שלא ישאנה אף היא מוזהרת שלא לינשא לו וכל היכא דהוא אינו מוזהר איהי נמי אינה מוזהרת כגון חלל שאינו מוזהר שלא לישא כהנת הכהנת נמי אינה מוזהרת שלא לינשא לחלל וכן הלכה וגרסינן נמי בקדושין בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף עג.) והלכתא גר מותר בכהנת לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין ומותר בממזרת כר' יוסי דאמר קהל גרים לא איקרי קהל: מתני' שניות מד"ס שניה לבעל ולא שניה ליבם אסורה לבעל ומותרת ליבם שניה ליבם ולא שניה לבעל אסורה ליבם ומותרת לבעל שניה לזה ולזה אסורה לזה ולזה ואין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות והולד כשר וכופין אותו להוציא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר יש להן כתובה: ,גמ' בעו מיניה בני בירי שניה לבעל ולא שניה ליבם יש לה כתובה מיבם או אין לה כתובה מיבם כיון דאמר מר כתובתה על נכסי בעלה הראשון לית לה או דלמא כיון דאי לית ליה לראשון תקינו לה רבנן משני אית לה אמר להו רב ששת תניתוה כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואם היתה שניה לבעל אפילו מיבם אין לה: בעא מיניה ר"א מר' יוחנן אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש לה מזונות או אין לה מזונות היכי דמי אילימא בדיתבה תותיה בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה לא צריכא כגון שהלך הוא למדינת הים ולותה ואכלה מאי מזוני תנאי כתובה נינהו וכי אית לה כתובה אית לה מזוני או דלמא כתובה דלמישקל ולמיפק אית לה אבל מזוני דדלמא תתעכב ותותיב גביה לית לה א"ל אין לה והא תניא יש לה כי תניא ההיא לאחר מיתה וכן הלכתא: ת"ר אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש לה כתובה פירות מזונות ובלאות והיא פסולה וולדה פסול וכופין אותו להוציא שניות מד"ס אין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות והיא כשירה וולדה כשר וכופין אותו להוציא אמר רשב"א מפני מה באלמנה לכ"ג יש לה כתובה מפני שהוא פסול והיא פסולה וכ"מ שהוא פסול והיא פסולה קנסו אותו בכתובה ומפני מה אמרו שניות מד"ס אין להן כתובה מפני שהוא כשר והיא כשירה וכל מקום שהוא כשר והיא כשירה קנסו אותה בכתובתה ר' אומר הללו דברי תורה ואין ד"ת צריכין חיזוק והללו ד"ס וד"ס צריכין חיזוק דבר אחר זו הוא מרגילה וזו היא מרגילתו ואמרינן דאיכא בין רשב"א ובין ר' ממזרת ונתינה לר"ט ומחזיר גרושתו לר"ע בעולה לכ"ג וסוטה מ"ד דאורייתא הנהו נמי דאורייתא ומ"ד מפני שהוא מרגילה הא איהי מרגילה ליה ונראה דהלכה כרבי דקי"ל הלכה כרבי מחבירו ועוד דסתמא דמתני' היא ממזרת ונתינה יש להן כתובה. הא דקתני אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן כתובה ה"מ כשהכיר בה אבל אם לא הכיר בה יש לה תוספת אבל מנה ומאתים אין לה וכן ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לנתין ולממזר כיוצא בהן והא דקתני הכא שניה אין לה כתובה מנה ומאתים הוא דלית לה אבל תוספת יש לה והכל מבואר ומפורש בכתובות פ' אלמנה ניזונית: הדרן עלך יש מותרות
י׳
האשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך ונישאת ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה ואין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות לא על זה ולא על זה ואם נטלה מזה ומזה תחזיר והולד ממזר מזה ומזה ולא זה וזה מטמאין לה ולא זה וזה זכאין במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה בת לוי מן המעשר בת כהן מן התרומה ואין יורשין של זה ויורשין של זה יורשין כתובתה מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין: ,גמ' אוקימנא לרישא דמתניתין דקתני תצא מזה ומזה שנשאת ברשות בית דין ובעד אחד דאי איתא שני עדים לא צריכה לב"ד ומשום הכי תצא מזה ומזה דאע"ג דאקילו בה בית דין למישרייה בעד אחד משום עיגונא היה לה ליתן עיניה על חומר שבסופה ולדקדק יפה אם מת בעלה ולא לסמוך לגמרי על עדות של עד אחד וסיפא דקתני נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו שלא ברשות בית דין אלא בשני עדים ולפיכך מותרת לחזור לו דהויא אנוסה דאמרינן מאי הוה לה למיעבד וכן אמר רב לא שנו שלא ברשות אבל ברשות מותרת לחזור לו שלא ברשות ב"ד אלא בשני עדים ולפיכך מותרת לחזור לו דהויא אנוסה דאמרינן מאי הוה לה למיעבד וכן אמר רב לא שנו אלא שנישאת בעד אחד אבל נישאת בשני עדים לא תצא מן היתרא של בעלה הראשון ולית הלכתא הכי אלא לא שנא נישאת ע"פ ב"ד בעד אחד ולא שנא נישאת על פי שני עדים אם בא בעלה הראשון תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה דאמרינן לקמן (יבמות דף צא:) רב פפא סבר למיעבד עובדא במאי הוה לה למיעבד א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא דהא תנן כל הני מתניתא אמר ליה ולאו שנינהו א"ל ואשינויא ניקו ונסמוך אלמא דלית הלכתא כרב דאמר לא תצא מהיתרא הראשון ולא כרבי שמעון דאמר נישאת שלא ברשות מותרת לחזור לו ואע"ג דאמר רב הכין הלכתא לא סמכי' עליה. וצריכה גט מזה ומזה בשלמא מראשון תיבעי גט אלא משני אמאי זנות בעלמא הוא אמר רב הונא גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת אשת איש יוצאת בלא גט אי הכי סיפא דקתני נתקדשה מותרת לחזור לו הכא נמי לימא גזירה שמא יאמרו גירשה זה וקידש זה ונמצאת אשת איש יוצאת בלא גט. סיפא אמרי קידושי טעות הוו. רישא נמי אמרי נישואי טעות הוו רישא דעבדא איסורא קנסוה רבנן סיפא דלא עבדא איסורא לא קנסוה רבנן. פי' דעבדא איסורא קנסו רבנן וחשו לגירש זה ונשא זה ולא רצו להתירה משום נשואי טעות אבל סיפא דלא עבדא איסורא לא חשו לגירש זה ונשא זה והתירוה מטעמא דקידושי טעות ודלא כרב אלפס ז"ל שכתב אלא רישא דעבדא איסורא משמע דהשתא הדר ביה מטעמא שמא יאמרו ואי אפשר לומר כן דהא לקמן (יבמות דף צד:) גבי אשת אח ואחות אשה לא מצרכינן גט אלא לר"ע ודוקא כשקידש אחיו אבל לרבנן וגם לר"ע כשנשא אחיו אינה צריכה גט ואי טעמא משום קנסא לחודה התם נמי הוה לן למיקנס כיון דעבד איסורא אלא ודאי תרתי טעמי בעינן הלכך כשנתקדשה דלא עבד איסורא ובאשת אחיו ובאחות אשה דליכא שמא יאמרו אינה צריכה גט: ואין לה כתובה מ"ט תקינו רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הכא תהא קלה בעיניו להוציאה: ולא מזונות מ"ט דתנאי כתובה ככתובה דמיא וכיון דלית לה כתובה לית לה תנאי כתובה ולא פירות שאכל הבעל מנכסי מלוג אחר שנשאה ואע"ג שאינו חייב בפרקונה: ולא בלאות מה שבלה מנכסי צאן ברזל ואבד לגמרי אינו משלם תחתיו אבל הבלאות שהן קיימין נוטלתן כדגרסינן בכתובות בפרק אלמנה ניזונית דף קא. והיוצאת משום שם רע נוטלת מה שבכניה ויוצאה מסייע ליה לרב הונא דאמר זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין ירושלמי. ה"א ולא פירות א"ר אבינא שאינה יכולה להוציא ממנו פירות הדא דתימא כשאכל עד שלא בא הראשון אבל אם אכל משבא הראשון מוציאה ממנו ואם נטלה מזה ומזה תחזיר הדא דתימא כשנטלה כתובה זו או מזונות משבא הראשון אבל אם נטלה עד שלא בא הראשון כמה דלא מפקא מיניה כך לא מפיק מינה: א"ר יצחק מנין שהפקר ב"ד היה הפקר שנא' וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה ר' אלעזר אומר מהכא אלה הנחלות אשר נחלו אותם אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות וכי מה ענין ראשים אצל אבות לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו: והולד ממזר מזה ומזה בשלמא משני הוי ממזר אלא מראשון אם החזירה וילדה לו בנים אמאי אשתו היא וישראל מעליא הוא וקא שרינן ליה בממזרת אמר שמואל אסור בממזרת וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אסור בממזרת ואמאי קרי ליה ממזר דאסור בבת ישראל. תניא אמר ר' אלעזר בן יעקב שמעתי שב"ד היו מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו ולא מפני שהיה ראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך שוב מעשה באחד שהטיח באשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו לא מפני שהיה ראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך: ולא זה ולא זה מטמאין לה דכתיב כי אם לשארו ואמרינן שארו זו אשתו וכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו יש בעל שמטמא ויש בעל שאינו מטמא הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה. ואין יורשין של זה ויורשין של זה יורשין כתובתה כתובה מאי עבידתא והא אמרת אין לה כתובה א"ר פפא כתובת בנין דכרין מהו דתימא איהי דעבדא איסורא קנסוה רבנן לזרעה לא קנסו רבנן קמ"ל: מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין אחיו של ראשון חולץ מדאורייתא ולא מייבם מדרבנן ואחיו של שני חולץ מדרבנן ולא מייבם מדאורייתא ולא מדרבנן: מתני' האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ואח"כ מת בנך ונשאת ואח"כ אמרו לה חילוף היו הדברים תצא והולד הראשון ואחרון ממזר: ,גמ' ת"ר זו דברי ר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אבל חכמים אומרים אין ממזר ביבמה וא"ת והא מוכח בגיטין דף פ: דאפי' לרבנן הוי ממזר מיבמה לשוק דסתמא דהש"ס בפרק הזורק מוקי ההיא משנה דכל העריות שאמרו צרותיהן מותרות דקתני בה כל הדרכים האלו בה כרבנן דר' עקיבא מדבעי התם נישאו אין אבל זינו לא ותהוי תיובתא דרב המנונא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה ובנישאו דוקא הוא דמחמיר משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים או דלמא נישאו והוא הדין לזינו ומסייע ליה לרב המנונא וההיא סוגיא על כרחין אליבא דרבנן דאי כר"ע פשיטא דאפילו זינו אסורה ליבם אפילו ליתא לדרב המנונא כדמוכח בסוטה פרק היה מביא (סוטה דף יח:) דקאמר התם אמרי במערבא לית הלכתא כרב המנונא ופריך אלא הא דקתני שומרת יבם וכנוסה ואם אינה נאסרת עליו בזנות לא מצי משקה ומשני הא מני ר' עקיבא היא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ומשוה לה כערוה ויש לומר דלרבנן לא הוי ממזר אלא מדרבנן וממזר דמתניתין משמע ליה מדאורייתא מדקתני סיפא אמרו לה מת בעליך ונישאת ואח"כ אמרו לה קיים היה ומת הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר ואי הוה מוקמינן רישא כרבנן וממזר דקתני היינו מדרבנן משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים א"כ היכי מצי למיתני בסיפא האחרון אינו ממזר כי היכי דקנסינן לה לגבי בעל שהולד ממזר וכשר הוא מן התורה הכי נמי קנסינן לה לגבי בועל אפילו לאחר מיתת הבעל או גירושין אסור בה והולד ממנו ממזר. ואם תעמיד סיפא בנישאת בעדים ולכך לא קנסוה אי סיפא בעדים רישא נמי בעדים א"כ גבי יבמה למה קנסוה להיות ממזר. ויש אומרים דהיכא שבא הבעל וקנסוה חכמים שהולד ממנו ממזר קנסוה נמי לגבי השני דהולד ממנו ממזר אף לאחר מיתת הבעל או גירשה אבל היכא דמת הבעל במדינת הים כיון דלא שייך קנס לגבי בעל לא קנסוה נמי לגבי שני. ואינו כלום דעיקר קנסא לשני הוא שנישאת לו באיסור ואגב השני קנסוה נמי לגבי ראשון. ואע"פ שפירשתי דלרבנן הוי ממזר מיבמה לשוק מדרבנן אין להקשות מהא דאמר ר' יהושע בפרק קמא דף טו: גבי בני צרות מעידני לכם שהם בני כהנים גדולים דאפילו לבית שמאי דלדידהו הוי בני יבמה לשוק לית בהו פסול שאני התם דליכא טעמא דמיחלפא כיון שלא נשאו בטעות אלא בהוראות ב"ד ולא דמי למי שהלך בעלה למדינת הים. ואי תקשי לך מההיא דאמרינן לקמן בפירקין (יבמות ד' צד.) אלא כי איצטריך לר' עקיבא סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר ר' עקיבא יש ממזר מחייבי לאוין חיישינן אקילקולא ודייקא ומינסבא קמ"ל אלמא משמע דלרבנן ליכא קילקולא ביבמה לשוק בשמועת טעות כשנישאת לשוק י"ל דההיא סוגיא לא סברא כסתמא דהש"ס דגיטין אלא סברא כלישנא קמא דרב גידל וכירושלמי בפ' הזורק ה"ז כמו שאפרש לקמן אי נמי כיון דשכיחי טובא דסניא ליה טפי מדרחמא ליה סברא היא דלא חיישא אלא אקלקולא דאורייתא אע"ג דבעלמא חיישא אפי' אקילקולא דרבנן תדע דהא מסיק דאפי' אקילקולא דאורייתא לא חיישא הילכך אין תימה דלא איצטריך ליה לאשמועינן דאקילקולא דרבנן לא בחיישינן ובירושלמי משמע דלרבנן לא הוי ממזר מיבמה לשוק דמוקי למתניתין דהזורק דתנן הכונס את יבמתו והלכה צרתה וכו' כר' עקיבא דקאמר עליה אלו דברי ר' מאיר דקאמר משמיה דר' עקיבא אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה: אמר רב יהודה אמר רב מנין שאין קידושין תופסין ביבמה לשוק שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר לא תהיה בה הויה לזר ואפילו לרבנן דרבי עקיבא דכוותייהו סבירא ליה לרב מדאמר לעיל בפ' החולץ (יבמות דף מה.) עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ולר' עקיבא הוי ממזר כדאיתא בפ' עשרה יוחסין (קידושין דף עה:) ועוד לקמן בשמעתין דקאמר ר' ינאי בחבורה נמנו וגמרו אין קידושין תופסין ביבמה וא"ר יוחנן לאו משנתינו היא זו האומר לאשה וכו' ודחי הא מני רבי עקיבא היא מכלל דאיהו קאמר אפי' לרבנן ושמואל אומר בעניותינו צריכה גט מספקא ליה לשמואל האי לא תהיה אי ללאו הוא דאתא אי דלא תפסי בה קידושין הוא דאתא א"ל רב מרי בר רחל לרב אשי הכי אמר אמימר הלכתא כוותיה דשמואל אמר רבא השתא דאמר אמימר הלכתא כוותיה דשמואל אם היה יבמה כהן חולץ ושריא ליה איתגורי איתגיר א"כ מצינו חוטא נשכר אלא אם היה יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו. היה אומר ר"ת ז"ל דוקא היכא דבעי יבם ליבומה אבל אי לא בעי ליבומה חולץ לה ושריא להאי דקידשה דבקידושין לא קנסינן אפילו אשה שהלך בעלה למדינת הים כדתנן לעיל שמותרת לחזור לו ולא החמירו עליה משום חשש שמא יאמרו גירש זה ונשא זה אלא דוקא היכא דעבד איסורא כדפי' לעיל וכי היכי דבנתקדשה מותרת לחזור לבעל הוא הדין אם מת הבעל או גירשה מותרת לחזור למקדש דלא אשכחן שאסרוה לשני אלא היכא דאסורה גם לראשון וכ"ש ביבמה דבמזיד לא מיתסרא דאין להחמיר בה יותר מבאשת איש. וכן הורה רבינו תם ז"ל הלכה למעשה באשה שלא ידעה שיש לה יבם ונתקדשה והתירה למקדש אחר חליצת היבם והא דפריך הכא איתגורי איתגור לא לאוסרה על המקדש פריך אלא דמשמע ליה הא דקאמר אם היה יבמה כהן חולץ לה בעל כרחו קאמר שכופין אותו דאי לאו הכי מאי קמ"ל דאי לאשמועינן דמותרת למקדש הא לא איצטריך ליה לרב אשי לאשמועינן דמלתא דפשיטא היא כדפרישית לעיל ומש"ה פריך עלה איתגורי איתגור דמשום שקדשה באיסור יחלוץ לה יבם בעל כרחו ומעיקרא אי הוה בעי הוה מיבם ולא הוה כפינן לחלוץ תתעגן כל ימיה ולא תנשאי לו אבל אם מדעתו חולץ מותרת לו ואין זה איתגורי איתגור וא"ת השתא נמי מאי קמ"ל דנותן לה שני גט והותרה לו אי לאשמועינן דבעיא גט הא לא איצטריך דכבר פסק אמימר הלכתא כשמואל. ואומר רבינו תם שכופין אותו ליתן גט שלא יהא חוטא נשכר ודוקא נתקדשה אבל נישאת אפי' רצה היבם לחלוץ לא שבקינן לה תותי בעלה דאסורה לשניהם ותצא. אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב יבמה קידושין אין בה נישואין יש בה אי קידושין אין בה נישואין נמי אין בה אלא אימא קידושין ונישואין אין בה תימא מאי קמ"ל דכי היכי דקדושין לא תפסי בה נישואין נמי לא תפסי בה הא מלתא דפשיטא היא היכי תיסק אדעתא למימר דקידושין לא תפסי בה ונישואין תפסי בה ונראה דהא לישנא דרב גידל פליגא אהך סוגיא דגיטין פרק הזורק וסבירא ליה כי ההיא דירושלמי דמוקי מתניתין דהזורק כר' עקיבא אבל לרבנן אין ממזר מיבמה והכי קאמר כי היכי דקידושין לא אסרי איבם נישואין נמי לא אסרי לה עליה דלית ליה השתא דרב המנונא וכיון דבזנות דמזיד לא מיתסרא לא אסרינן לה נמי בנשואין שוגג דהא דקנסינן באשה שהלך בעלה למדינת הים בנישואין שוגג היינו משום דבזנות מזיד מיתסר מדאורייתא כדקאמרינן לקמן (יבמות דף צד:) אשה דבמזיד אסירא מדאורייתא בשוגג נמי גזרו רבנן ולא חייש נמי השתא דאתי לאחלופי באשה שהלך בעלה למדינת הים ואי בעית אימא מאי נישואין יש בה בזנות כדרב המנונא דאמר רב המנונא יבמה שזינתה אסורה ליבמה ואיבעית אימא לעולם כדאמרינן מעיקרא קידושין אין בה נישואין יש בה משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים דאי לא קנסינן לה אתי למימר דגם באשת איש נמי לא ניקנוס ולהכי קנסינן לה אף ביבמה כל י"ג דברים אבל משום לתאי דידה אין ראוי לקנוס כיון דבמזיד לא מיתסרא אין לקונסה נמי בנישואי שוגג כדפרישית ואין לאוסרה איבם משום שמא יאמרו חלץ זה ונשא זה ונמצא נושא חלוצתו דהא אפילו באשת איש לא חיישינן להכי אלא משום קנס דהא בנתקדשה דלא בעינן למיקנסא משום דלא עבדא איסורא מותרת לחזור לו אלא משום טעמא דקנסינן לה והני תרי לישני בתראי דרב גידל כסוגיא דגיטין דפ' הזורק דלרבנן הוי ממזר ביבמה. ונראה דהלכה כהני תרי לישני בתראי דרב גידל דאפי' לרבנן הוי ממזר ביבמה לשוק מדרבנן כשנשאת בטעות מדאתיא סוגיא דגיטין כוותייהו ואע"ג דליתא לדרב המנונא כדפסיק בסוטה מ"מ מטעם דמיחלפא הוי ממזר ויש מפרשים סוגיא דגיטין מטעם דמיחלפא מיתסרא איבם דתצא מזה ומזה אבל ממזר לא הוי לרבנן כדמוכח בירושלמי ואי אפשר לומר כן דהא אמר כל הדרכים האלו בה ומיהו את"ל דהלכתא כירושלמי וכלישנא דרב גידל דלרבנן לא הוי ממזר מ"מ תצא וכן פסקו ר"ח ורב אלפס ז"ל ואפי' לרבנן והביא ראיה מן הירושל' והכי איתא התם פ"ז ה"ה יבמה שנישאת בלא חליצה ר' ירמיה אמר זה חולץ וזה מקיים ר' יהודה בן פזי בשם ר' יוחנן אמר תצא ר' יוסי בר אילעי אומר תצא ר' יוסי שאל לרבי פנחס היאך ר' סבר א"ל כרבי ירמיה א"ל חזור בך דאל"כ אנא כתיבנא עלך זקן ממרא אמר רב זבידא מתניתא מסייע לר' יוחנן תצא מזה ומזה וי"ג דברים בה דברי ר"מ שאמר משום ר"ע אבל חכמים אומרים אין ממזר ביבמה הא לצאת תצא וס"ל לירושלמי דמטעם אחלופי אמרו שתצא אבל לגמרי כאשה שהלך בעלה למדינת הים לעשות הולד ממזר כולי האי אין להחמיר משום איחלופי ובהא פליגא גמרא דידן אסוגיא דפ' הזורק. ובעל הלכות ז"ל כתבו שומרת יבם שנתקדשה נותן לה גט ומותרת ליבם אבל למקדש אסורה עולמית שלא יהא חוטא נשכר ואם נישאת והיו לה בנים אם היה בעלה ישראל חולץ לה יבם ויושבת תחת בעלה ואפוקי לא מפקינן לה דכיון דאשה שהלך בעלה למדינת הים הולד ממזר מזה ומזה אם אתה אומר תצא נמצא אתה מוציא לעז על בניה. וכתב ר"ח ז"ל דלאו דסמכא הוא דכיון דבירושלמי קאמר תצא משום שלא נוציא לעז על בניה אין לנו לחלק בין יש לה בנים לשאין לה בנים ובמסכת גיטין פ' הזורק קתני גבי יבמה שנשאת בלא חליצה כל הדרכים האלו בה אלמא אפילו יש בנים תצא ומסתבר דלא א"ר ירמיה זה חולץ וזה מקיים אלא בשיש לה בנים ואהא פליג רבי יוחנן ואמר תצא אבל בשנתקדשה תצא מן המקדש נראה כדבריהם כך כתב ר"ח מיהו נראה דברי ר"ת ז"ל עיקר היכא דלא ידעה שהיה לה יבם ונתקדשה בשוגג שאף לדברי בעל הלכות מוכח כך שלא אסרה למקדש אלא משום שלא יהא חוטא נשכר והיינו דוקא במזיד. והלכה למעשה נראה דאם נישאת לשוק בנישואי שוגג תצא וכל הדרכים האלו בה כסוגיא דפרק הזורק וכתרי לישני בתראי דרב גידל ואם נתקדשה במזיד אסורה למקדש כדי שלא יהא חוטא נשכר אבל אם היתה סבורה שלא היה לה יבם ונתקדשה אם חלץ לה יבם מותרת למקדש: בעו מיניה מרב ששת עד אחד ביבמה מהו מי אמרינן טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאגלויי לא משקר הכא נמי לא משקר או דלמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא זימנין דרחמא ליה ולא דייקא ופשט רב ששת דעד אחד מהימן. איכא דאמרי הא לא תיבעי לך דאפילו היא נמי מהימנא דתנן האשה שאמרה מת בעלי תינשא מת בעלי תתייבם אלא כי קא מיבעי ליה למישרי יבמה לעלמא וא"ת ביבמה ליבם נמי אכתי מצי למיבעי במת בנך ואח"כ בעלך דומיא דמתניתין דאם יהיה העד נאמן במקום שהיא אינה נאמנת וי"ל דאין הכי נמי אלא הכי הוה מעשה דעל יבמה לעלמא בעו מיניה מרב ששת אי נמי הא נמי לא מיבעיא להו דכיון דנאמנת היא עצמה לומר מת בעלי ותתייבם ולא חיישינן שתשקר משום דרחמא ליה כ"ש שיהיה עד אחד נאמן אפי' במקום שהיא אינה נאמנת דעד אחד ודאי עדיף מינה ולא כדהוה ס"ד מעיקרא דעד אחד גריע מינה להעיד שמת בעלה ותתיבם אלא כיון דהיא מהימנא לומר מת בעלי ותתייבם אע"פ שהיא בעלת דבר כ"ש עד אחד ולא חיישינן דלמא רחמא ליה ליבם וסמכה על העד ולא דייקא וכיון דלא חיישינן להכי א"כ אפילו מת בנך ואח"כ מת בעליך דהיא לא מהימנא עד אחד נאמן. כי תיבעי לך יבמה לעלמא פירש רש"י כגון שאמר לה עד אחד מת יבמך או מת בעלך ואח"כ מת בנך וקשה לפירושו מאי קא מיבעיא ליה במת בעלך ואח"כ בנך הא איהי גופא מהימנא וכ"ש עד אחד כדקאמר הא לא תיבעי לך דאיהי נמי מהימנא ועוד למאי דפרישית כיון דפשיטא ליה דעד אחד מהני ביבמה ליבם משום דהיא גופא מהימנא לומר מת בעלי ותתייבם וכ"ש עד אחד הילכך מהימן נמי העד לומר מת בנך ואח"כ מת בעלך אע"ג דהיא גופא לא מהימנא יבמה לעלמא נמי תיפשוט ליה שעד אחד נאמן לומר מת בעלך ואח"כ מת בנך כמו שהיא עצמה נאמנת לומר מת בעלי ואח"כ מת בני וכיון שנאמן בזה במה שהיא נאמנת במת בעלי ה"ה נמי שיהא נאמן במת יבמך שתינשא לשוק במה שהיא אינה נאמנת הלכך נראה דלא מיבעיא ליה אלא במת יבמך אבל במת בעלך ואח"כ מת בנך פשיטא ליה דעד אחד לא מהימן אע"ג דאיהי מהימנא לומר מת בעלי ואח"כ מת בני משום דלדידה יש להאמין במיגו דאי בעיא אמרה מת בעלי ושתקה ממיתת הבן והיתה מותרת לשוק משום שהיינו מעמידין הבן בחזקת קיים אבל בעד אחד ליכא מיגו דאיכא למיחש שמא שכרוהו שונאיה או הוא בעצמו רוצה לקלקלה וסבר אי מסהידנא אבעל לחודיה כי שמעה שמת גם הבן תחקור ותדע איזה מת תחלה ולא אוכל לקלקלה אבל אי מסהידנא אתרוייהו אבן ואבעל סמכא עילאי ומיקלקלה. וכתב רב אלפס ז"ל דפשט רב ששת דמהימן ורבא נמי פשט דעד אחד נאמן ביבמה מק"ו לאיסור כרת התרתה לאיסור לאו לא כל שכן וקאמרי רבוותא אע"ג דדחינן להא דרב ששת ולהא דרבא הנך דחיותא לאו דסמכא נינהו אלא דקי"ל דעד אחד נאמן ביבמה לעלמא כדפשט רב ששת וכדפשט רבא וכן הלכתא. ונראה לי דברי תימה איך פסקו להקל דעל כרחך דחייה דרבא טובה וחזקה היא דחיישינן שמא תעיד שקר במזיד משום דסניא ליה כ"ש שתסמוך על העד ולא דייקא ואע"ג דפשיטא להו משום דרחמא ליה לא שבקה מלמידק איכא טעמא לחלק כמו שכתוב בתוספתא שגדולה שנאת השנואות מאהבת האהובות ושכיח נמי טפי דסניא ליה מדרחמא ליה כדמוכח בסוף האשה שהלכה דף קיח:ועוד יותר קשה לה אם תפול לפניו כשהיא שונאת אותו ממה שנוח לה שתפול לפניו כשאוהבתו דאף אם תפול לפניו כשאוהבתו שמא יחלוץ לה ואפילו אם יכנסנה אינה מרווחת כל כך כי תוכל למצוא כיוצא בו או יותר טוב ממנו אבל אם תפול לפני מי ששונאתו על כרחה היא צריכה לינשא לסנויי לה או תתעגן כל ימיה אם אינו רוצה לחלוץ וכן הא דמוקי רב אחא בר מניומי מתניתין בעידי הזמה בהא אידחי מלתא דרב ששת שפיר והא דלא דחי פשיטותא קמייתא דרב ששת ביבמה ליבם ומוקי לה בעידי הזמה לא חשש בעל הש"ס להאריך משום לישנא אחרינא דפשיטא להו דמהימן אבל פשיטותא בתרייתא דחי הש"ס משום דמסתבר דלא מהימן עד אחד כי היכי דאיהי לא מהימנא לכך קשה הדבר להקל וכן במת בעלך ואח"כ מת בנך אע"ג דאיהי מהימנא עד אחד לא מהימן כדפרישית לעיל אבל מת בנך ואחר כך מת בעלך הוה פשיטא להו דעד אחד נאמן אע"ג דהיא לא מהימנא כדפרישית: מתני' אמרו לה מת בעלך ונתקדשה ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לו ואע"פ שנתן לה האחרון גט לא פסלה מן הכהונה זה מדרש דרש ר' אלעזר בן מתיא ואשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה: ,גמ' אמר רב הוה ליה לר' אלעזר בן מתיא למדרש בהאי קרא מרגניתא ודרש בה חספא מאי מרגניתא ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה נפסלה מן הכהונה כגון דאמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם ואע"ג דלעלמא לא הואי גירושין ולא שריא לאינסובי בהאי גיטא לדידיה מיהא איפסלא דאי כהן הוא איפסלא מיניה והיינו ריח הגט דפסיל בכהונה: מתני' מי שהלכה אשתו למדינת הים ובאו ואמרו לו מתה אשתו ונשא את אחותה ואחר כך באתה אשתו מותרת לחזור לו ומותר בקרובות שניה ושניה מותרת בקרוביו ואם מתה הראשונה מותר בשניה אמרו לו מתה אשתו ונשא את אחותה ואח"כ אמרו לו קיימת היתה ומתה הולד הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר ר' יוסי אומר כל שהוא פוסל ע"י אחרים פוסל ע"י עצמו וכל שאינו פוסל ע"י אחרים אינו פוסל ע"י עצמו: ,גמ' מי שהלכה אשתו וכו' ואע"ג דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים ואהני הני נישואים דקא מיתסרא אשת גיסו אגיסו אשת גיסו אסורה ואשתו שרייא ולא אמרינן מתוך שנאסרה אשת גיסו אגיסו דנאסרה אשתו עליו. לימא מתני' דלא כרבי עקיבא דאי כר"ע הויא לה אחות גרושתו. דתניא כל עריות שאמרו אין צריכות הימנו גט חוץ מאשת איש שנשאת ע"פ ב"ד או ע"פ עדים ור"ע מוסיף אף אשת אח ואחות אשתו וה"ה לר"ע אשת אביו ואשת אחי אביו וכל עריות דמיתסרי ע"י קידושין בעיא גט דשמא יאמרו האי קמא תנאה הוו ליה בקידושין והא דלא חשיב להו משום דלא שכיח דנסיב להו על ידי שמועת טעות כיון דאסירי לאחר מיתה. אבל אם עבר ונשאה צריכה גט וכיון דאר"ע בעיא גט ממילא מיתסרא אשתו עליה דהויא ליה אחות גרושתו. ולאו איתמר עלה א"ר גידל אמר רב חייא בר יוסף א"ר האי אשת אח ה"ד כגון שקידש אחיו את האשה והלך לו למדינת הים ושמע שמת אחיו ועמד ויבם את אשתו ואח"כ בא אחיו. דאמרי אינשי הך קמא תנאה הוה ליה בקידושין והאי שפיר נסיב. אחות אשה נמי כגון שקדש אשה והלכה למדינת הים ושמע שמתה ועמד ונשא את אחותה דאמרי אינשי הך קמייתא תנאה הוי ליה בקידושין והאי שפיר נסיב אבל בנישואין מי איכא למימר תנאה הוה ליה בנישואין הלכך הויא ליה מתני' כוותיה וכיון דמתניתין כוותיה הלכתא כוותיה. עמקו ממני דברי רב אלפס ז"ל שפסק כר"ע כנגד רבים משום דדחיק לאוקומא מתני' כוותיה. דכ"ש דאתיא כרבנן בין בקידושין בין בנישואין. ואי משום דהש"ס שקיל וטרי לאוקמא מתני' כוותיה אורחא דהש"ס בכל דוכתי דמהדר לאוקמא המשניות אליבא דכולהו תנאי אע"ג דלית הלכתא כוותייהו ונראה לי להביא ראיה דהלכה כר"ע מהא דאמרינן לקמן (יבמות דף צה.) יבמה רב אמר הרי היא כאשת איש ושמואל אמר אינה כאשת איש ומוקי רב הונא פלוגתייהו כגון שקדש אחיו את האשה והלך למדינת הים ושמע שמת אחיו ועמד ויבם את אשתו רב אמר הרי היא כאשת איש ואסורה ליבם משום דבעי' גט דאמרי אינשי תנאי היה לאחיו בקידושין והאי אוקימתא דרב הונא היא עיקר אע"פ דפריך הש"ס דלמא ליתא לדרב הונא ובדרב המנונא קא מיפלגי לא מסתבר דפליגי בדרב המנונא דהא בסוטהדף יח: פסיק הש"ס דליתא לדרב המנונא וגם לא מסתבר דפליגי בקידושין תופסין ביבמה דהא איפליגו בה כבר חדא זימנא והלכתא כרב באיסורי. אלמא חיישינן לתנאי קידושין כרבי עקיבא. תניא ושכב איש אותה אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה. והלא דין הוא ומה במקום שבא על איסור קל שהיא אשת איש שאין האוסר אוסרה כל ימיו נאסר האוסר. מקום שבא על איסור חמור שהיא אחות אשה שאשתו אוסרת את אחותה על בעלה כל ימי חייה אינו דין שנאסר האוסר. ת"ל אותה אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה. אמר רבי יהודה לא נחלקו ב"ש וב"ה בבא על חמותו שפסל את אשתו על מה נחלקו בבא על אחות אשתו שב"ש אומרים פסל. וב"ה אומרים לא פסל. אמר רבי יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה בבא על אחות אשתו שלא פסל את אשתו על מה נחלקו בבא על חמותו. שבית שמאי אומרים פסל. וב"ה אומרים לא פסל א"ר יהודה אמר שמואל אין הלכה כר"י. ההוא דעבד איסורא מחמתיה אייתיה רב יהודה ונגדיה אמר ליה אי לאו דאמר שמואל אין הלכה כר' יהודה אסירנא לאינתתיך עלך איסורא דלעולם: ר' יוסי אומר כל שפוסל ע"י אחרים פוסל ע"י עצמו וכו' איבעיא להו מאי קאמר ר' יוסי אמר ר' אמי ר' יוסי ארישא דמתניתין קאי וכו' ור' יצחק נפחא אמר לעולם ר' יוסי אסיפא דמתניתין קאי דאיירי בעד אחד ושמעי' לת"ק דאמר ל"ש דאזול אשתו וגיסו למדינת הים ולא שנא דאזול ארוסתו וגיסו למדינת הים ואמרו לו מתה אשתך ומת גיסך ונשא אחותה ואח"כ באו אשתו וגיסו אשת גיסו אסורה על גיסו ואשתו מותרת לו ואמר ליה ר' יוסי ארוסתו וגיסו דאיכא למימר תנאה הוה ליה בקידושין והאי דנסיב לאחותה שפיר קא נסיב ובעיא גיטא מיניה דלא לימרו אשת איש יוצאה בלא גט דפסיל לה ע"י אחרים דהיינו גיסו דכיון דנפקא מיניה בגט איפסלא לה מבעלה פוסל נמי ע"י עצמו ואיתסרא ליה אינתתיה עליה דהויא עליה אחות גרושתו אבל היכא דאזול אשתו וגיסו למדינת הים וקא נסיב לה לאחותה דליכא למימר תנאה הוה ליה בנישואין ושפיר קא נסיב לה להאי ולא קא בעיא גיטא מיניה דלא פסל לה אגיסו אינו פוסל נמי על ידי עצמו ושריא ליה איתתיה: אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי ואיסתפק לן בגמרא הא דאמר שמואל הלכה כר' יוסי אליבא דמאן אי אליבא דר' אמי אי אליבא דר' יצחק נפחא וכיון דלא איתברר כמאן מינייהו פסק לא שרינן לאשת גיסו אגיסו מספיקא. כתב הראב"ד ז"ל ודוקא כשנישאת לו אשת גיסו ע"פ ב"ד דבהא אסר ר' יוסי לשנוייא דר' אמי אבל אם נישאת לו ע"פ עדים אשת גיסו מותרת אגיסו ואשתו מותרת לו דבהא אפילו לרבי יצחק נפחא שרי רבי יוסי בדאזיל אשתו וגיסו ואע"ג דאשה שהלך בעלה למדינת הים בעלמא אסורה לחזור לו אפילו בעדים דלא אמרינן מינס אניס התם הוא דאיכא למימר גירש זה ונשא זה אבל הכא כיון דאחות אשתו היא לא מיתסרא בלתא דנפשה אלא משום דאתי לאיחלופי באשה אחרת שהלך בעלה למדינת הים מסתייה דגזרינן בה בעד אחד דדמיא לפשיעותא אבל כשנשאת בעדים לא גזרינן בה דהא ודאי שני עדים שמשקרין מלתא דלא שכיחא היא והשיב עליו הרמב"ן ז"ל ודאי אשת גיסו שנשאת על פי עדים לר' יוסי מותרת בין לשינויא דר' אמי בין לשינויא דר' יצחק נפחא מיהו אי מתניתין כר' אמי מתוקמא לא קי"ל כר' יוסי אלא בכל שפוסל על ידי אחרים פוסל על ידי עצמו דהיא נמי פלוגתא דידיה ודתנא קמא אבל במאי דקאמר ע"פ עדים דאינו פוסל ע"י אחרים אינו פוסל ע"י עצמו ובהא מודה לתנא קמא בדבר זה לא פסק שמואל הלכה כר' יוסי כי לא פסק אלא באשתו ע"פ ב"ד דפליגי ביה אבל במה שר' יוסי ותנא קמא מתירין אשת גיסו ע"פ עדים היינו משום דסברי כר' שמעון דמפליג באשה שהלך בעלה למדינת הים בין נשאת ע"פ ב"ד ובין נשאת בעדים ואנן קי"ל דלא עבדינן עובדא במאי הוה לה למיעבד הלכך ע"פ עדים נמי אסורה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה וכן באשת גיסו אע"פ דלא שייך למימר גירש זה ונשא זה כשבאת אשתו עם גיסו מכל מקום זימנין דאתי גיסו תחלה ושייך למימר גירש זה ונשא זה שמא מתה אשתו וצריכה גט ואף אם תבא אשתו אח"כ כיון שכבר נתן גט לאחותה נאסרה אשתו עליו כי הרואה שגירש אחותה שמא אינו יודע שזו היתה אשתו תחלה ויאמר זה נושא אחות גרושתו הלכך חיישינן לפירוקא דרבי אמי לאסור אשת גיסו אגיסו אפי' נשאת בעדים אליבא דהלכתא דלא מפלגינן בין עד אחד לשני עדים וחיישינן נמי לדרבי יצחק נפחא למיחש לתנאה. ואחיו שקידש אשה וכן הוא שקדש אחות אשה כל הדרכים האלו בה וכן הלכתא: ,מתני' אמרו לו מתה אשתו ונשא אחותה מאביה מתה ונשא אחותה מאמה מתה ונשא אחותה מאביה מתה ונשא אחותה מאמה מותר בראשונה ובשלישית ובחמישית ופוטרות צרותיהן ואסור בשניה וברביעית ואין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה ואם בא על השניה אחר מיתת הראשונה מותר בשניה וברביעית ופוטרות צרותיהן ואסור בשלישית ובחמישית ואין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה: בן תשע שנים ויום אחד הוא פוסל על ידי אחין והאחין פוסלין על ידו אלא שהוא פוסל תחלה והאחין פוסלין תחלה וסוף כיצד בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו פסלה על ידי אחין באו עליה אחין או עשו בה מאמר או שנתנו גט או שחלצו פוסלים על ידו: ,גמ' ולבסוף לא פסיל והא תני רב זביד בר הושעיא העושה מאמר ביבמתו ואח"כ בא עליה אחיו שהוא בן תשע שנים ויום אחד פסלה אמרי ביאה פסלה אפילו בסוף מאמר תחלה פסיל ובסוף לא פסיל. אמר רב יהודה אמר שמואל יש לקטן גט וכן אמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל ויש לו מאמר תניא נמי הכי יש לו גט ויש לו מאמר דברי ר"מ וסבר ר"מ יש לו גט והתניא עשו ביאת בן תשע שנים ויום אחד כמאמר בגדול ר"מ אומר עשו חליצת בן תשע כגט בגדול ואם איתא ליתני חליצתו כגיטו אמר רב הונא בריה דרב יהושע אית ליה וזוטר לרבן גמליאל דאית ליה אין גט לאחר גט הני מילי בגדול אחר גדול אבל בגדול אחר קטן מהני ולרבנן דאמרי יש גט לאחר גט ה"מ בגדול אחר גדול אבל קטן אחר גדול לא מהני. נראה דלרבי מאיר דאמר יש לו חליצה כ"ש ביאה אבל לרבנן דוקא ביאה יש לו אבל חליצה אין לו כלל ומתניתין ובריתא דלעיל דקתני בן תשע פוסל ע"י אחין בדרך אחד והאחין פוסלין על ידו בארבעה דרכים רבנן היא דלר"מ מאמר פוסל תחלה וסוף כגט של גדול והשתא לרבי מאיר יש לו גט וכל שכן מאמר אבל לרבנן מאמר יש לו כדמוכח לעיל דמאמר בתחלה פוסל אבל בגט שהוא במקום חליצה לא והא דקאמרי רבנן כמאמר בגדול ולא אמרו עשו ביאתו כמאמרו י"ל דאית ליה מאמר וזוטר כדשני בגט לר' מאיר. ונראה דהלכה כרבנן וביאתו פוסלת תחלה וסוף ומאמרו תחלה דווקא ומהאי טעמא נמי לא אמרו חכמים ביאתו כמאמרו וחליצה וגט אין לו והא דאמר שמואל גט יש לו אליבא דר"מ קאמר דלא תימא מדקאמר כגט בגדול אלמא קטן אין לו גט וכן הא דאמר יש לו מאמר אליבא דרבנן קאמר דלא תימא מדקאמרי כמאמר בגדול אלמא קטן אין לו מאמר דאי אליבא דחד תנא קאמר שמואל כיון דאמר דיש לו גט כ"ש מאמר: גרסינן בפ' יוצא דופן (נדה דף מה.) בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה ואינו נותן גט עד שיגדיל ואקשינן ולכשיגדיל בגט סגי לה והא תניא עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול מה מאמר בגדול צריך גט לביאתו למאמרו וחליצה לזיקתו אף בן תשע צריך גט לביאתו וחליצה לזיקתו ופרקינן ה"ק לכשיגדיל יבעול ויתן גט: ,מתני' בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתייבמת נשא אשה ומת הרי היא פטורה: ,גמ' תנינא להא דת"ר סוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום: ,מתני' בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אשה אחרת ומת אם לא ידע את הראשונה משהגדיל השניה או חולצת או מתייבמת והראשונה חולצת ולא מתייבמת: ,גמ' ויעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול ותדחה צרה מן הייבום אמר רב לא עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול ושמואל אמר עשו וכן א"ר יוחנן עשו ויעשו תנאי היא הך תנא דד' אחין גזר משום צרה ואשמועי' בגדול והוא הדין בקטן והאי דקאמר גדול משום דבגדול קאי ומיהו היכא דליכא צרה נמי כדקאמר בשמעתין והאי תנא דהכא לא גזר משום צרה ואשמועינן קטן והוא הדין גדול והאי דקאמר קטן משום דבקטן קאי ונראה דהלכה כר' יוחנן וכתנא דפרק ארבעה אחין דהא רבא מפרש אליביה דקאמר בשמעתין הא דאמרי רבנן זיקת ב' יבמין מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה לא תימא הני מילי היכא דאיכא צרה וכו' וכן לעיל בפ' ד' אחין (יבמות דף לב.) אמר רבא נתן גט למאמרו הותרה צרתה. מתני' אחד בן תשע שנים ויום אחד ואחד בן עשרים שנה שלא הביא ב' שערות: ,גמ' ורמינהו בן כ' שנה שלא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן כ' והוא הסריס לא חולץ ולא מייבם הא איתמר עלה אמר ר' יצחק אמר רב והוא שולדו בו סימני סריס אמר רבא מתני' נמי דייקא דקתני והוא הסריס. וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה תני ר' חייא בר אבא עד רוב שנותיו: הדרן עלך האשה קמא
י״א
נושאין על האנוסה ועל המפותה והאונס והמפתה על הנשואה חייב נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו אנוסת בנו ומפותת בנו ר' יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו: ,גמ' תנינא להא דת"ר אנס אשה מותר לישא בתה נשא אשה אסור לישא בתה והתנן הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה מדרבנן ומתניתין דתנן נושאין לכתחלה לאחר מיתה תנן. מנא ה"מ דמי שאנס אשה מותר לישא בתה דת"ר בכולן נאמרה שכיבה וכאן נאמרה קיחה ואיש כי יקח את אשה ואת אמה דרך ליקוחין אסרה תורה רבא אמר אנס אשה מותר ליקח בתה מהכא ערות בת בתך או בת בנך לא תגלה הא בת בתה ובת בנה דידה גלי וכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה וגו' הא כיצד הא באונסין הא בנישואין ואיפוך אנא עריות שאר כתיב בהו בנישואין איכא שאר באונסין ליכא שאר: מתני' הגיורת שנתגיירו בניה עמה לא חולצין ולא מייבמין ואפילו הורתו של ראשון שלא בקדושה ולידתו בקדושה והשני הורתו ולידתו בקדושה וכן השפחה שנשתחררו בניה עמה: ,גמ' בני יודן אמתא אשתחרור שרא להו רב אחא בר יעקב למינסב נשי דהדדי אמר ליה רבא והא רב ששת אסר אמר ליה הוא אסר ואנא שרינא. מן האב ולא מן האם כ"ע ל"פ דשרי דמשמום דלא ליתי לאחלופי בישראל ליכא למיסר דהכל יודעין דאין אב לעובד כוכבים ומשום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ליכא למיסר דלא שייך בגיורת קורבה ואשת אחיו מן האם ולא מן האב כ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי מן האב ומן האם מאן דשרי בתר אבא שדינן ליה דהא בני פלניא קרו ליה ומאן דאסר קרו ליה נמי בני פלניתא ואיכא דאמרי דפליג רב אחא בר יעקב אפילו באחין מן האם מאי טעמא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואקשינן ליה לרב אחא בר יעקב ופריק וכיון דלא איפסיקא הלכתא עבדינן לחומרא כרב ששת. ובאחין מן האם כל העריות האסורות לישראל אסורות להן משום דלא ליתי לאחלופי בישראל בין שנולדו שניהן שלא בקדושה ובין שנולד אחד מהן בקדושה ואם האחד לידתו שלא בקדושה והשני הורתו ולידתו בקדושה נוטה דעת ר"י דלא שייך הכא משום לאחלופי כיון דזה הכל בקדושה וזה הכל שלא בקדושה ואחין מן האב כל העריות האסורות לבני נח אסורות להן משום שמא יאמרו וכו' כגון אשת אביו לר' עקיבא דבפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נח.) דדריש על כן יעזוב איש את אביו זו אשת אביו. ואחות אביו לר' אליעזר דדריש את אביו זו אחות אביו ואשת אביו לרבי אליעזר ואחות אביו לר' עקיבא שריין דלאו משום שמא יאמרו איכא ולאו משום לאיחלופי איכא ובעל הלכות פסק כר"ע דר' אליעזר שמותי הוא ויש פוסקין כר' אליעזר משום דרבנן דר' מאיר סברי כוותיה בפ' ארבע מיתות שם. ואם נשא אשה ובתה כשהיה עובד כוכבים כונס אחת ומוציא אחת וה"ה אשה ואחותה מן האם או אשה ובת בתה אבל אשה ובת בנה או אשה ואחותה מן האב אף לכתחלה מותר לכנוס ואע"ג דאחות האב דאמור רבנן יקיים אמרי' בסיפא דלכתחלה לא יכנוס שאני הכא שאין האיסור בא אלא ע"י קידושין ואסור בחמותו דקי"ל כר' ישמעאל דחמותו לאחר מיתת אשתו בשריפה ולא קלשא איסורה וגזרו בגרים כך פסק ר"ח ויש פוסקין כר' עקיבא ואליבא דרבא: תניא שני אחין תאומים גרים וכן משוחררין לא חולצין ולא מייבמין ואין חייבין משום אשת אח היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מייבמין אבל חייבין משום אשת אח היתה הורתן ולידתן בקדושה הרי הן כישראל לכל דבריהם: הדרן עלך נושאין
י״ב
מצות חליצה בשלשה דיינין ואפילו שלשתן הדיוטות חלצה במנעל חליצתה כשירה באנפליא חליצתה פסולה סנדל שיש לו עקב כשר ושאין לו עקב פסול מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה: ,גמ' ומאחר דאפילו הדיוטות דיינין למה לי הא קמ"ל דבעינן יודעין להקרות כעין דיינין תנינן להא דת"ר מצות חליצה בשלשה שיודעין להקרות ר' יהודה אומר בחמשה אמר רבא אמר רב נחמן הלכה מצות חליצה בג' הואיל וסתם לן תנא כוותיה במקום מחלוקת דתנן סמיכת זקנים ועריפת עגלה בג' דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר בחמשה החליצה והמיאונין בג' ולא פליג ר' יהודה ש"מ הדר ביה אמר רבא צריכי דייני למיקבע דוכתא דכתיב ועלתה יבמתו השערה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא בחמשה כמאן כרבי יהודה והא הדר ביה לפרסומי מלתא אמר רב כהנא הוה קאמינא קמיה דרב יהודה א"ל סק ותיב אזירזא דקני למלוי חמשה לפרסומי מלתא רב שמואל בר יהודה הוה קאי קמיה דרב יהודה א"ל סק ותיב אזירזא דקני למלויי לפרסומי מלתא א"ל תנינא בישראל בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים ואנא גר אנא א"ל לפרסומי מלתא אמר רב יהודה כגון רב שמואל בר יהודה מרענא שטרא אפומיה: אמר רבא גר דן את חבירו דבר תורה דכתיב שום תשים עליך מלך עליך הוא דבעינן מקרב אחיך אבל גר דן את חבירו ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ולענין חליצה עד שיהיו אביו ואמו מישראל. פרש"י הא דאין גר דן ישראל היינו דיני נפשות אבל דיני ממונות דן ולא נהירא כיון דדריש ליה מקרא דמקרב אחיך בדיני נפשות איירי הא ממעטין גר מונשאו אתך בדומין לך בסנהדרין דף לו: ובקידושין דף עו: אלא בדיני ממונות איירי והא דאמרי' בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לו:)הכל כשרין לדון וקאמרי' בגמ' הכל לאיתויי מאי לאתויי גר לדון את גר חברו קאמר ותימה א"כ הא דא"ל רב שמואל בר יהודה תנינא בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים למה לי קרא לענין חליצה למעוטי גרים כיון דאפילו לשאר דינין פסול כשאין אמו מישראל ורב שמואל בר יהודה גר הוה מדקאמר ואנא גר אנא וי"ל דאיצטריך לפוסלו אפילו לחליצה של גרים שהיתה הורתן ולידתן בקדושה אי נמי אי קבילי עלייהו היה כשר לדיני ממונות ולחליצה לא מהניא קבלה א"נ לדין של ישראל כשר לדון בלא כפייה דלא שייך שימה ודבר של שררה אלא בכפייה כי ההיא דלעיל בפ' החולץ (יבמות דף מה:) רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל ואע"ג דכתיב שום תשים עליך מלך כל שימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה אלמא לא בעינן מקרב אחיך אלא במילי דשררא וכפייה וכן עיקר וכן משמע בההיא דסנהדרין הכל כשרין לדון לאתויי גר דמשמע בסתמא אפילו לדון ישראל וניחא נמי הא דאיצטריך למיפסליה לחליצה: חלצה במנעל חליצתה כשירה אמר רבא אמר רב כהנא אמר רב אסי אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העולם בסנדל. ומנעל לכתחלה מ"ט לא גזרה משום מנעל מרופט והא דתניא בשבת ס"פ תולין (שבת דף קמא.)לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשירה התם איירי שאינו מרופט כל כך דעדיין יכול להלוך בו והאידנא אין סנדל מצוי בינינו לכך נהגו לחלוץ במנעל לכתחלה וה"ג בירושל' ה"א תניא א"ר יוסי מעשה שהלכתי לנציבין וראיתי שם זקן אחד נומיתי לו בקי לך ר' יהודה בן בתירה מימיך אמר לי שולחני הייתי בעירו ועל שולחני היה תדיר נומיתי לו ראית חולץ מימיך במה היה חולץ במנעל או בסנדל אמר לי וכי יש סנדל במקומנו: אמר רב אי לאו דחזיתיה לחביבי דחלץ בסנדלא דאית ליה שנוצי אנא לא הוה חליצנא אלא בסנדלא דטייעא משום דמיהדק טפי והא דידן אע"ג דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא כי היכי דתיהוי חליצה מעלייתא. ירושלמי ה"א רבי זעירא מחוי לרבי בא כיצד הוא עושה קושרו כדי שיכול להלוך בו מאליו אמר רבי חנינא בריה דר' הילל עונבו כדי שיהא יכול להתירו באחת מידיו כיצד הוא עושה מתירו בימין ותופשתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בשמאל כדי שתהא חליצה והתרה בימין. רבא אמר עיקר החליצה התרת רצועות ונהגו האידנא לקושרו בקשר גמור דקי"ל שבת קיג: דעניבה לאו קשירה היא לענין שבת ובגמרא דידן לא אשכחן שצריך התרה ביד ימנית דלא אשכחן שמצריך ימין אלא ברגל ולקמן (יבמות דף קה.) אמרי' נמי דגדמת חולצת בשיניה ומיהו נהגו העולם כן ע"פ הירושלמי. אמר רב הונא אמר רב התרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב מיתיבי התיר רצועת מנעל וסנדל או ששמט רוב הרגל חליצתה פסולה טעמא דשמט הוא הא שמטה היא חליצתה כשירה רוב הרגל אין רוב העקב לא היינו רוב הרגל היינו רוב העקב ואמאי קרי ליה רוב הרגל דרוב חילא דכרעא עליה דחיס מסייע ליה לרבי ינאי דא"ר ינאי בין שהתיר הוא ושמטה היא בין שהתירה היא ושמט הוא חליצה פסולה עד שתתיר היא ותשמט היא וכן הלכה. איבעיא להו קרעתהו שרפתו מהו גלויי כרעא בעינן והא איכא או דילמא חליצה בעינן וליכא תיקו. בעא מיניה רבי נחמיה מרבה שני מנעלים זה על גב זה וקרעיתיה לעילאי ושלפתיה לתתאי וקאי עילאי מאי חליצה בעינן והא איכא או דלמא גלויי כרעא בעינן וליכא ולא איפשיטא אבל אם חלצה שניהן כשירה ואין בו משום מעל דמעל: אמר רב יהודה אמר רב יבמה שגדלה בין האחין מותרת לינשא לא' מהן ואין חוששין שמא חלצה נעלו של אחד מהן טעמא דלא חזינן הא חזינא חיישינן שמא כוונה אע"ג דתניא בין שנתכוון הוא ולא נתכוון היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהן כאחד ה"מ למישרייה לעלמא אבל לאחין מיפסלא: אמר רב יהודה אמר שמואל סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש פרש"י בלשון א' שיש תחתיו בגד כמו שנותנין לבד בתוך המנעל בימות החורף ולא נהירא לי דלא גרע מסנדל של עץ דקתני מתניתין דחליצתה כשירה ואוקמא אבוה דשמואל במחופה עור ודברי הכל ואביי נמי אוקי הך ברייתא דקב הקיטע כרבנן ובמחופה עור ונראה כלשון שני שפירש שתפרו במשיחה כעין שלנו דבעינן כוליה עור. גם נראה דאין חולצין בו לכתחילה קאמר דדרשא דתחת אסמכתא בעלמא היא אי הכי אימא תחש אין מידי אחרינא לא נעל נעל ריבה אי הכי אפילו בפשתן נמי א"כ תחש מאי אהני ליה. ור"ת ז"ל כתב דצריך שיהא מנעל מעור בהמה טהורה דמתחש גמרינן ואמרינן בבמה מדליקין דף כח. דתחש טהור היה ונראה דאין להקפיד דנעל נעל ריבה ולא ממעטינן מתחש אלא מה שאינו מעור מדקאמר אפילו בפשתן נמי א"כ תחש מאי אהני: בעא מיניה ר"א מרב הוא של עור ותרסיותיו של שער מהו א"ל מי לא קרינא ביה ואנעלך תחש אי הכי אפילו כולו של שער נמי א"ל ההוא קורקא מיקרי. הא דתנן באנפיליא חליצתה פסולה אוקמא רבא באנפיליא של בגד אבל באנפיליא של עור חליצתה כשירה תניא חלצה בסמיכת הרגלים באנפיליא של עור החולצת מן הגדול בין עומד בין יושב בין מוטה והחולצת מן הסומא חליצתה כשירה ואע"ג דכתיב בקרא ועמד ואמר אין עמידה מעכבת מדלא כתב ויעמוד ויאמר אבל ועמד ואמר סיפור דברים בעלמא הוא והכי מפרש במועד קטן דף כא. גבי מנין לקריעה שהוא מעומד אע"ג דמועמדו שני האנשים דרשי' מיניה בשבועות דף ל.דבעינן עמידה היינו לפי שאין כתוב שם המעשה שיעשה אח"כ אבל כאן שכתוב אח"כ המעשה שיעשה אינו אלא סיפור דברים בעלמא כמו עמדו וקדשו עמדה ונישאת והא דדריש בספרי ועמד ואמר אין דברים הללו אמורין אלא בעמידה אסמכתא בעלמא היא ולכתחלה בעינן עמידה משום דדמיא לגמר דין כדאמרינן לקמן (יבמות דף קד.): אמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למידחסיה לכרעיה כדי שיהא ניכר שטורחת לחלוץ מנעל דלפעמים מנעל של בית דין גדול ממדת רגלו ונראה כיוצא מאליו אם לא שידחוק רגלו בקרקע מעט אמר אמימר האי מאן דמסגי אלוחתא דכרעיה לא חליץ פי' שרגלו הפוך ודורס בעליונו של רגל פי' רש"י ואע"ג דתנן מן הארכובה ולמטה כשירה התם הוא דכי נחתך רגלו קם ליה שוקו במקום רגלו ורחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוקו אבל האי לאו רגלו הוא. ור"ח פירש בשם גאון דכיון דמסגי אלוחתא לא יכול למיתריץ כרעיה דעל גביה הוא לתחת ולתחת דידיה הוא לעיל וכיון דאיתיה לכרעיה ולא תריצא הוה ליה כמו שאינו ראוי לבילה שבילה מעכבת בו אבל היכא דהוה תריץ כרעיה מעיקרא ואי לא פסיקא היה יכול למיתרציה אע"ג דאיפסיק חליץ למטה מן הארכובה דהוי ראוי לבילה שאין בילה מעכבת בו לכל אלו הפירושים משמע דקיטע חליץ אבל בירושלמי לא משמע כך דאמרי' בירושלמי אמתני' דמן הארכובה ולמטה כיני מתני' בקושר מן הארכובה ולמטה כשירה מן הארכובה ולמעלה פסולה ומשמע דלא איירי בקיטע אלא במי שרגלו שלם וקשר את הרצועות מן הארכובה ולמעלה ואי משום דתני בברייתא בקב הקיטע איכא לפרש דיהיב לאחרינא וחליץ כדאמר בסמוכות הרגלים והא דלא מיהדר ליה וליטעמיך בקב הקיטע וכי חליץ ביה איהו בכמה מקומות בהש"ס מצי למימר וליטעמיך ולא קאמר והא דפריך רגלים פרט לבעלי קבין הכי קאמר כיון דשוק לא מיקרי רגל א"כ למטה מן הארכובה לא קרינן ביה וחלצה נעלו מעל רגלו. וכן פירש רבינו ניסים ז"ל במגילת סתרים וכן דעת רב אלפס ז"ל. ומיהו תימה הוא לומר לפסול לחליצה אם נקשרו רצועות הסנדל מן הארכובה ולמעלה דמאי נפקא מינה היכן דנתקשרו הרצועות רק שחלצה נעלו מעל רגלו והא דקאמר בירושלמי דעיקר חליצה התרת רצועות נראה שהסנדל שלהם לא היה יכול לעמוד ברגל בלא קשירה וכן משמע מתוך לשון הירושלמי דאמר קושרו עד שיכול להלוך בו אלמא דעיקר הקשירה כדי שיעמוד על רגלו ויכול להלוך בו וכיון שאינו יכול לעמוד ברגל בלא קשירה אם התיר הרצועות הוה ליה כאילו שמט הסנדל כיון דסופו ליפול מעצמו וכן אם קשרו למעלה מן הארכובה שעיקר עמידת הסנדל ע"י הקשירה ולא קרינן ביה וחלצה נעלו מעל רגלו אבל מנעל שיכול לעמוד ברגל להלוך בו בלא קשירה לא ידענא למה תפסול החליצה אם קשר למעלה מן הארכובה או אפילו אם חולץ בלא קשירה שלא נרמז קשירה בתורה ולא נאמרה הלכה למשה מסיני. והא דקאמר בירושלמי כיני מתני' בקושר מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה לא בא למעוטי קיטע אלא לאשמועינן דבעינן שתהא אף הקשירה מן הארכובה ולמטה ובסנדל שלהם שאינו יכול לעמוד ברגל בלא קשירה אי נמי בקיטע איירי ואתא לאשמועינן דבעינן שישאר כל כך בשוקו שיוכל להכניס הסנדל בשוקו ולהוציאו למטה מן הארכובה אבל אם נחתך שוקו בסמוך לארכובה שאינו יכול לקשור הסנדל אלא בשוקו למעלה מן הארכובה פסולה. כתב רב אלפס ז"ל איכא מאן דאמר לית הלכתא כדאמימר מדקאמר רב אשי למאי דקאמר אמימר מכלל דאיהו לא סבירא ליה ועוד דהא תנן מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה ואנן לא סבירא לן הכי דאי איתא להאי סברא הוה אמימר פליג אמתני' והוה ליה לגמרא לאותביה לאמימר ממתני' ומדלא מותיב ליה מיניה שמע מינה דמתני' טעמא לחוד ודאמימר טעמא לחוד דסבירא ליה לאמימר דבעי לתרוציה לרגליה אארעא וחליץ כדקאמר בהדיא מאן דחליץ צריך למידחסיה לכרעיה אארעא והאי דמסגי אלוחתיה דכרעיה לא מצי לתרוצי כרעיה על ארעא הלכך לא חליץ ומתני' דקתני מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה לאו דנקטעה רגלו אלא כגון שקשר רצועות רגלו מן הארכובה למטה וגרס נמי התם עיקר חליצה התרת רצועה וכיון שהתירתה מעל שוקו מקום מצוה הוא דמעל רגלו אמר רחמנא ושוקו מעל רגלו הוא הלכך לא קשיא לאמימר דמתני' טעמא לחוד ודאמימר טעמא לחוד והא דקאמר רב אשי נמי למאי דקאמר אמימר לא שמעינן מינה דלא סבירא ליה דאי לא סבירא ליה הוה אמר בהדיא לית הלכתא כאמימר ומדלא אמר הכי לא מצינן למידחי שמעתתא דאמימר בכי האי מלתא קלישתא הלכך איתא לדאמימר. והראב"ד ז"ל כתב על מה שאמר רב אלפס ז"ל דהני תרי מימרי דאמימר חד טעמא נינהי דהאי דמסגי אלוחתא דכרעיה והא דצריך למדחסיה לכרעיה חד טעמא וכתב הוא הני תרתי שמעתתא דאמימר לאו חדא טעמא ניניהו דהא דאמר צריך למדחסיה לכרעיה אארעא אי לא דחיס לא מיפסלא חליצה בכך והא דקאמר האי דמסגי אלוחתא דכרעיה לא חליץ אי חליץ חליצתה פסולה וטעמא דמלתא משום דגב הרגל הוא שנקרא רגל והתחתון כף הרגל וזה שרגליו הפוכות וכף רגלו למעלה נמצאת נעלו נחלצה מעל כף רגלו ולא מעל רגלו וגם כשהוא חולץ נעלו חולץ למטה מרגלו והתורה אמרה נעלו מעל רגלו ותרתי שמעתא דאמימר הלכתא נינהו עכ"ל. והרמב"ן ז"ל השיב על דבריו לקיים דברי רב אלפס ז"ל וכתב לפסול בשתיהן ונראין דברי הראב"ד דלא קאמר אמימר אלא צריך למידחסיה לכרעיה וטעמא כדפרישית לעיל ובדיעבד לא נפסלה החליצה כיון שעשתה התרה ושמיטת עקב אבל מאן דמסגי אלוחתא דכרעיה קאמר לא חליץ משמע דלא הוי בר חליצה כלל משום דלא מיקרי רגל דמן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה משום דלא איקרי רגל והא דכתיב ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך לא עשה רגליו פירש שלא גילח שער הערוה לישנא מעליא: ויש לדקדק מכאן דמותר לגלח שער מבית הערוה וכן משמע בנזיר בפ' שני נזירים (נזיר ד' נח:) דקאמר רב מיקל אדם כל גופו בתער מיתיבי המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה הא בתער והא במספרים ותער דקאמר רב כעין תער אלמא דמותר לגלח במספרים כעין תער וקשה מהא דאמר התם בשילהי ההיא שמעתתא דף נט. בעי מיניה רב מרב חייא מהו לגלח אמר ליה אסור והא קא גדיל גבול יש לו אלמא דרבי חייא אסיר אפילו במספרים ותימה לומר דרב לא קבלה מר' חייא. ופר"ת ז"ל דהא דבעא רב מר' חייא היינו בתער אבל במספרים שרי והא דקאמר והא קא גדיל הכי פי' והלא אין זה דומה לשמלת אשה דאינו עושה כדי לייפות אלא להציל מן הצער שהוא גדול יותר מדאי ואפילו בתער הוה לן למישרי ומשני גבול יש לו ואינו מצטער. ומתוך גירסת בעל הלכות משמע דרב לא שרי אלא בשאר הגוף אבל בית השחי ובית הערוה אפי' במספרים אסור דגרסי' הכי אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער מיתיבי המעביר בית השחי ובית הערוה ה"ז לוקה כי קאמר רב בשאר איברים ושאר איברים מי שרי והא תניא העברת שער אינה מד"ת אלא מד"ס כי קאמר רב במספרים כי תניא ההיא בתער והא רב בתער קאמר מאי תער כעין תער. והא דמשמע ממפיבושת דשרי לגלח היינו במספרים דאינו אסור אלא מדרבנן ואותה שעה עדיין לא נאסר ונראה דגרסת בעל הלכות אינה חולקת על גירסת הספרים שלנו דלמאי דמסיק הא בתער והא במספרים הדר ביה משינויא קמא דשני כי קאמר רב בשאר איברים. ובה"ג שהובאו מאספמיא היה כתוב אלא הא בתער הא במספרים ומיהו הא ודאי צ"ל לפי גירסא זו דשאר איברים נמי אסורין בתער כמו בית השחי מדהדר ביה משינויא דשני ע"י קושיא דהעברת שער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים דמשמע ליה דאיירי בכל איברים שבגוף אבל במספרים תרוייהו שרו. ובנזיר משמע שהיו נוהגין בו איסור דאמרי' בפ' שני נזירים (נזיר דף נט.) ההוא דאיתחייב נגידא קמיה דר' אמי איגלאי בית השחי חזייה דלא מגלח אמר להו ר' אמי שבקוהו דמן חברייא הוא ובתשובת הגאונים כתוב דבית השחי ובית הערוה אם מגלח מראשו ועד רגליו מותר ואם לאו אסור דכיון דמגלח כל גופו אין זה ייפוי דאדרבה ניוול הוא אלא על שם רפואה הוא מגלח: מתני' חלצה בסנדל שאינו שלו בסנדל של עץ בשל שמאל בימין חליצתה כשרה חלצה בגדול שהוא יכול להלך בו בקטן החופה רוב רגלו חליצתה כשירה חלצה בלילה חליצתה כשרה ר"א פוסל חלצה בשמאל חליצתה פסולה ור' אלעזר מכשיר: ,גמ' ת"ר נעלו אין לי אלא נעלו נעל של כל אדם מנין ת"ל נעל מכ"מ א"כ מה ת"ל נעלו נעל הראוי לו פרט לגדול שאין יכול להלך בו ולקטן שאינו חופה את רוב רגלו ופרט לסנדל המסוליים שאין לו עקב. אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף אתאי ההיא יבמה לחלוץ א"ל הב ליה סנדלך יהיב ליה דשמאלא א"ל אימור דאמור רבנן דיעבד לכתחלה מי אמור א"ל אי הכי בסנדל שאינו שלו נמי אימור דאמור רבנן בדיעבד לכתחלה מי אמור א"ל הכי קאמינא לך הב ליה ואקנייה ניהליה וכן הלכה. בסנדל של עץ חליצתה כשירה ודווקא במחופה עור אבל שאינו מחופה עור אפילו דיעבד נמי לא רבא בר חייא חטספאה עבד עובדא במוק וביחידי ובלילה אמר שמואל כמה רב גובריה דעבד כיחידאה דתניא א"ר ישמעאל ברבי יוסי אני ראיתי את ר' ישמעאל בן אלישע שחלץ במוק ביחידי ובלילה למימרא דלית הלכתא כוותיה. חלצה בלילה כשרה ורבי אליעזר פוסל ומסקינן דבהא פליגי מר סבר חליצה כתחילת דין דמיא ומר סבר כגמר דין דמיא: מכאן משמע שאם דנין תחלת דין בלילה הדין בטל וכן משמע ב"ב דף קיד. גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה בלילה כותבין ואין עושין דין ואין יכולין לדון ע"פ ראייתם אפי' בדיעבד והא דגרס בירושלמי פרק אחד דיני ממונות ה"ו מניין שדנין ביום וגומרין בלילה שנא' ושפטו את העם בכל עת אית קרא לשעבר אמר שמואל בר רב יצחק כיני מתני' מניין שאם טעו ודנו בלילה שדינן דין אמרין הדא אמירה כלומר זה יכול להיות על כרחך גירסת משובשת היא דאדרשה קמייחא לא שייך למיפרך אית קרא לשעבר דהא קאמרין לכתחלה גומרין בלילה אלא כך יש להפך ולסרס הגירסא מניין שאם טעו ודנו בלילה שדינן דין ת"ל ושפטו את העם בכל עת ופריןך אית קרא לשעבר ושפטו לכתחלה משמע ואת דרשת ליה בדיעבד אמר שמואל בר יצחק כיני מתניתין מניין שדנין ביום וגומרין בלילה ת"ל ושפטו את העם בכל עת: מתני' חלצה ורקקה ולא קראה חליצתה כשירה קראה ורקקה ולא חלצה חליצתה פסולה חלצה וקראה אבל לא רקקה ר' אליעזר אומר חליצתה פסולה ר' עקיבא אומר חליצתה כשירה א"ר אליעזר ככה יעשה דבר שהוא מעשה מעכב א"ל ר"ע ככה יעשה לאיש כל שהוא מעשה באיש: ,גמ' שלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ. מכלל דמפסלה מאחין קשיא לי כיון דאמר יבמה שרקקה תחלוץ אמאי הדחיקו הנך אמוראי לקמן (יבמות דף קו.) להטעותו ר' חייא בר אבא ואביי ורב פפא דאמרו ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה ואח"כ כפוהו לעשות חליצה מעליא וכן ר' יוחנן ורב פפא דאמרו ליה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז כיון שעמדו היבם והיבמה לפניהם יאמרו לה שתרוק בפנינו ונפסלה לו ואח"כ יכפוהו לחלוץ ואי לית להו להנהו אמוראי הא דשלחו לאבוה דשמואל א"כ לאו דהלכתא היא ורב אלפס הביאה לפסק הלכה. ונראה לי דשפיר אית להו להנהו אמוראי והא דלא אמרו לה לרוק בפנינו משום דלא מהניא רקיקה הכא ליפסל כדאמרי' לעיל (יבמות דף קב:) יבמה שגדלה בין האחין מותרת לינשא לאחד מהן ואין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהן ופריך טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן שמא כיוונה והא תניא בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא כו' חליצה פסולה עד שיתכוונו שניהם ומסיק דכי חזינא חיישינן שמא כיוונו אלמא אף חליצת סנדל לא מהניא לפסול בלא כוונה כ"ש רקיקה והני עובדי דלקמן דידעי ביה שלא היה רוצה לחלוץ רקיקה לא פסלה כי ידוע היה שלא כוון. ואיכא דאמרי הכי שלחו ליה יבמה שרקקה תחלוץ ואינה צריכה לרוק בפעם אחרת דכסדרן לא מעכבי דתניא בין שהקדים חליצה לרקיקה ובין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי: שלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה דם תחלוץ שאי אפשר לדם בלא צחצוחי הרוק ודוקא במוצצת אבל בשותת לא וגדמת חולצת בשיניה דלא כתיב וחלצה ביד ואני כתבתי כדפירשתי דהנהו דבי מדרשא דאמרי מי כתיב וירקה רוק סברי דאפי' שותת דלא בעי צחצוחי הרוק וכן כתב הראב"ד ז"ל דטעמא דמסתבר הוא דהא רוק לא כתיבא באורייתא וגבי זב נמי דכתיב וכי ירוק הזב אי לא דכתיב זובו טמא ה"א דם היוצא מפיו טמא וכתב דלא פליגי אהדדי ההוא דלעיל דלא בעי לצחצוחי הרוק כשרקקה במקום חליצה דסגי ליה בהכי והך ברייתא דבעי צחצוחי הרוק כשרקקה שלא במקום חליצה דלפוסלה מן היבום אי איכא צחצוחי הרוק הוא דפסלה דגזרינן משום רקיקה דבתר חליצה אבל לית בה צחצוחי הרוק לא גזרינן: מתני' החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה ובירושל' ה"ה גרס חליצתה כשירה וכן כתב רב אלפס ז"ל: ,גמ' החרש שנחלץ וכו' אמרי דבי ר' ינאי לפי שאינם בואמר ואמרה ומתניתין דקתני חלצה ורקקה אבל לא קראה חליצתה כשרה בדיכילא למיקרי כדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום אפי' לגבי אחין לא פסלה ומתייבמת להם. קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל וכו' אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"מ דאמר מקשינן אשה לאיש אבל חכמים אומרים איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים והלכתא עד שתביא שתי שערות: מתני' חלצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול חליצה פסולה ר"ש ור' יוחנן הסנדלר מכשירין ומעשה שחלצה בינו לבינה בבית האסורין בא מעשה לפני ר"ע והכשיר: ,גמ' אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אין הלכה כאותו הזוג ואף אם בדיעבד עבוד חליצה בתרי פסולה אלא שלשה בעינן ויוסיפו עליהן עוד שנים לפרסומי מלתא: ת"ר חליצה מוטעת כשירה ואיזה היא חליצה מוטעת א"ר שמעון בן לקיש שאומרים לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה אמר לו ר' יוחנן אני שונה בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם ואת אמרת חליצה כשירה אלא היכי דמי חליצה מוטעת שהיא כשירה כגון שאמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז ואפילו אם התנה בתנאי אם תתני לי מאתים זו. תהיה החליצה כשירה ואם לא תתני לי לא תהיה חליצה אפ"ה התנאי בטל והחליצה כשירה אפילו לא נתרצה דמן הדין אין כח בשום תנאי לבטל המעשה ואפילו לא נתקיים התנאי ראוי המעשה להיות קיים אלא דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן הלכך בעינן דוקא כי התם שיוכל המעשה להתקיים על ידי שליח שציוה משה ליהושע אם יקיימו התנאי שיתנו להם ארץ הגלעד אבל חליצה דאי אפשר ע"י שליח דבעינן וחלצה נעלו מעל רגלו אע"פ שלא נתקיים התנאי המעשה קיים. תניא נמי הכי חליצה מוטעת כשירה ואיזו היא חליצה מוטעת שאמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז ומעשה באשה אחת שנפלה לפני יבם שאינו הגון לה ואמרו לו חלוץ לה ותתן לך מאתים זוז ובא מעשה לפני ר' חייא והכשיר. ההיא איתתא דאתאי לקמיה דר' חייא בר אבא דהות כעורה ובעי יבם ליבומי ולמיכלייא לממונה אמר לה בתי לא ניחא לך א"ל לא א"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה לבתר דחליץ לה אמר ליה השתא מינך איפסלה זיל חלוץ חליצה מעליא כי היכי דתשתרי לעלמא. בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל אמור ליה חלוץ ע"מ שתתן לך מאתים זוז לבתר דחליץ לה אמר ליה זיל הב ליה פרש"י זיל הב ליה דהא קבילת עלה ואע"ג דחליצה בהכי לא מיפסלה מיהו מיחייב לקיומי תנאיה מדינא כשאר שכירות דעלמא ולהכי פי' מטעם שכירות ולא משום תנאי שהתנה מתחלה ליתן לו משום דכל האומר על מנת אין מחייבין אותו לקיים התנאי משום דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אם ירצה לקיים התנאי יתקיים המעשה מעכשיו ואם ירצה לא יקיים התנאי ויתבטל המעשה למפרע ולעולם אין מחייבין את הזוכה לקיים התנאי כדי שיתקיים לו המעשה שהרי הנותן גט לאשתו ע"מ שתתן לו מאתים זוז אם לא רצתה ליתן אין מחייבין אותה ליתן אלא הגט תלוי ועומד אם תתן יהא גט ואם לא תתן לא יהא גט וראיה לדבר מדאבעיא לן בפרק מי שאחזו (גיטין דף עד:) הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז אי נתינה בעל כרחו הויא נתינה או לא ואם איתא דגיטא הויא לאלתר ואיהי דמחייבא למיתב ליה מאתים זוז פשיטא דנתינה בעל כרחו הוי נתינה כדמוכח בבבא מציעא דף עז: גבי פרעיה זוזא זוזא דפרעון הוי ועוד מאי נ"מ אי הוי נתינה או לא כיון דגיטא לאלתר הוי והמעות הן עליה בחוב אי בעי ליקבל ואי לא בעי לא ליקבל אלא ודאי הגט תלוי ועומד בנתינת המעות ואם היא רוצה שלא יהא גט אינה מחוייבת ליתן לו המעות הלכך בנידון זה משום תנאי לא מיחייבא למיתב לו אלא הכי קאמר ליה כיון דאי אפשר לה לחליצה להתבטל הוה ליה כשכירות בעלמא א"ל משטה אני בך עבדי ליה דכיון דלא הוה ליה הגון לה ולא בעי לה מה שקצבה ליתן לו דמי יתירי כעין אנוסה היא וגם איהו לא פסיד ביה מידי: מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא מצי א"ל משטה אני בך ונראה דהיינו דוקא כגון הכא ששואל דבר גדול במעשה שאין רגילין ליתן אלא דבר מועט וכן ההיא דהגוזל בתרא דף קטז: גבי הלך להביא כרוב ודורמסקין שאין לו אלא שכרו אבל מעשה שרגילין עליו ליתן דבר גדול אינו יכול לומר משטה אני בך אע"פ שלא הוציא כלום באותו דבר שתובע לו שכר הכל לפי המעשה והתנאי: ת"ר חליצה מוטעת כשירה גט מוטעה פסול גט מעושה כשר חליצה מעושה פסולה ה"ד אי דאמר רוצה אני אפי' חליצה נמי כשירה אי דלא אמר רוצה אני אפי' בגט נמי לא הכי קאמר חליצה מוטעת לעולם כשירה גט מוטעה לעולם פסול חליצה מעושה וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול ולא קשיא הא דאמר רוצה אני והא דלא אמר רוצה אני דתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני: אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא חולצין אע"פ שאין מכירין וממאנין אע"פ שאין מכירין לפיכך אין כותבין גט חליצה אלא א"כ מכירין ואין כותבין גט מיאון אלא א"כ מכירין ולא חיישינן לב"ד טועין פירוש שיכתבו ב"ד אחרון בלא הכרה ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא א"כ מכירין ואין ממאנין אלא א"כ מכירין לפיכך כותבין גט חליצה אע"פ שאין מכירין וכותבין גט מיאון אף על שאין מכירין דחיישינן לב"ד טועין והלכה כרבא: מתני' מצות חליצה בא הוא ויבמתו לב"ד והן נותנין לו עצה ההוגנת לו שנאמר וקראו לו זקני עירו ודברו אליו והיא אומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והוא אומר לא חפצתי לקחתה ובלשון הקודש היו אומרים ונגשה יבמתו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה לפניו רוק הנראה לדיינין וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו עד כאן היו מקרין אותו כשהקרא רבי הורקנוס תחת האלה בכפר עכו גמר את כל הפרשה הוחזקו להיות מקרין את כל הפרשה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל מצוה בדיינין ולא מצוה בתלמידים רבי יהודה אומר מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל חלוץ כו'. מה היא עצה ההוגנת לו שאם היה הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקנה כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך. גרסי' בפ' ג' דסנהדרין דף לא: והיבמה הולכת אחר היבם להתירה אמר רבי אמי אפי' מטבריא לציפורי שנאמר וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה אמר רבי יהודה מצות חליצה קוראה וקורא חולצת רוקקה וקוראה מאי קמ"ל מתני' היא הא קמ"ל דמצוה הכי ואי אפיך לית לן בה תנ"ה בין שהקדים חליצה לרקיקה ובין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי. אמר אביי האי מאן דמקרי גט חליצה לא ליקרייה לדידה לא לחודיה אבה יבמי לחודיה דמשמע אבה יבמי אלא לא אבה יבמי בבת אחת ולא ליקרייה לדידיה לא לחודיה חפצתי לקחתה לחודיה דמשמע חפצתי לקחתה אלא לא חפצתי לקחתה בבת אחת רבא אמר אסוקי מלתא היא ולית לן בה רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקא מצטער ומקרי לה לא אבה יבמי אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רבא אסוקי מלתא לית לן בה אמר ליה מודה רבא בלא אבה יבמי פרש"י משום דאיכא לפרושי לא אדלעיל מיניה קאי אבל לא חפצתי תחילת דיבור הוא. וגירסת רב אלפס ז"ל אינה נכונה דמה ענין ר' זירא לכאן מ"מ יש לטעות בפירוש דבריה. אמר אביי האי מאן דכתב גיטא דחליצה צריך למכתב הכי ואקרינוה לדידה מן מאן ועד יבמי ואקרינוהי לדידיה מן לא עד לקחתה ואקרינוה לדידה מן ככה ועד חלוץ הנעל מר זוטרא משרטט וכתב לכולה פרשה מתקיף לה מר בר רב אשי והא לא ניתן ליכתב והלכתא כמר זוטרא דלדבר מצוה שרי הא דקאמר ואקרינוהי לדידיה מן לא עד לקחתה לא ידענא למה דקי"ל גיטין דף ו: שלש כותבין. אמר אביי רוק שקלטתו הרוח לא עשתה ולא כלום הלכך הוא ארוך והיא גוצא קלטתו הרוח איכא בפניו היא ארוכה והוא גוץ בעינן עד דמטי רוק להדי אפיה והדר אזיל אמר רבא אכלה תומא וירקה גרגישתא וירקה לא עשאה ולא כלום מ"ט וירקה מעצמה בעינן ולא מחמת דבר אחר רב אלפס ז"ל לא הביא הך מלתא דרבא אולי סבירא ליה דלא גרע מרקקה דם ולא דמי להא דהכא אפי' צחצוחי הרוק מעצמה אין כאן אם לא נאמר אי אפשר בלא ליחלוחית רוק ואותו מעט יצא עם רוק זה ונהגו העם למונעה מכל מאכל קודם חליצה: ונקרא שמו בישראל וכו'. תניא א"ר יהודה פעם אחת היינו יושבין לפני ר' טרפון ובאת יבמה לחלוץ ואמר לנו ענו כולכם חלוץ הנעל חלוץ הנעל וכו': ,סדור חליצה מצות חליצה בשלשה שיודעים להקרות וקבעי דוכתא שאומר נלך במקום פלוני לחלוץ שם ומוסיפין עליהם עוד שנים אפי' עמי הארצות לפרסומי מלתא וחולצין ביום ולא בלילה בב"ד ישראל ולא בב"ד של גרים וצריכין הדיינין שיכירו שהיא אשת המת ושהוא אחי המת מאביו והכרה זו סגי בקרובים ונשים דגלוי מלתא בעלמא היא וצריכין לידע שהיא בת שנים עשר שנה ויום א' ושהוא בן י"ג שנים ויום אחד ושהביאו שתי שערות והיבמה נבדקת ע"פ נשים ואם רואין שגדלו דדיה ונתמלא זקנו אין צריכין בדיקה וצריך שישבו הדיינים והיבם והיבמה יעמדו. וראיתי רבותינו שהעמידו היבם אצל כותל או אצל עמוד כי היכי דמצי למידחסיה לכרעיה ואומרים ליבם אם תרצה לייבם יבם ואם אומר שרוצה לחלוץ אומרים לו לבטל מודעי כמו בגט דחליצה מעושה פסולה ונותנין לו ב"ד המנעל שיהא שלו ואחר החליצה יחזור ויתנהו לדיינין והמנעל צריך שיהיו לו שתי רצועות לקושרו בהן על רגלו אע"פ דאית ליה חומרתא כמין קשר עגול ומכניסו בחוט של רצועה וצריך שיהיו כל תפירות המנעל ברצועות ולא בפשתן ונועלו ברגלו וקושרו ברצועה על רגלו בקשר ולא בעניבה וברגלו של ימין ומקרין ליבמה בלשון הקדש מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי מלה במלה זו אחר זו רק לא אבה יקרוה בפעם אחת ומקרין ליבם לא חפצתי לקחתה והיא מתרת בימינה קשר המנעל ושולפתו מעל רגלו בימינה וזורקת רוק מפיה לפניו ולא תאכל היבמה קודם חליצה וצריכין הדיינין לראות הרוק כשיצא מפיה ומקרין לה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל וכל הנמצאים שם אומרים חלוץ הנעל וכו' ומשרטטין קלף וכותבין לה ביום פלוני בכך וכך לירח פלוני בשנת כך וכך לבריאת עולם למניין שאנו מונין בו במקום פלוני אנחנא דייני דמקצתא חתימי לתחת במותב תלתא כחדא הוינא וסליקת קדמנא פלוניתא בת פלוני ואקריבת לקדמנא חד גברא דשמיה פב"פ וכן אמרה לנא פלוניתא דא פב"פ אחוה מאבוה דמיתנא דפלוני בעלי הוא דהוינא נסיבנא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת ירית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק והדין פלוני אחוהי חזי ליבומי יתי כען רבנן דייני א"ל אי צבי לייבומי יתי ייבם ואי לא ליטלע לי קדמיכון רגליה דימיניה ותישרי סיניה מעל רגליה ותירוק באנפוהי. ואישתמודעינהי לפלוני דנא דאחוהי דפלוני מאבוהי הוא ואמרנא ליה אי צבית ליבומי יתה יבם ואי לא אטלע לה קדמנא רגלך ימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותירוק באנפך ועני ואמר לית אנא צבי ליבומי יתה מיד אקרינוה לפלוניתא דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואף בהא פלוני אקרינא ליה לא חפצתי לקחתה ואטלע לה רגליה דימינא ושרת סיניה מעל רגליה ורקה באנפוהי רוקה דאיתחזאי לנא מפומה על ארעא ותוב אקרינוה לפלונית דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ואנחנא דיינים וכל דהוו יתבין קמן ענינא בתריה חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל תלתא זימני ומדאיתעביד עובדא דנן קדמנא שרינוה לפלוניתא דא למהך להתנסבא לכל גבר דתיצבי ואינש לא ימחא בידה מיומא דנן ולעלם ובעית מיננא פלוניתא דא גיטא דחליצה דנא וכתבנא וחתמנא ויהיבנא לה לזכות ולראיה כדת משה וישראל וחותמין תלתא עליה ולא בעית לאמתוני בתר חליצתה תלתא ירחי ושריא לאלתר לאנסובי לכל מאן דבעיא: מצות ייבום מאן דשכיב בלא זרעא ואית ליה אחא מאבוהי דהוה ליה ישיבה בעולמו כדכתיב כי ישבו אחים יחדו מיחייב איהו ליבומי לאיתתיה וכדבעי ליבומי ליקדש והדר מייבם דאמר רב מצות יבום מקדש ואח"כ בועל שנאמר ולקחה לו לאשה ויבמה ומקמי הכי הות כתובת יבמה על נכסי בעלה הראשון והשתא תקינו רבנן משני שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. כתובת יבום ביום פלוני וכו' פלוני בר פלוני אתא קדמנא וכן אמר לנא אחא דמאבא שכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת ומורית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק ושבק ההיא איתתא דשמה פלונית בת פלוני דממתא פלוני וחזי לי מן אורייתא ליבומי כדכתיב בספר אורייתא דמשה יבמה יבא עליה וצביאת פלוניתא דא ואיתיבמית לפלוני בר פלוני יבמה בדיל לאוקמי שמיה בישראל כדכתיב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ודין נדוניא דהנעלת פלונית דא מבית אבוה לבית יבמה כדין וכדין וכתיב לה פב"פ לפלונית יבמתיה כ"ה זוזי דחזו לה דהוו כתיבו בכתובתה דכתב לה בעלה קדמאה ואוסיף לה מדיליה כדין וכדין וקביל עליה פלוני דנא אחריות תוספת כתובה דא עלוהי ועל ירתוהי בתריה מקרקעי ומטלטלי אפילו מגלימא דעל כתפיה וכו' כדכתיבנן בשטרי כתובות דעלמא: הדרן עלך מצות חליצה
י״ג
בית שמאי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות וב"ה אומרים ארוסות ונשואות בש"א בבעל ובה"א בבעל וביבם בש"א בפניו ובה"א בפניו ושלא בפניו בש"א בב"ד ובה"א בב"ד ושלא בב"ד אמרו בית הלל לב"ש ממאנת והיא קטנה אפי' ד' וה' פעמים אמרו להם ב"ש אין בנות ישראל הפקר אלא ממאנת וממתנת עד שתגדיל ותמאן ותינשא: ,גמ' א"ר הושעיא ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו מ"ט מאמר וביאה דאיהו עביד בה מצי עקרא זיקה דרחמנא רמא עלה לא מצי עקרא עולא אמר ממאנת אף לזיקתו ולא בעיא חליצה מ"ט נישואין קמאי קא עקרא איתיביה רבא לעולא כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת ואמאי תמאן השתא ותעקרינהו לנישואין קמאי ותתייבם צרתה ומשני צרת הערוה שאני דתני רמי בר יחזקאל מיאנה בבעל מותרת לאביו מיאנה ביבם אסורה לאביו אלמא בשעת נפילה נראית ככלתו ה"נ בשעת נפילה נראית כצרת בתו והלכתא כעולא דרמי בר יחזקאל קאי כוותיה וכן כל אמוראי דלקמן דפליגי במיאנה ביה. א"ר מיאנה בזה אסורה לאחיו מידי דהוה אבעלת הגט לאו כי איתסר לה לחד איתסר לכולהו ה"נ ל"ש ושמואל אמר מיאנה בזה מותרת בזה ולא דמיא לבעלת הגט בעלת הגט הוא דקא דחי לה הכא איהי דקא דחיא נפשה דאמרה לא רעינא בך ולא צבינא בך בך הוא דלא רעינא הא באחוך רעינא והלכתא כשמואל דקאי ר' יוחנן כוותיה דכי אתא רבין א"ר יוחנן מיאנה בזה מותרת לאחיו: ובה"א בב"ד ושלא בב"ד ע"כ לא קאמרי ב"ה אלא דלא בעינן מומחין אבל שלשה בעינן דתנן החליצה והמיאונין בג' ותנא נמי במיאון בש"א בב"ד ובה"א בב"ד ושלא בב"ד אלו ואלו מודים שצריך ג' ר' יוסי בר יהודה ור' אליעזר בר שמעון מכשירין בשנים אמר רב יוסף בר מניומי א"ר נחמן הלכה כאותו הזוג פירוש לענין מיאון: מתני' איזהו קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה מיאון ר' אליעזר אומר אין מעשה קטנה אלא כמפותה בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה בת כהן לישראל תאכל בתרומה: ,גמ' אמר רב יהודה ואמרי לה במתניתא תנא בראשונה היו כותבין גט מיאון לא רעינא ביה ולא צבינא ביה ולית אנא בעיא לאתנסבא ליה כיון דקא חזו דקא נפיש דיבורא אמרי אתי לאיחלופי בגיטין תקינו הכי ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני באנפנא: ת"ר איזוהי מיאון כל שאמרה אי אפשי בפלוני בעלי אי איפשי בקידושין שקדשוני אחי ואמי יתר על כן א"ר יהודה אפילו הושיבה באפריון והוליכוה מבית אביה לבית בעלה ואמרה אי איפשי בפלוני בעלי ה"ז מיאון יתר על כן א"ר יהודה אפי' אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהם ואמרה אי איפשי בפלוני בעלי ה"ז מיאון יתר ע"כ א"ר יוסי בר' יהודה אפי' שיגרה בעלה אצל חנווני להביא לו חפץ ואמרה אי אפשי בפלוני בעלי אין לך מיאון גדול מזה ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כל קטנה שאינה יודעת לשמור קידושיה אין צריכה למאן אר"י אמר שמואל הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס תנא קטנה שלא מיאנה ועמדה ונישאת משום ר' יהודה בן בתירא אמרו נישואיה הן הן מיאוניה איבעיא להו נתקדשה מאי ת"ש דתניא קטנה שלא מיאנה ועמדה ונתקדשה ר' יהודה בן בתירא אומר קידושיה הן הן מיאוניה והלכה כרבי יהודה בן בתירא ואפילו בנישואין דקמא: תניא ר' אליעזר אומר אין מעשה קטנה כלום ואין בעלה זכאי במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה ואינו יורשה ואינו מטמא לה כללו של דבר אינה כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאון ר' יהושע אומר מעשה קטנה כלום בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון והלכה כר' יהושע חדא דהא קי"ל ר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע ועוד דהא רב ושמואל תרוייהו דחו להא דר' אליעזר וסברי להא דר' יהושע דגרסינן בכתובות פ' אלמנה ניזונית דף ק: רב אמר קטנה יוצאה בגט אין לה כתובה וכ"ש ממאנת ושמואל תני ממאנת אין לה כתובה אבל יוצאה בגט יש לה כתובה ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל ממאנת אין לה כתובה יוצאה בגט יש לה כתובה ממאנת לא פסלה על האחין ולא פסלה מן הכהונה יוצאה בגט פסלה עלהאחין ופסולה מן הכהונה ממאנת אינה צריכה להמתין ג' חדשים יוצאה בגט צריכה להמתין ג' חדשים מאי קמ"ל תנינא הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו וכו' צריכה להמתין שלשה חדשים איצטריכא ליה דלא תנן. לימא כתנאי ר' אליעזר אומר אין מעשה קטנה כלום וכו' ר' יהושע אומר מעשה קטנה כלום וכו'. לימא רב דאמר כר' אליעזר ושמואל דאמר כר' יהושע אליבא דר' אליעזר כ"ע לא פליגי כלומר לית הלכתא כוותיה כי פליגי אליבא דר' יהושע שמואל כר' יהושע ורב אמר ע"כ לא קאמר ר' יהושע אלא מדידה לדידיה אבל מדידיה לדידה לא ושמעינן מינה דבין לרב ובין לשמואל הא דר' אליעזר ליתא תניא נמי דף פט: מאימתי אדם יורש את אשתו בש"א משתעמוד בקומתה ובה"א משתכנס לחופה ור' אליעזר אומר משתגדיל ותבעל וקמו להו ב"ש וב"ה בחדא שיטתא דמעשה קטנה כלום ויורשה והוה ליה ר' אליעזר יחיד במקום רבים ותנן נמי בגיטין בפרק הניזקין (גיטין דף נה.) העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאוה אביה ואמה שיוצאה בגט ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומהואם מתה בעלה יורשה וכן הלכה שמעינן מהנהו כונהו דקטנה שלא מיאנה בעלה יורשה. מתני' הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה נתן לה גט הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה נתן לה גט והחזירה מיאנה בו ונשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה מותרת לחזור לו מיאנה בו והחזירה נתן לה גט ונשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה אסורה לחזור לו ד' קח ע"ב זה הכלל גט לאחר מיאון אסורה לחזור לו ומיאון אחר גט מותרת לחזור לו הממאנת באיש ונשאת לאחר וגירשה לאחר ומיאנה בו לאחר וגירשה לאחר ומיאנה בו כל שיצאה ממנו בגט אסורה לחזור לו במיאון מותרת לחזור לו: ,גמ' הא מתני' מקשינן סיפא ארישא דקתני רישא מיאנה בו והחזירה ונתן לה גט ונישאת לאחר ונתארמלה או שנתגרשה אסורה לחזור טעמא דנתארמלה או נתגרשה אסורה לחזור לו הא מיאנה מותרת לחזור לו אלמא אתא מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה וקתני סיפא הממאנת באיש ונישאת לאחר וגרשה לאחר ומיאנה בו וכו' כל שיוצאה ממנו בגט אסורה לחזור לו במיאון מותרת לחזור לו אלמא לא אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה וא"ר אלעזר תברא מי ששנה זו לא שנה זו עולא אמר כגון ששילשה בגיטין דמיחזיא כגדולה ומש"ה לא אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה ומאן תנא דאמר ר' אלעזר ת"ק ור' ישמעאל בר' יוסי היא דאמר ר' יהודה אמר רב מאי דכתיב מימינו בכסף שתינו בשעת הסכנה נתבקשה הלכה זו הרי שיצאת מן הראשון בגט ומשני במיאון מהו שתחזור לראשון שכרו אדם אחד בארבע מאות זוז ושאלו את ר"ע בבית האסורין ואסר את ר' יהודה בן בתירא בנציבין ואסר א"ר ישמעאל בר יוסי לא לזה הוצרכנו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש ברם כך היתה שאלה הרי שהיתה אשת אחי אמו שהיא שניה לו ונשאה אחיו מאביו ומת מהו שתמאן עכשיו ותעקור נישואין הראשונים ותתייבם יש מיאון אחר מיתה במקום מצוה או לא שכרו אדם אחד ב' מאות זוז ושאל את ר"ע בבית האסורין ואסר את ר' יהודה בן בתירא בנציבין ואסר פי' אע"ג דקי"ל דיש מיאון לאחר מיחה הכא בשניה לא דהא בתו לא ממאנת לאחר מיתה ותתייבם צרתה משום דרמי בר יחזקאל ה"נ אי שרית להאי שניה למאן אחר מיתה אתי למישרי צרת בתו וסוגיא דשמעתא דמיאון דידיה מבטל גיטא דידיה אבל מיאון דחבריה לא מבטל גיטא דידיה דכיון דמכרת ברמיזותיו ובקריצותיו אזיל ומשבשה ועביד לה דממאנת בחבריה ומהדר לה איהו הלכך לא אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה א"ר יצחק בר אשיאן אמר רב כשם שאסורה לו כך אסורה לאחיו אע"ג דאיהו הוא דמכרת ברמיזותיו ובקריצותיו אבל אחיו אינה מכרת ברמיזותיו ובקריצותיו אפ"ה גזרה אחיו אטו הוא: מתני' המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם ור"א אוסר וכן המגרש את היתומה והחזירה מותרת ליבם ור"א אוסר קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה והיא יתומה בחיי האב והחזירה אסורה ליבם: ,גמ' מ"ט דר"א דגזר הני אטו יתומה בחיי האב וקי"ל כרבנן. תניא מודים חכמים לר' אלעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה והיא יתומה בחיי האב והחזירה שאסורה ליבם מפני שגירושיה גירושין גמורים ואין חזרתה חזרה גמורה בד"א בזמן שגירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה אבל גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא גדולה או החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו ומת או חולצת או מתייבמת משום ר' אלעזר אמרו חולצת ולא מתייבמת בעיא מיניה רבא מרב נחמן צרתה מה היא ומסקנא צרתה או חולצת או מתייבמת. תמיה לי למה כתב רב אלפס בעיא זו שהיא אליבא דר' אלעזר דלא כהלכתא ויש הלכות רב אלפס שכתוב בהן וה"ה לצרתה של יתומה בחיי האב לרבנן והשיב עליו הראב"ד ז"ל הא מלתא לא מחוורא שפיר משום דלר' אלעזר גופיה הא לא שרינן לצרה אלא משום דהיא גופא גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזירה אבל יתומה בחיי האב בין לרבנן בין לר' אלעזר ערוה היא מן התורה הלכך צרתה נמי צרת ערוה היא ושתיהן חולצות ולא מתייבמות ולכאורה היה נראה כדבריו דהיינו דתנן בפ"ק דף ב: כל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת וה"נ צרתה של ערוה קטנה היא. ומיהו נוכל לקיים דברי רב אלפס ז"ל דשאני ערוה זו שיש לה היתר לעצמה אם גדלה אצלו הלכך לר' אלעזר דגזר אפילו בגדולה דעלמא אטו יתומה בחיי האב שמא יטעה אדם לומר דקידושי קטנה כלום כ"ש דגזר בצרה דידה אבל לרבנן דלא גזרו אפי' בדידה אם גדלה אצלו כ"ש דבצרתה לא גזרו ומתייבמת וכן כתב הרמב"ן ז"ל ופלוגתא היא בירושלמי ה"ח דגרס התם מודים חכמים לר"א בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה שהיא יתומה בחיי האב קידושיה וגירושיה תורה חזרתה אינה תורה צרתה מהו רב אמר אסורה ר' יוחנן אמר צרתה אסורה ר"ל אומר צרתה מותרת א"ר אלעזר חזרתי בין על רבנן דהכא בין על רבנן דתמן ולא אשכחית בר נש דכוותיה אלא ר"ל דאמר צרתה מותרת רב המנונא הוה קאי קמיה דרב אחא בר אחוה א"ל צרתה מהו א"ל צרתה מותרת א"ר אבא בר ממל מסתברא כמ"ד צרתה מותרת ותמהתי על מ"ש הראב"ד ז"ל שיתומה בחיי האב חולצת הואיל ואסורא ליה מן התורה אי לאו משום דאיכא מאן דלא ידע בגירושין ואתי למישרי יבמה לשוק וסברא גדולה היא והכי אמר לעיל בפ' החולץ (יבמות דף לו.) דלמא איכא דהוה בחליצה ולא הוי בהכרזה ואתי למישרי חלוצה לכהן. וכן משמע לישנא דמתני' אסורה ליבם ולא קתני מותרת לשוק והכי איתא בתוס' פי"ג ומודים חכמים בקטנה שהשיאה אביה וגירשה והחזירה ומת שחולצת ולא מתיבמת: מתני' שני אחין נשואין שתי אחיות יתומות קטנות ומת בעלה של אחת מהן הלזו תצא משום אחות אשה וכן שתי חרשות גדולה וקטנה מת בעלה של קטנה תצא הקטנה משום אחות אשה מת בעלה של גדולה ר' אליעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ר"ג אומר אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה ר' יהושע אומר אי לו על אשתו ואי לו על אשת אחיו מוציא אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה: ,גמ' אר"י אמר שמואל הלכה כר' אליעזר וכן א"ר אלעזר הלכה כר' אליעזר: איתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני. ואוקימנא להא דאמר רב אין צריכה גט משני כשבעלה הראשון אחר שגדלה אצלו אבל אם לא בעלה אחר שגדלה אצלו צריכה גט משני ושמואל סבר אע"ג דבעלה משגדלה אצלו צריכה גט משני שכל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל ואותבינן עליה דרב מהא דתניא המקדש את הקטנה קידושיה תלויין מאי קידושיה תלויין לאו דכי גדלה גדלי בהדה אע"ג דלא בעל ופריק לה מלתא דקטנה מיתלא תלי וקיימא אי בעל אין ואי לא בעל לא ולא איפסיקא הכא הלכתא בהדיא. וחזינן מאן דכתב דהא מלתא ספיקא היא ועבדי בה לחומרא דהא תניא המקדש את הקטנה קידושיה תלויין ואע"ג דשנינן לה אשינויא דחיקא לא סמכינן ואי לא בעל משגדלה ונתקדשה לאחר צריכה גט מזה ומזה והאי סברא סברא מעליא היא דגרסינן בהדיא בפ' יוצא דופן (נדה דף מו.) בענין ב' שערות של בת אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא חוששין שמא נשרו וה"מ דקדיש תוך זמן ובעיל לאחר זמן דהוי ספיקא דאורייתא אבל מעיקרא לא. כגון דקידש ובעל תוך זמן אבל קידש תוך זמן ולא בעל אחר זמן לא חיישינן שמא נשרו אלא בדקינן להאי אי אייתה שתי שערות אמרינן גדולה היא ולא ממאנת ואי לא אשכחן שתי שערות אמרינן עדיין קטנה היא ותצא במיאון ומשום דנישואי קטנה מדרבנן נינהו והוה לה ספיקא דרבנן ולקולא. ושמעינן מינה דקטנה שלא מיאנה והגדילה אע"פ שלא נבעלה לאחר שגדלה אינה יוצאה במיאון אלא צריכה גט מדרבנן וכיון דמדרבנן הוא דצריכה גט תפסי בה קידושי שני וצריכה ממנו גט ומסתברא לן שאם רצה השני לכונסה שמגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא כי האי דגרסינן בגיטין דף פט: לא מצאו דבר על בוריו מהו אמר רב הונא מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא גזירה דלמא אתו למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין והא נמי כיוצא בה ודוקא היכא דלא בא עליה קודם גירושי ראשון אבל בא עליה קודם גירושו ראשון אסורה לתרווייהו וצריכה גט מתרווייהו דהויא לה כאשה שהלכה בעלה למדינת הים שהיא אסורה על זה ועל זה וצריכה גט מזה ומזה אבל ממזר לית בה דנישואי דרבנן נינהו ולא נישואי תורה והיכא דבעל לאחר שגדלה קנאה קנין גמור מדאורייתא ואינה צריכה גט משני כרב וליתא לדשמואל דאמר כל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל דהא תניא המקדש הקטנה קידושיה תלויין מכל מקום הויא תיובתא דשמואל והראב"ד ז"ל כתב דליכא שום ספיקא ביה דודאי דוקא בעל לא בעל לא דשינויא דשני רבין בריה דרב נחמן שינויא מעליא דרב ששת גופיה קבל דבריו והודה לו ואמר הוא עדיף ממנו שיודע לתרץ הברייתא לדעתו של רב וסוגיא דגמרא שקיל וטרי אליביה דרבין ועוד הכא מאי ספיקא איכא מי לא מודה רב דבעיא גט מדרבנן ולא נפקא במיאון ודבר ברור הוא דאם לא בעל ונתקדשה לאחר צריכה גט מראשון מדרבנן ומשני מן התורה וכולהו מודו בהא מלתא לבר משמואל ומה שכתב רב אלפס ז"ל אבל אם בא עליה קודם גירושי ראשון אסירא לתרוייהו וצריכה גט מתרוייהו דהויא לה כאשה שהלך בעלה למדינת הים השיב עליו הראב"ד ז"ל כדאי הוא הרב לסמוך על דבריו אף אם הוא יאמר על המותר אסור כמו בכאן אין איסור מחוור ואין לגזור בה משום אשה שהלך בעלה למדינת הים שאם גזרו במקום שיש שם איסור ערוה או איסור לאו דבר תורה ניגזור במקום שאין בו לא איסור ערוה ולא איסור לאו דבר תורה הלכך אם יש מי שמורה בה להתיר נשמע לו והרמב"ן בא לחזק דברי רב אלפס והביא ראיה מכל פסולי גיטין של דבריהם כגון גיטין עט: כתב לשם מלכות שאינה הוגנת היה במזרח וכתב במערב וכן שם פא: כנסה בגט קרח שבכל אלו לא עשתה לא איסור ערוה ולא איסור לאו דבר תורה ואין בהן אלא פסולי תקנות של דבריהם משום שלום מלכות ומשום דמיחזי כשיקרא ואע"פ כן תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה שם פו. ע"ש חוץ מממזר לדברי חכמים ולר' מאיר הולד ממזר כ"ש בזו שיש כאן קידושין שלימים מדבריהם שהיא יוצאה מזה ומזה ואינו ענין לכאן כלום דהתם טבעו חכמים מטבע בגיטין וקנסי כל המשנה מטבע שלהם אבל בנדון זה שאין תקנה לחכמים בדבר זה אלא לפי שבא עליה באיסור יש לקנסו אין לחדש קנס זה מדעתינו אם לא שנמצא שקנסו כיוצא בזה: מתני' מי שהיה נשוי שתי יתומות קטנות ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה וכן שתי חרשות קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה פקחת וחרשת ביאת הפקחת פוטרת את החרשת ואין ביאת החרשת פוטרת את הפקחת גדולה וקטנה ביאת הגדולה פוטרת את הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת את הגדולה: ,גמ' וכן שתי חרשות וחרשת בת חליצה היא והא תנן חרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה אמר רב גידל אמר רב כי קתני וכן שתי חרשות אביאה אבל חרשת ודאי לאו בת חליצה היא: קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה כיצד התרתן אמר רב חסדא אמר רב כונס את החרשת ומוציאה בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ ולרבי אליעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ומיבם לחרשת וכן הלכה כתב הראב"ד ז"ל גם זו אינה מחוורת דלא אמר רבי אליעזר מלמדין אותה למאן אלא כדי לקיים בחברתה מצות יבום דאורייתא אבל הכא יבום דחרשת דרבנן הוא והא קיים לה בביאה ראשונה הלכך אין מלמדין אותה למאן מטעמא דאמרינן לעיל (יבמות דף קט.) ובנוסחא דילן לא גרסינן בדברי רבי אליעזר בכולן מלמדין את הקטנה למאן ורבי אליעזר אבתרייתא בלחוד קאי דאיכא גדולה וקטנה וסוגיא דשמעתין נמי הכי משמע דקאמר ואי אשמועינן בהא משום דגדולה רמי קמיה מעיקרא וכו' עכ"ל והרמב"ן ז"ל כתב למה לא תמאן הא טעמיה דבר קפרא משום דלמא גדלה ומיחרטא בה וזו יוצאה על כל פנים למה תתעגן עד שתגדיל ותחלוץ ותיפסל מן הכהונה שופך מי בורו ואחרים צריכין לו ותאסר חרשת על בעלה שכנסה בהיתר ועד כאן לא הוצרכו לומר בגמ' ואי אשמועינן אלא בסיפא דמתני' דבא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה דאקיים מצות ייבום והוא פוסלן על עצמו בפשיעה לפיכך היה ראוי שלא לחזור ולהתיר לו כלום וכן ברישא משום דגדולה לא רמיא קמיה דמעיקרא כאחות אשה דמיא ומוטב שתצא משתתייבם אבל הכא שאין תקנה אלא להוציא שתיהן למה לא ילמדוהו למאן לתקנתה ולתקנת חברתה וכ"ש שנמצא בנוסחאות בכולן מלמדין את הקטנה והכי איתא בתוספתא ונראין דבריו: ,מתני' מי שהיה נשוי שתי יתומות קטנות ומת ובא יבם על הראשונה וחזר ובא על השניה או שבא אחיו על השניה לא פסל את הראשונה וכן שתי חרשות קטנה וחרשת בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת לא פסל את הקטנה בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה או שבא אחיו על הקטנה פסל את החרשת ר"א אומר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו: ,גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר וכן אמר רבי אלעזר הלכה כר"א: מתני' יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה בא על יבמה גדולה תגדלנו: היבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה לאחר ל' יום מבקשין הימנו שיחלוץ לה ובזמן שהוא מודה אפי' לאחר יב"ח כופין אותו שיחלוץ לה הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה ואם נתכוונה לכך אפי' בחיי בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה: ,גמ' ועד שכופין אותו לחלוץ נכפנו ליבם אמר רב כשגיטה יוצאה מתחת ידה ואח"כ יבמה שעל ידי הגט פסלה על עצמו וצריכה גט וחליצה תניא יבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי בין שהוא אומר בעלתי בין שהוא אומר לא בעלתי כופין אותו שיחלוץ לה לאחר שלשים יום מבקשין ממנו שיחלוץ לה היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי הרי זו יוצאה בגט הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי צריכה גט וחליצה הנהו שניהם מודים דאתו לקמיה דרבא אמר לה רבא חלוצו לה ושרו לה תיגרא לאלתר א"ל רב שרביא לרבא והתניא צריכה גט וחליצה א"ל אי תניא תניא. בעא מיניה הון בריה דרב נחמן מרב נחמן צרתה מהו א"ל וכי בשביל שאנו כופין ומבקשין נאסור צרתה פרש"י וכי מפני שאנו כופין בתוך ל' יום ומבקשין לאחר שלשים נאסור צרתה דכיון דנסתרה עמו הרי היא בחזקת בעולה מיד והותרה מיד משמע מתוך פירושו אע"פ שהיא אומרת לא נבעלתי וגם הוא אומר לא בעלתי לא מהימנה לאסור הצרה מדפירש שאחר שנסתרה הרי היא בחזקת בעולה מיד והותרה צרה ודוקא לגבי דידה אהני דיבורא דשויתא לנפשה חתיכה דאיסורא אבל לא לגבי צרה וכן משמע בירושלמי ה"ט דגרסי' התם ר' ירמיה בעי מהו שיהא נאמן על דעתיה דר"מ העמדתי על עצמו ל' יום לעשות הולד שתוקי נשמעינן מן הדא היבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה לאחר ל' מבקשין ממנו שיחלוץ לה וא"ר אלעזר דר"מ היא וא"ר אלעזר ל"ש אלא אצלה אבל צרתה לא וכמה דאיתמר תמן לא כל הימנו לחוב לצרתה אף הכא לא כל הימנו לחוב לבנה ונראה לי לדקדק מתוך פרש"י דאם אמר בתוך ל' יום לא בעלתי דהצרה אסורה שהרי פי' שהוא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי דיוצאה בגט דלאחר ל' איירי ולכך לא בעיא חליצה דהיא נאמנת דכולי האי לא מוקי אנפשיה אבל תוך ל' דהוא נאמן ובעיא חליצה ומדנאמן לאוסרה אע"פ שהיא מכחישתו כ"ש שהוא נאמן לאסור הצרה והירושלמי מייתי ראיה ממתני' דבתוך ל' יום כשהיא אומרת לא נבעלתי והוא אומר בעלתי כופין אותו שיחלוץ לה דהיא מהימנה תוך ל' ומדקאמר ר' אליעזר דלא מהימנה אצרתה דלא כל הימנה לחוב לצרתה אפילו בתוך ל' כיון דהוא אומר שבעל ה"ה נמי לעשות הולד שתוקי והוא אומר שלא בעל והאשה אומרת שבעל לא כל הימנה לחיב לבנה דהא דקאמר ר"מ דתלתין יום מוקי איניש אנפשיה ה"מ לטעון טענת בתולים להפסידה כתובה להחזיק ממון שבידו אבל לפסול את בנה לאו כל כמיניה ומה שפרש"י דכיון שנסתרה הרי היא בחזקת בעולה אכופין בתוך ל' ומבקשין אחר ל' קאי דמיירי כשהוא אומר בעלתי ואהא קאמר שהיא נאמנת לשוויא נפשה חתיכה דאיסורא אבל לא אצרה אבל לאחר ל' אפילו שניהם מודים צרה מותרת דלא מוקים איניש אנפשיה כולי האי ותימה למה לא הביא הרב אלפס ז"ל זו הבעיא: תנן התם בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך השמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים איבעיא להו נטולה אני מן היהודים לגבי יבם מאי מי מסקה אדעתא דמיית בעלה ונפלה קמיה דיבם ואין כופין אותו שיחלוץ לה או לא רב אמר יבם אינו כבעל וכופין אותו שיחלוץ לה וכן הלכה ונ"מ דלא הויא מורדת וטעמא דנדרה בחיי בעלה הא לאחר מיתת בעלה לא ושמעת מינה דליתא דשמואל דאמר כתובות סד. אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם השיב עליו הראב"ד ז"ל מהא לא שמעינן מידי דבין בחיי בעלה בין אחר מיתת בעלה הרי אנו נזקקין להתירה או בכופין או במבקשין ואם איתא דמורדת הויא איבעיא לך למישבקה בעיגונא ולא להתירה בכופין או במבקשין וא"ת דנאסרה עליו בנדר מש"ה מבקשין מ"מ מהא ליכא למישמע מידי דהא בעלמא בין דהויא מורדת בין דלא הויא מורדת לא כופין אותו ולא מבקשין ממנו והכא משום דנדרה ומיתסרא עליה כופין ומבקשין ולא שמעינן מינה מידי וכן הקשה עליו הר"ר אפרים ז"ל תלמידו דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל דאיהו גופיה הוא דקאמר הכא יבם הרי הוא כבעל ואין כופין אותו לחלוץ ואם איתא דכופין ומבקשין דהכא שייך במורדת א"כ קשיא דשמואל אדשמואל ואמאי שתיק גמרא מיניה אלא ודאי ליתא להאי דיוקא וליכא למישמע מינה דהויא מורדת ולא שמעינן מינה אלא הא דלאחר מיתת בעלה אין כופין לחלוץ כפשטא דמתני' אבל להפסיד כתובתה מלתא אחריתי היא ולא שייכא בכופין או מבקשים דהכא כלל: הדרן עלך בית שמאי
י״ד
חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת רצה יוציא רצה יקיים כשם שכנס ברמיזה כך יוציא ברמיזה פקח שנשא פקחת ונתחרשה רצה יוציא רצה יקיים נשטית לא יוציא נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית: גמ' אמר רמי בר חמא מ"ש חרש וחרשת דתקינו להו רבנן נישואין ומ"ש שוטה ושוטה דלא תקינו להו רבנן נישואין דתניא שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה מן הייבום חרש וחרשת דקיימא תקנתא דרבנן תקינו לה רבנן נישואין שוטה ושוטה דלא קיימא תקנתא דרבנן דאין אדם דר אצל נחש בכפיפה לא תקינו להו רבנן נישואין ומאי שנא חרש דתקינו ליה רבנן נישואין ומאי שנא קטן דלא תקינו ליה רבנן נישואין חרש דלא אתי לכלל נישואין תקינו ליה רבנן נישואין קטן דאתי לכלל נישואין לא תקינו ליה רבנן נישואין והרי קטנה דאתיא לכלל נישואין ותקינו לה רבנן נישואין התם שלא ינהגו בה מנהג הפקר מאי שנא קטנה דממאנה ומאי שנא חרשת דלא ממאנה דא"כ מימנעי ולא נסבי לה ומ"ש קטנה דאית לה כתובה ומ"ש חרשת דלית לה כתובה דא"כ מימנעי ולא נסבי לה וקטנה דאית לה כתובה מנלן דתנן הממאנת והשניה והאיילונית אין להן כתובה אבל יוצאת בגט יש לה כתובה וחרשת דלית לה כתובה מנלן דתניא חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות אע"פ שנתפקח החרש ונשתפה השוטה אין להן עליו כלום רצו לקיימן יש להן כתובה מנה פקח שנשא חרשת או שוטה אע"פ שכתב לה מאה מנה כתובתה קיימת מפני שרצה להזיק מנכסיו טעמא דרצה הא לא רצה לא דא"כ מימנעי ולא נסבי לה א"כ פקחת לחרש נמי ליתקנו לה כתובה דא"כ מימנעי ולא נסבי ליה יותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא והא דאמרי' פקחת לחרש לית לה כתובה ה"מ דאינסיבא ליה מעצמה אבל אי אנסבוה ליה בי דינא וכתבו לה כתובה אית לה כדאמרי' ההוא חרש דהוה בשבבותיה דרב מלכיו אנסביה איתתא וכתב לה ארבע מאה זוזי מנכסיה אמר רבא מאן חכים למיעבד כי האי מלתא אלא רב מלכיו דגברא רבה הוא קסבר אילו רצה שפחה לשמשו מי לא זבינן ליה כ"ש הכא דאיכא תרתי: נשטית לא יוציא א"ר יצחק דבר תורה שוטה מתגרשת מידי דהוה אפקחת בעל כרחה אלא מה טעם אמרו אינה מתגרשת שלא ינהגו בה מנהג הפקר. ה"ד אילימא דיודעת לשמור עצמה ויודעת לשמור גיטה מי נהגי בה מנהג הפקר אלא דאינה יודעת לשמור עצמה ולא לשמור גיטה דבר תורה מתגרשת והא אמרי דבי ר' ינאי ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש את עצמה יצאה זו שאין לה יד לגרש עצמה ותנא דבי ר' ישמעאל ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאה זו שמשלחה וחוזרת לא צריכה דיודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור עצמה דבר תורה מתגרשת דהא יודעת לשמור גיטה ואמור רבנן לא תתגרש שלא ינהגו בה מנהג הפקר אמר אביי דיקא נמי דקתני גבי דידה לא יוציא וגבי דידיה לא יוציא עולמית ש"מ הא דאורייתא והא דרבנן ש"מ. היה אומר ר"ת הא דאמרן יצאת זו שאין לה יד לגרש עצמה ה"מ שמת האב או שנשאת אבל נתארסה ויש לה אב קרינן בה יש לה יד לגרש עצמה דיד אביה היינו ידה וה"ה לתנא דבי רבי ישמעאל דדריש מי שמשלחה ואינה חוזרת דלא פליגי ר' ישמעאל ור' ינאי אלא משמעות דורשין איכא בינייהו ועוד כיון שיש לה אב קרינן בה נמי משלחה ואינה חוזרת שאביה ישיאנה לאחר ולא תשוב אליו עוד ודלא כפרש"י שפירש בפרק התקבל בגיטין דף סד: דקטנה שאינה יודעת לשמור גיטה דאינה מתגרשת אפי' בקבלת אביה אף מן האירוסין וכן מוכח בירושלמי דפירקין ה"א דגרסי' התם נשתטית לא יוציא דבי ר' ינאי אמרין מפני גרירה פי' שלא תהא נגררת אחר כל אדם לזנות ר' חנינא ור' עולא תרוייהו אמרי שאינה יכולה לשמור גיטה ר' נחמיה בר מר עוקבא בשם ר' יוסי אמר תלת פי' ג' דברים איכא בינייהו עבר וגירש מ"ד משום גרירה מותר מ"ד מפני שאינה יכולה לשמור גיטה אסור יש לה אב מ"ד מפני גרירה אסור מ"ד מפני שאינה יכולה לשמור גיטה יש לה אב יכול לשמור גיטה פעמים שוטה פעמים חלומה מ"ד מפני גרירה אסור מ"ד מפני שאינה יכולה לשמור גיטה יש לה עתים ויכולה היא לשמור: ,מתני' א"ר יוחנן בן נורי מפני מה אמרו האשה שנתחרשה יוצאה והאיש שנתחרש אינו מוציא אמרו לו אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שיוצאה בגט ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה אמרו לו אף זו כיוצא בה: גמ' אמר רבא מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתו ותזר ואמר לה כנסי שט"ח זה ה"ז מגורשת מי לא אמר ר' יוחנן בן גודגדא דלא בעינן דעתה דאיתתא ה"נ לא בעינן דעתה פשיטא מהו דתימא כיון דאמר לה כנסי שט"ח זה בטולי בטליה קמ"ל דאם איתא דבטליה לעדים הוה אמר להו ומדלא אמר לעדים שמע מינה לא בטליה והאי דקאמר לה הכי מחמת כסופא הוא דקאמר לה: ,מתני' שני אחין חרשין נשואין שתי אחיות פקחות או שתי אחיות חרשות או אחת פקחת ואחת חרשת או שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחין פקחים או לשני אחין חרשין או לשני אחין אחד פקח ואחד חרש הרי אלו פטורות מן החליצה ומן הייבום ואם היו נכריות יכנסו ואם רצו להוציא יוציאו שני אחין אחד חרש ואחד פקח נשואין שתי אחיות פקחות מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משום אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם שני אחין פקחין נשואין שתי אחיות אחת פקחת ואחת חרשת מת פקח בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משום אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה שני אחין אחד פקח ואחד חרש נשואין שתי אחיות אחת פקחת ואחת חרשת מת חרש בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משום אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת מוציא אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם שני אחין אחד פקח ואחד חרש נשואין ב' נכריות פקחות מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת או חולץ או מייבם מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת כונס ואינו מוציא לעולם שני אחין פקחין נשואין שתי נכריות אחת פקחת ואחת חרשת מת פקח בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס ואם רצה להוציא יוציא מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת או חולץ או מייבם שני אחין אחד פקח ואחד חרש נשואין שתי נכריות אחת פקחת ואחת חרשת מת חרש בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס ואם רצה להוציא יוציא מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת כונס ואינו מוציא לעולם: הדרן עלך חרש
ט״ו
האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה ושלום בעולם באה ואמרה מת בעלי תינשא מת בעלי תתייבם שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם קטטה בינו לבינה ושלום בעולם באה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ר' יהודה אומר לעולם אינה נאמנת אא"כ באה בוכה ובגדיה קרועים אמרו לו אחת זו ואחת זו תינשא ב"ה אומרים לא שמענו אלא הבאה מן הקציר בלבד אמרו להם ב"ש אחת הבאה מן הקציר ואחת הבאה מן הזיתים ואחת הבאה ממדינת הים לא דברו חכמים אלא בהווה וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש: ,גמ' אמר רבא מ"ט דמלחמה משום דאמרה בדדמי דס"ד בכל הני דאיקטיל איהו פליט ואת"ל כיון דשלום בינה לבינה נטרי וחזיא זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברא ודאי מיית ליה ואיכא דעבדו ליה סמתרי וחיי לפיכך אינה נאמנת אמר רבא רעבון גריע ממלחמה דכי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון לא מהימנא עד דאמרה מת וקברתיו מפולת הרי הוא כמלחמה דאמרה בדדמי שילוח נחשים ועקרבים הרי הוא כמלחמה דאמרה בדדמי דבר אמרי לה כמלחמה ואמרי לה אינו כמלחמה אמרי לה כמלחמה דאמרה בדדמי ואמרי לה אינו כמלחמה דסמכה אדאמרי אינשי ז' שנין הוה מותנא ואיניש בלא שניה לא אזל: איבעיא להו החזיקה היא מלחמה בעולם מהו מי אמרינן מה לה לשקר דאי בעיא אמרה שלום בעולם או דלמא כיון דקי"ל חזקה דאמרה בדדמי לא אתיא מה לי לשקר ומרע לחזקה ולא איפשיטא ועבדינן לחומרא עישנו עלינו בית עישנו עלינו מערה הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת דאמרי' לה כי היכי דלדידה איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא נפלו עלינו עובדי כוכבים נפלו עלינו לסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת כדרב אידי דאמר אשה כלי זיינה עליה כלומר שמניחין אותה כדי לבוא עליה ההוא גברא דבשילהי הלוליה איתלאי נורא בי גנני אמרה להו דביתהו חזו גברא חרוכא אתו חזו גברא חרוכא דשדי ופסתא דידיה דשדיא רבא אמר נאמנת ורב חייא בר אבין אמר האי גברא חרוכא דלמא איניש מעלמא אתא לאצוליה ואכלתיה נורא והאי פיסתא דחתנא הוא ומחמת כיסופא ערק ליה ואזיל לעלמא: איבעיא להו עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד אחד מהימן משום דמלתא דעבידא לגלויי לא משקר ה"נ לא משקר או דלמא טעמא דעד אחד משום דאיהי גופא דייקא ומינסבא והכא לא דייקא דאמרה בדדמי וסומכת על דברי העד ואתינא למיפשטא מהא דתניא מעשה בשני ת"ח שהיו באין בספינה עם אבא יוסף בן סימאי וטבעו והשיא ר' נשותיהן על פי נשים והא מים כמלחמה דמו ומאה נשים כעד אחד דמו וקתני והשיא ר' נשותיהן אלמא עד אחד מהימן במלחמה ודחינן ותסברא והא מים שאין להם סוף אשתו אסורה אלא היכי דמי הכא כגון דקאמרן אסקינהו לקמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין דידהו דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימנים הוא דסמכינן וליכא למיגמר מיניה דסמכינן אנשים וה"ה לעד אחד ולא איפשוט בעיין ומיהו כיון דאמרינן בפירקין דלקמן (יבמות דף קכא.) ההוא גברא דטבע בדגלת ואסקוה אגשרא דשביסתנא ואסבה רבא לדביתהו אפומא דשושביניה לבתר חמשה יומין שמעינן דעד אחד במים שאין להן סוף נאמן ודוקא היכא דקאמר אסקוה לקמן וחזיתיה לאלתר ואשתמודע לי דאיהו פלוני וכדאמרי'בהאי גברא דטבע בדגלת ואסקוה אגשרא וכדאסיקנא בהך עובדא דשני ת"ח וה"ה לעד אחד במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו ואי לא קמסהדי הכי אפילו תרי סהדי לא סמכינן עלייהו וכ"ש עד א' או אשה דחיישינן דלמא באומדן דעתן קא מסהדי וכן הלכתא ומ"ש רב אלפס ז"ל דתרי סהדי מסהדי באומדנא לא משמע כן בגמ' מדקאמר והא מים דכמלחמה דמו ומאה נשים כעד אחד דמו משמע אי הוו כשני עדים לא אמרי בדדמי וכן מסתבר דבתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן והראב"ד ז"ל כתב דעד אחד במלחמה לא בעי מת וקברתיו ומנסבא לה לכתחלה ודייק לה מעובדא דחסא בפרק בתרא דף קכא: דאינסיבא אפומא דחד סהדא דאמר מאן איכא בי חסא טבע חסא ולא אפקוה אפילו במים שאין להן סוף אלמא במים שיש להם סוף אפילו לכתחלה מנסיבא לה ואפילו לא אמר קברתיו ואינו נ"ל ראיה דמים שיש להם סוף לא דמי למלחמה דלא שייך למימר בהו בדדמי דכיון דעומד ורואה כל סביבות המים ושהה כדי שתצא נפשו ודאי מת ויראה הא דבעינן ואסוקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותם שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי דכיון שראו שנפלו למים בדבר מועט יאמרו שאלו הם שנפלו למים אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו שמת ואמר שמכירו בטביעת עין לחודיה נאמן ואין מדקדקין אחריו ואותן שראו הטביעה היינו משום דאמרי בדדמי וכן פירש ר"י הא דבעינן הכא סימנין ולא סגי בטביעת עין לחודיה היינו משום דראו הטביעה יאמרו בדדמי וכ"כ הר"ז הלוי ז"ל ור"ח פי' מדבעינן הכא סימנין שמעינן דאשה ועד אחד בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימני וכ"ש עובד כוכבים מסיח לפי תומו ונהגו האידנא להתיר נשי אנשים שטבעו על ידי הכרה בטביעות עין בלא סימנין ואפשר דמיירי הכא בשלא נמצא הגוף שלם דאכלוה כוורי ולא נשאר מהם אלא מה ששנוי במשנה פרצוף פנים עם החוטם אבל אם גופו שלם ומכירין אותו ואפי' לאחר כמה ימים מהני טביעות עין וכן פר"ת לקמן (יבמות דף קכ.) גבי אין מעידין אלא עד ג' ימים ולמאי דפרישית שיש חילוק בין אותם שראו הטביעה לאחרים ניחא: ההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה א"ל הב לי שומשמי א"ל שקליתינהו א"ל והא כן וכן הוויין ובחביתא רמיאן א"ל דידך שקלתינהו והני אחריני נינהו סבר רב חסדא למימר היינו שני ת"ח דלא אמרי' אזול הני לעלמא והני אחריני נינהו א"ל רבה מי דמי התם קאמרי סימני הכא שומשמי מאי סימני אית בהו ודקאמר ליה כך וכך הויין אימר חושבנא איתרמויי אתרמי ליה מאי הוי עלה רב יימר אמר לא חיישינן שמא פינן רבינא אמר חיישינן והלכתא חיישינן ירושלמי פ' שני דמעשר שני הלכה י' ר' יונה ור' יוסי הוו שותפי בגרבי דחמרא כד דמך ר' יונה א"ר מנא בריה דר' יונה לר' יוסי כל גרבא דכתיב ביה יונה דידי הוא א"ל אישתקד הוה דידך השתא דידי אינון: יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטובא לאספמיא ושכיב שלחו מתם חיישינן לתרי יצחק או לא ומיירי בלא הוחזקו ושכיחי שיירתא אביי אמר חיישינן רבא אמר לא חיישינן וקי"ל כרבא. ד' קטז ע"א ההוא גיטא דאישתכח בסורא וכתב ביה בסורא מתא אנא ענן בר חייא נהרדעא פטר ותריך ית פלונית אינתתי ובדוק רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא הוה ענן בר חייא אחרינא לבר מענן בר חייא מחגרא דהוה בנהרדעא ואתו סהדי ואמרי כי איכתיב האי גיטא ענן בר חייא גבן הוה בנהרדעא אמר אביי אפי' לדידי דחיישנא הכא לא חיישינן דהא קאמרי סהדי דההוא יומא דאיכתוב האי גיטא ענן בר חייא גבן הוה בנהרדעא מאי בעי בסורא אמר רבא אפי' לדידי דלא חיישנא הכא חיישנא דלמא בגמלא פרחא אזל אי נמי בקפיצה א"נ מילי מסר כדאמר רב לספריה וכן א"ר הונא לספריה כי יתביתו בשילי כתיבי בשילי אע"ג דמסירי לך מילי בהיני כי יתביתו בהיני כתובו בהיני אע"ג דמסירי לכו מילי בשילי והלכתא כרבא: היכי דמי קטטה באומרת לבעלה גירשתני וניהמנא מדרב המנונא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה באומרת גירשתני בפני פלוני ופלוני ושיילינהו ואמרו להד"מ מכאן נראה דהלכה כרב המנונא מדפריך סתמא דהש"ס מיניה וכן בפ"ב דכתובות דף כב: בגמרא אמרה נשביתי דחיק לאוקמא לכולהו אמוראי דהתם כרב המנונא וכן בפרק התקבל (גיטין דף סד:) פריך על מילתיה דר' יוחנן מרב המנונא וכן בסוף גיטין דף פט: מייתי לה הש"ס והא דבשילהי נדרים דף צא. דחי רבא למילתיה שמא לא פליג אלא דיחויא בעלמא הוא ואפילו איפליג הלכתא כרב המנונא מכל הלין ראיות שהבאתי וא"ת הא אמרי' בשילהי הכותב דף פט. גבי הוציאה גט א"ר יוסף הב"ע כשאין שם עידי גרושין דמיגו דיכול לומר לא גירשתיה יכול לומר גירשתיה ונתתי לה כתובה והיאך יכול לומר כן כיון דמעיזה פניה לומר גירשתני מהימנא וי"ל כגון דהואי קטטה בינייהו דאז לא מהימנא א"נ מאחר שתובעת כתובתה אינה נאמנת דשמא מחמת חימוד ממון היא אומרת כן כדאמרינן לקמן (יבמות דף קיז.) באתה לב"ד ואמרה מת בעלי התירוני לינשא מתירין ונותנין לה כתובה תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה מ"ט דקטטה רב חנניא אומר משום דמשקרא רב שימי אמר דאמרה בדדמי מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל הוא קטטה ועבדינן לחומרא איבעיא להו עד אחד בקטטה מהו ולא איפשיטא: מתני' ב"ש אומרים תינשא ותטול כתובתה וב"ה אומרים תינשא ולא תיטול כתובתה אמרו להם ב"ש התרתם הערוה החמורה ולא תתירו את הממון הקל א"ל בית הלל שכן מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה אמרו להם ב"ש והלא מספר כתובה נלמד שכך כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וחזרו ב"ה להורות כב"ש: ,גמ' אמר רב חסדא נתייבמה יבמה נכנס לנחלה על פיה הם דרשו מדרש כתובה אנן לא נדרש מדרש תורה יקום על שם אחיו המת אמר רחמנא והרי קם. אר"נ באתה לב"ד ואמרה מת בעלי התירוני לינשא מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה מ"ט אדעתא דכתובה אתאי איבעיא להו התירוני לינשא ותנו לי כתובתי מהו כיון דקאמרה תנו לי כתובתי אדעתא דכתובה אתאי או דילמא כל מידי דאית ליה לאיניש קאמר בבי דינא תנו לי כתובתי והתירוני לינשא מהו הכא ודאי אדעתא דכתובה אתאי ולא מהימנא או דלמא משום דלא ידעית במאי משתריא תיקו: מתני' הכל נאמנין להעידה חוץ מחמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה מה בין גט למיתה הכתב מוכיח: ,גמ' תניא ר' יהודה מוסיף אף אשת אב והכלה אמרו לו אשת אב הרי היא בכלל בת הבעל כלומר כשם שבת הבעל אינה מעידה לאשת אב ומשום דסניא לה כך אשת האב אינה מעידה לבת הבעל דסניא לה וכלה הרי היא בכלל חמותה כשם שאין חמותה מעידה לכלה משום דסניא לה כך הכלה אינה מעידה לחמותה דסניא לה דכתיב כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם אמר רב הונא בר רב עוזא בעו במערבא חמותה לאחר מיתה מהו מי מסקא אדעתא דמית בעלה ונפלו קמי יבם וסניא לה או לא ולא איפשטא: מתני' ע"א אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת לא תצא עד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא שנים אומרים מת ועד אחד אומר לא מת אע"פ שלא נשאת תינשא אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת זו שאומרת מת תינשא ותטול כתובה וזו שאומרת לא מת לא תינשא ולא תטול כתובה אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג ר"מ אומר הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו ר' יהודה ור"ש אומרים הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים הרי אלו ינשאו עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא: ,גמ' עד אחד אומר מת ונשאת ובא אחד ואמר לא מת הרי זו לא תצא טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תינשא והאמר עולא כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים. ה"ק עד אחד אומר מת והתירוה לינשא ובא אחד ואמר לא מת לא תצא מהיתירה הראשון ומתקנתא דרבנן שריא לינשא אלא דקאמר הש"ס בפ"ב דכתובות דף כב: דטוב הוא שלא תנשא משום הסר ממך עקשות פה. עד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא פשיטא אין דבריו של אחד במקום שנים לא צריכא בפסולי עדות פי' שתי נשים וכר' נחמיה דתניא ר' נחמיה אומר כ"מ שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד ואי בעית אימא כל היכא דאתא עד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים כעד אחד דמו אלא כגון דאתיא אשה מעיקרא ותרצה לדרבי נחמיה הכי א"ר נחמיה כ"מ שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דיעות ועשו ב' נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל שתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמו שנים אומרים מת ואחד אומר לא מת אע"פ שלא נישאת תינשא מאי קמ"ל בפסולי עדות וכר"נ דאזלינן בתר רוב דיעות היינו הך מהו דתימא כי אזלינן בתר רוב דיעות ה"מ לחומרא אבל לקולא לא קמ"ל דאפילו לקולא ואע"פ שלא התירוה עדיין לינשא תינשא אבל אם היה עד כשר אם התירוה לינשא לא תצא מהיתירה הראשון אבל אם לא התירוה לינשא לא תינשא ופי' בתרא עיקר. אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת וכו' טעמא דאמרה לא מת הא אישתיקא תינשא הא אין צרה מעידה לחבירתה לא מת איצטריכא ליה ס"ד אמינא האי מימת מיית והאי דקאמרה לא מת לקלקולה לצרה קא מכוונה ותמות נפשי עם פלשתים הוא דקא עבדא קמ"ל דלא תינשא: אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג ר"מ אומר וכו' וליפלוג נמי ר"מ ברישא א"ר אלעזר במחלוקת שנויה ור"י ור"ש היא ר' יוחנן אמר אפילו תימא ר"מ בהא אפי' ר"מ מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא דלקלקולה שלא תינשא קא מכוונה תנן עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא לא תינשא בשלמא לר' אלעזר סתמא כר"מ אלא לר' יוחנן קשיא קשיא הא דפריך לר' יוחנן משום דמשמע ליה דאשה אומרת לא מת מיירי אפי' בצרה דאי לאו הכי היינו רישא ועד אומר לא מת ולפי סברת המקשה קאמר הש"ס קשיא אבל ר' יוחנן לא חש לאותה קושיא דמוקי מתני' באשה דעלמא ומתניתין נקט בין בעד כשר בין בעד פסול וכן מוכח בירושל' הלכה ה הלכה כר' יוחנן ולכך לא הביא רב אלפס ז"ל כל זה דמלתא דפשיטא דהלכה כרבי יוחנן נגד רבי אלעזר תלמידו אבל אם היה הלכה כרבי אלעזר משום דר' יוחנן נשאר מוקשה אז הויא הלכה כסתמא בתראה דהכחשת צרה הויא הכחשה: מתני' האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי תינשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי רבי טרפון רבי עקיבא אומר לא זו הדרך מוציאתה מידי עבירה עד שתהא אסורה לינשא ואסורה לאכול בתרומה אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי תינשא ותטול כתובתה וחמותה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי רבי טרפון ר' עקיבא אומר לא זו הדרך מוציאתה כו': ,גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי טרפון: מתני' קידש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזו קידש וכל אחת ואחת אומרת אותי קידש נותן גט לכל אחת ואחת ומניח כתובה ביניהן ומסתלק דברי ר' טרפון ר"ע אומר לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שיתן כתובה לכל אחת ואחת גזל אחד מחמשה בני אדם ואינו יודע לאיזה מהם גזל וכל אחד ואחד מהם אומר אותי גזל מניח גזילה ביניהם ומסתלק דברי ר' טרפון ר' עקיבא אומר לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד: ,גמ' ואוקימנא למתניתין כרבי שמעון בן אלעזר ומאי קידש דקתני במתני' קידש בביאה דתניא אמר ר"ש בן אלעזר לא נחלקו רבי טרפון ור"ע על קידש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזו מהן קידש שמניח כתובה ביניהן ומסתלק על מה נחלקו על שבעל שר' טרפון אומר מניח כתובה ביניהן ומסתלק ור' עקיבא אומר נותן כתובה לכל אחת ואחת לא נחלקו ר' עקיבא ור' טרפון על שלקח מחמשה בני אדם ואינו יודע מאיזה מהן לקח שמניח דמי מקח ביניהם ומסתלק על מה נחלקו כשגזל ר' טרפון אומר מניח גזילה ביניהם ומסתלק ורבי עקיבא אומר עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד רבי עקיבא סבר אע"ג דאיסורא דרבנן עבד דקדיש בביאה קנסוה רבנן ומשלם כתובה לכל אחת ואחת וכ"ש גזל דאיסורא דאורייתא עבד ור' טרפון סבר אפילו בגזל דאיסורא דאורייתא עבד לא קנסוה רבנן אלא מניח גזילה ביניהם ומסתלק וכ"ש כשקדש בביאה דלא קנסוה רבנן וקי"ל דהלכה כרבי עקיבא מחבירו ורבי טרפון חבירו הוה כדגרסינן בכתובות דף פד: דכולי עלמא ר' טרפון חבירו של רבי עקיבא הוא: מתני' האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים ובאת ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת מת בני ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת ניתן לה בן במדינת הים ואמרה מת בני ואח"כ מת בעלי נאמנת מת בעלי ואח"כ מת בני אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת ניתן לה יבם במדינת הים ובאת ואמרה מת בעלי ואח"כ מת יבמי מת יבמי ואח"כ מת בעלי נאמנת הלכה היא ובעלה ויבמה למד"ה באה ואמרה מת בעלי ואח"כ מת יבמי מת יבמי ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא ולא מתה אחותי שתכנס לביתה ואין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו ולא מתה אשתי שאשא את אחותה: בעא מיניה רבא מרב נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסניא ליה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו או דלמא כיון דזימנין דרחמא ליה ליבמה חוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו א"ל תניתוה חוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת אלמא זימנין דסניא ליה וזימנין דרחמא ליה הלכך המזכה גט לאשתו במקום יבם חולצת ולא מתייבמת א"ל רבינא לרבא המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו כיון דאית ליה קטטה בהדה זכות הוא לה או דלמא ניחא דגופא עדיף לה ת"ש דא"ר שמעון טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלתא: הדרן עלך האשה שהלכה
ט״ז
האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך הרי זו לא תנשא ולא תתייבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה היתה לה חמות אינה חוששת יצתה מליאה חוששת ר' יהושע אומר אינה חוששת הא דאמרינן לא תינשא ולא אזלינן בתר רוב נשים דמתעברות ויולדות מוקי בגמרא כר"מ דחייש למיעוטא ואע"ג דסתם מתניתין כרבי מאיר לא קי"ל כוותיה ולא חיישינן למיעוטא מדאמרינן בפ"ק דחולין דף יא: ור' מאיר דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא משמע דלדידן ניחא דלא חיישינן למיעוטא וגם אין אנו בודקין י"ח טריפות דסמכינן ארובא והקשה ר"ת ז"ל מהא דתנן בפ"ג דבכורות דף כד. רשב"ג אומר הלוקח בהמה מניקה מן העובד כוכבים אין חוששין שמא בנה של אחרת היה משום דלא מרחמא אא"כ ילדה משמע אבל מטעם חלב אינו פוטר ואמרינן בריש פ"ג דבכורות דף כ: דמ"ד חלב אינו פוטר משום דחייש למיעוט בהמות שחולבות אע"פ שאינן יולדות ופסיק התם רב כרשב"ג וכן רבי יוחנן נמי גם קי"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ומיהו קשה מרשב"ג אדרשב"ג דהכא חייש למיעוטא ובריש כל הצלמים (עבודה זרה דף מ:) סבר כרבנן דר"מ דלא חיישינן למיעוטא תירץ ר"ת דהתם בבכורות איכא חזקה בהדי מיעוטא דאוקי בהמה בחזקת שלא ילדה וכיון דחזקה מסייעת למיעוט חיישינן למיעוטא ודוקא לחומרא אבל לקולא לא אבל ר"מ חייש למיעוטא אפי' לקולא כדאשכחן בחולין דף פו. שמטהר בתינוק שנמצא בצד העיסה קדושין פ. וקשה לפי' מהא דמים שאין להם סוף דאמרי' לקמן (יבמות דף קכא:) אם נשאת לא מפקינן מיניה אע"ג דאיכא חזקת אשת איש ומעוט נצולין ולא חיישינן למיעוטא וחזקה וכן מצא תרנגולין שחוטין דמותרין משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן חולין ג: יב. אע"ג דאיכא מיעוט דאין מוחמין וחזקת איסור שלא נשחטו כראוי וי"ל דשאני הני דהוי מיעוטא דלא שכיחא כלל ואפי' ר"מ דחייש למיעוטא למיעוטא דלא שכיח לא חייש כדאמרינן בריש בנות כותים (נדה דף לב.) וכן בריש מסכת גיטין דף ב: דקאמר סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ומיהו קשה מדאמרינן בפ"ג דבכורות דף כ. גבי ר' יהושע דחייש למיעוטא דחולבות אע"פ שאינן יולדות ופריך ממתני' דהכא רבי יהושע אימר אינה חוששת אלמא לא חייש למיעוטא דזכרים ומאי פריך שאני התם שחזקה מסייעת למיעוט אבל הכא ליכא חזקה בהדי מיעוטא שלא היתה עומדת בחזקת זקוקה ליבם תדע מדלא פליג רבי יהושע ברישא כשהלך בעלה וצרתה למדינת הים וחייש למיעוטא דמפילות כיון דאיכא חזקה ליבם בהדיה ועוד קשה טפי דהתם מפיך דברי רבי יהשע וס"ל דחלב פוטר משום דאשכח ברייתא דלא חייש רבי יהושע למיעוטא גבי חלב וא"כ תיקשי ליה רישא דמתני' דהכא דחיישי למיעוטא וחזקה ולא פליג רבי יהושע ועוד קשה למה נלך אחר חזקת בהמה שלא ילדה להוציא ממון מחזקתו אדרבה העמד ולד על חזקתו ונאמר שהוא חולין כמו שהיה במעי אמו ולא מפקינן ליה מיד הבעלים הלכך נראה דרשב"ג ס"ל דחלב פוטר דלא חייש למיעוטא והא דאצטריך ליה לטעמא דלא מרחמה אא"כ ילדה כגון בבהמה שראינו שהיתה חולבת בלא ילדה ושוב ראינוה מניקה ולד ולא ידעינן אם ילדה אם לאו: ,גמ' שמא מעוברת היא צרתה הא קמשמע לן דלהא צרתה הוא דחיישינן לצרה אחריתי לא חיישינן: לא תנשא ולא תתייבם ולעולם אמר זעירי לעצמה ג' ולחברתה ט' וחולצת ממ"נ רבי חנינא אמר לעצמה שלשה ולחברתה לעולם ותחלוץ ממ"נ אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין אמרי תרוייהו גזירה שמא יהא ולד של קיימא ונמצא מצריכה כרוז לכהונה ואיכא דהוו בחליצה ולא הוו בהכרזה ואמרי קא שרו חלוצה לכהן והלכתא כרבי חנינא דהכי איתוקמא בפרק החולץ (יבמות דף לו.) כוותיה: מתני' שתי יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעלה של זו לזו עדים שמת בעלה ולזו אין עדים שמת בעלה זו שיש לה עדים אסורה מפני בעלה של זו וזו שאין לה עדים מותרת לזו בנים ולזו אין בנים זו שיש לה בנים מותרת וזו שאין לה בנים אסורה נתייבמו ומתו היבמין אסורות לינשא ר"א אומר הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם: אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו אין מעידין אלא עד ג' ימים ואפילו ראוהו מגויד או צלוב או חיה אוכלת בו אין מעידין עד שתצא נפשו רבי יהודה בן בבא אומר לא כל האדם ולא כל המקומות ולא כל השעות שוין. הא דאמר אין מעידין אלא על פרצוף פנים כתב ר"ת בספר הישר היינו כשאין שם אלא הראש אז אין יכול להכירו בטביעות עין אם לא שיהא כל הפרצוף שלם עם החוטם אבל אם כל גופו שלם אפילו אם אין פדחת וחוטם יכול להכירו בטביעות עין ע"י סימנים שהיה לו בגופו ואפילו אחר כמה ימים והיכא שאינו נחבל בפניו נראה דבר פשוט שיוכלו להכירו בטביעות עין של גופו וצורתו כי צורתו אינה משתנה כל כך ונראה הוא לעינים שמכירין אדם מת בטביעת עין אחר כמה ימים ואע"פ היכא דנחבל בפניו שאין להעיד עליו אלא תוך שלשה אם נמצא הרוג ומכירין אותו בטביעות עין ואין ידוע מתי נהרג תולין שהוא בתוך שלשה: ,גמ' ואע"פ שיש בו סימנין בגופו ובכליו: ת"ר אין מעידין על השומא ר"א אומר מעידים על השומא אמר רבא בדכ"ע סימנים דרבנן והכא בשומא סימן מובהק קמיפלגי רבנן סברי שומא לאו סימן מובהק הוא ור"א סבר שומא סימן מובהק הוא: והחיה אוכלת בו אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא ממקום שאין נפשו יוצאה אבל ממקום שנפשו יוצאה מעידין ואמר רב יהודה אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חי הוא וסופו למות והא דאמרינן אין מעידין אלא עד ג' ימים ה"מ ביבשה אבל במים אפשר שישהא ד' וה' ימים ואינו משתנה דמיא היכא דליכא מכה מצמת צמתי לגוף כדאמר בההוא גברא דטבע בדגלת ואסקוה אגשרא דשביסתנא ואסבא רבא לדביתהו אפומא דשושבינא בתר ה' יומין וה"מ דחזו ליה בשעתא דאסקוה אבל אי שהה מתפח תפח ואינו ניכר: ,מתני' נפל למים בין שיש להן סוף בין שאין להן סוף אשתו אסורה אמר ר"מ מעשה באחד שנפל לבור הגדול ועלה לאחר ג' ימים א"ר יוסי מעשה בסומא שירד לטבול במערה וירד מושכו אחריו ושהו כדי שתצא נפשם והשיאו את נשותיהם ושוב מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תינשא מן הארכובה ולמטה לא תינשא: גמ' תנו רבנן נפל למים בין שיש להם סוף ובין שאין להן סוף אשתו אסורה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מים שאין להם סוף אשתו אסורה ומים שיש להן סוף אשת.י מותרת וכן הלכתא ומאן דמורי במים שאין להן סוף דאשתו מותרת בר שמתא הוא דאמרי' ההוא גברא דטבע באגמא דסמקי ואנסבא רב שילא לדביתהו א"ל רב לשמואל תא נשמתיה א"ל נשלח ליה ברישא שלחו ליה מים שאין להם סוף אשתו אסורה או מותרת שלח להו אשתו אסורה ואגמא דסמקי מים שיש להם סוף או מים שאין להם סוף שלח להו מים שאין להם סוף ומ"ט עבד מר הכי מטעא טעינא אנא סברי כיון דקוו וקיימי כמים שיש להן סוף דמו ולא היא כיון דאיכא גלי אימור גלי אשפלוהו קרא שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און קרא רב עליה דשמואל ותשועה ברוב יועץ היכי דמי מים שיש להם סוף כל שעומד ורואהו מד' רוחותיו דאי איתא דסליק מיחזא הוה חזא מאי אמרת ליחוש למחילה של דגים מחילה של דגים במים שיש להן סוף לא שכיחא. תניא אר"ג פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה בים והייתי מצטער על ת"ח שבה ומנו ר"ע וכשעליתי ליבשה בא וישב ודן לפני בהלכה אמרתי לו בני מי העלך ואמר לי דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי מכאן אמרו חכמים אם יבואו רשעים על אדם ינענע לו ראשו באותה שעה אמרתי כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שאין להן סוף אשתו אסורה תניא אמר ר"ע פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנטרפה בים והייתי מצטער על ת"ח שבה ומנו ר"מ כשעליתי למדינת קפוטקיא בא וישב ודן לפני בהלכה אמרתי לו בני מי העלך אמר לי גל טרדני לחבירו וחברו לחברו והקיאוני ליבשה באותה שעה אמרתי כמה גדולים דברי חכמים שאומרים מים שאין להן סוף אשתו אסורה: ת"ר נפל לגוב אריות אין מעידין עליו לחפירה מליאה נחשים ועקרבים מעידין עליו רבי יהודה בן בתירא אומר לחפירה מליאה נחשים ועקרבים אין מעידיו עליו חיישינן שמא חבר הוא ות"ק אגב איצצא מזקי ת"ר נפל לתוך כבשן האש מעידין עליו ליורה מלאה יין ושמן מעידין עליו רבי אחא אומר של שמן מעידין עליו מפני שהוא מבעיר של יין אין מעידין עליו מפני שהוא מכבה אמרו לו תחלתו מכבה וסופו מבעיר: מתני' אפילו שמע מן הנשים אומרות מת איש פלוני דיו רבי יהודה אומר אפי' שמע מן התינוקות אומרים הרי אנו הולכים לספוד ולקבור איש פלוני שמת בין שהוא מתכוון בין שאינו מתכוון רבי יהודה בן בבא אומר בישראל אע"פ שמתכוון ובעובד כוכבים אם היה מתכוון אין עדותו עדות: ,גמ' אמר רב יהודה אפילו שמע מן התינוקות וכו' ודלמא לא אזול דקאמרי הרי אנו באין מלספוד ומלקבור את איש פלוני ודלמא קמצא בעלמא שכיב להו ואסיקו ליה בשמיה דקאמרי כן וכן ספדני הוו התם: ובעובד כוכבים אם היה מתכוון אין עדותו עדות. אלא בעובד כוכבים דעדותו עדות היכי משכחת לה במסיח לפי תומו כי ההוא דהוה קאזיל ואמר מאן איכא בי חייא שכיב חייא ואסבא רב יוסף לדביתהו. ההוא דהוה קאמר ואזיל ווי לפרשא זריזא דהוה בפומדיתא דשכיב ואסבא רבא ואיתימא רב יוסף לדביתהו. ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חסא מאן איכא בי חסא טבע חסא אמר רב נחמן האלהים אכלו כוורי לחסא מדיבוריה דרב נחמן אזלא דביתהו דחסא ואינסיבא ולא אמר לה ולא מידי אמר רב אשי ש"מ הא דאמור רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה הני מילי לכתחלה אבל אינסיבא לא מפקינן לה מיניה ואיכא דאמרי אסבא ר"נ לדביתהו אמר חסא גברא רבה הוא אם איתא דסליק קלא אית ליה למילתיה ולא היא ל"ש גברא רבה ולא שנא גברא דלאו רבה דיעבד אין לכתחלה לא: ההוא עובד כוכבים דאמר לבר ישראל קטול אספסתא ושדי לחיותא בשבתא ואי לא קטילנא לך כי היכי דקטלי' פלניא בר ישראל דאמרי לי' בשל לי קדירה בשבתא ולא בשיל לי קטילתי' שמעה דביתהו אתאי לקמיה דרבא פשט ליה מהא מתני' עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של נטע רבעי הן של עזיקה הן לא אמר כלום שלא נתכוון אלא להשביח מקחו אבא יודן איש ציידן אומר מעשה בישראל ועובד כוכבים שהיו הולכין בדרך ובא עובד כוכבים ואמר חבל על יהודי שהיה עמי שמת בדרך וקברתיו והשיאו את אשתו ושוב מעשה בקולר של בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכיא ובא עובד כוכבים אחד ואמר חבל על קולר של בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכיא שמתו וקברתים והשיאו את נשותיהם ושוב מעשה בששים בני אדם שהיו מהלכין לכרכום של ביתר ובא עובד כוכבים ואמר חבל על ששים בני אדם שהיו הולכין בדרך ביתר שמתו וקברתים והשיאו את נשותיהן וגרסינן בפרק כל הגט (גיטין דף כח:) תניא שמע מב"ד של ישראל שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג ישיאו את אשתו מקומנטרסין של עובדי כוכבים שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג לא ישיאו את אשתו והא דקי"ל דעובד כוכבים מסיח לפי תומו נאמן ה"מ במלתא דלא שייך בה אבל במלתא דשייך בה עבידי לאחזוקי שקרייהו דכתיב בהו אשר פיהם דבר שוא וגו': מתני' מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ומשיאין על פי בת קול ומעשה שעמד אחד על ראש ההר ואמר איש פלוני מת והלכו ולא מצאו שום אדם והשיאו את אשתו ושוב מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני נשכני נחש והריני מת והלכו שם ולא הכירוהו והשיאו את אשתו: ,גמ' ומעשה שעמד וכו'. דלמא שד הוא אמר רב יהודה אמר שמואל שראו לו דמות אדם וחזי ליה נמי בבואה דבבואה דגמירי דבבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו ולא חיישינן דלמא צרה היא תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין. ירושלמי פ"ז הל"ו רבי אחא בשם ר' חנינא הדא דתימא בשדה אבל בעיר אפי' לא חזו בבואה של אדם והא דתנינא גיטין דף סו. מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ואמר רבי יוחנן והוא שראו בבואה של אדם אמר רבי יוחנן המזיקין מצויין בבורות כדרך שמצויין בשדות והא דאמר מגילה ג. אל יתן אדם שלום לחבירו בלילה דחיישינן שמא שד הוא היינו חוץ לעיר בשדה דומיא דיהושע שהיה חוץ למחנה ישראל. ריב"א: ירושלמי הלכה ז מצאו בשטר כתוב מת איש פלוני נהרג איש פלוני ר' ירמיה אומר משיאין את אשתו רבי בון בר כהנא אומר אין משיאין את אשתו מתני' מסייע לדין ולדין מסייע לרבי ירמיה דתניא על פי עדים ולא ע"פ כתבם ולא על פי תורגמן ולא ע"פ עד אחד ועכשיו משיאין ע"פ עד אחד ודכוותה על פי תורגמן ועל פי כתב משיאין מסייע לרבי בון דתני יפה כח העדים מכח השטר שהעדים שאמרו מת פלוני נהרג פלוני משיאין את אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני אין משיאין את אשתו ויפה כח השטר וכו': גרסי' בר"ה ספ"ק דף כב. אמר רב מנשה זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה ולעיל בפ' כיצד (יבמות ד' כה:) אקשינן מיניה והאמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה דדברי תורה פסול לעדות אשה שמעינן מינה דפסול מד"ת פסול לעדות אשה אבל פסול מדרבנן כגון משחק בקוביא וחביריו כשרים לעדות אשה ומסתברא לן דפסול מד"ת מסיח לפי תומו משיאין אשה על פיו דלא גרע מעובד כוכבים: תנן בגיטין פרק כל הגט (גיטין דף כח:) שלשה דברים אמר ר' אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפוה כרכום ועל ספינה המטורפת בים ועל היוצא לידון שהן בחזקת קיימין אבל עיר שכבשה כרכום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים: מתני' אמר ר' עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעיבור שנה מצאני נחמיה איש בית דלי ואמר לי שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל ע"פ עד אחד אלא יהודה בן בבא נומיתי לו כן הדברים אמר לי אמור להם משמי אתם יודעים שהמדינה זו משובשת בגייסות כך מקובלני מר"ג הזקן שמשיאין את האשה ע"פ עד אחד וכשבאתי והרצתי הדברים לפני רבן גמליאל שמח לדברי אמר מצינו חבר ליהודה בן בבא מתוך הדברים נזכר רבן גמליאל שנהרגו הרוגים בתל ארזא והשיא רבן גמליאל הזקן את נשותיהן ע"פ עד אחד והוחזקו להיות משיאין ע"פ עד אחד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה רבי אליעזר ורבי יהושע אומרים אין משיאין את האשה ע"פ עד אחד רבי עקיבא אומר לא ע"פ האשה ולא ע"פ קרובים: אמרו לו לרבי עקיבא מעשה בבני לוד שהלכו לצוער עיר התמרים וחלה אחד מהן והניחוהו בפונדק בחזירתן אמרו לפונדקית איה חברנו ונמה להן מת וקברתיו והשיאו את אשתו לא תהא כהנת כפונדקית אמר להן לכשתהא הפונדקית נאמנת: ,גמ' מאי גריעותא דפונדקית אמר רב כהנא פונדקית עובדת כוכבים היתה ומסיחה לפי תומה היתה זה מקלו ותרמילו וזה קבר שקברתיו בו והא איה חברנו קאמרי לה כיון דחזיתינהו בכתה אמרו לה איה חברנו נמה להם מת וקברתיו שמעינן מהא דהיכא דמתחיל העובד כוכבים ומסיח לפי תומו אף על גב דהדרינן ומגלינן למלתא מיניה שפיר לא נפיק ליה מתורת מסיח לפי תומו ומשיאין על פיו ולא בעינן בעידי אשה דרישה וחקירה: סליק מסכת יבמות
מהדורת וילנא, נחלת הכלל
