פסקי תוספות על מסכת יבמות דף נ״ג עמוד א

אשת אחיו מאמו בכרת ולא בערירי. כרת עד ס' שנה ומיתה אחר ס' וקודם זמנו כרת הוא וזרעו נכרתין ולריב"א דוקא בערירי: ד"ה אשת אחיו: דף ב

איילונית הוי מקח טעות ואין צריכה גט אלא ספק איילונית. קטנה שלא קיבל עליו אחיו המת אפילו תהא איילונית היא מתיבמת. ד"ה או: ע"ב

ואם ערוה היא צרתה מותרת. נתקדשה בטעות יוצאה בלא גט ובלא מיאון. ד"ה ואי:

בת אשתו שנכנסה לחופה ולא נבעלה חייב על בתה ואין חייב על בת אנוסתו. ד"ה בתו: דף ג

צרת סוטה מותרת לאחיו של בועל. ד"ה לפי: ע"ב

נשים פטורות מציצית דהזמן גרמא ואסורות בכלאים. ד"ה דכתיב: דף ד

כסותך ולא של אחרים ושל סומא ושאין מכסה רובו. ד"ה מכדי: ע"ב

חוטי ציצית שוע טווי ושזורין. תוכף תכיפה אחת אינו חיבור. קשר עליון דאורייתא. ד"ה ואמר:

שני חוטי לבן דנוזי שרי בפשתים ודפשתים צמר ובמקום שאין תכלת אסירי. ד"ה דאפילו:

מיקל אדם כל שערות גופו דכעין תער. ד"ה שכן: דף ה

בעינן שמנה חוטין שליש גדיל ושני שלישי ענף. ד"ה גדילים: ע"ב

חוטי תכלת צמר לבדו בלא פשתן ולא שיהיו צמר ופשתן שועים וטוין יחד. ד"ה עד:

אביך ואמך אומרים השקינו מים תעשה כבוד אביך וכן הנח כבוד אביך בשביל המצוה. ד"ה כולכם:

אפילו עיקר כבוד אב לא דחי מצוה. ד"ה שכן: דף ו

מכשירי מצוה שאי אפשר לעשות מערב שבת דוחין שבת כמצוה עצמה. ד"ה טעמא: ע"ב

כהן שהרג נפש לא ישא כפיו. ד"ה שנאמר: דף ז חטאת מצורע ואשמו טעונין נסכים ולא שאר אשמות. ד"ה לפי:

החיל אין עובד כוכבים וטמא נפש מת נכנסים לשם: עזרת נשים אין טבול יום נכנס לשם. ד"ה וראה: ע"ב

נשים אסורות ליתן מוך באותו מקום לפני תשמיש אלא אחר תשמיש. ד"ה שלש: דף יב ע"ב

עד רוב שנותיה יכולה למאן אם לא הביאה שערות אפילו בעל אם פירש שלא בעל לשם קידושין: ד"ה (ואפילו) [אחר]:

תוך י"ב שנים כלפני זמן אפילו הביאה סימנין. ד"ה רב זביד: דף יג לא תתגודדו. חבורה על מת אסור דרך שריטה ועל ת"ח מותר לחבול. ד"ה דאמר: ע"ב

כל שאינו מחויב בדבר אין מוציא אחרים ידי חובתם. ד"ה כי: דף יד

הכפרים היו קורין בעירן המגילה: לא שייך לא תתגודדו בב' ב"ד בב' עיירות להיות חלוקין במנהגם. בא"ד: הלכה כר' שמעון במוקצה מחמת מיאוס ומחמת איסור ואסור בהדליקו הנר באותו שבת. ד"ה לא

טופח להטפיח חיבור לענין השקה ולא למקוה אלא כשפופרת הנוד. ד"ה עירוב: דף טו

עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. ד"ה קסבר: דף טז ע"ב שפחה ועובדת כוכבים ולדה כמותה. ד"ה עובד כוכבים:

שומרת יבם שנשא אחיו אחותה או קדשה קודם נפילה אין צריך להמתין עד שיכנוס היבם. ד"ה שומרת: דף יח ע"ב

אשת חמיו אסורה מפני מראית העין וכן ב' חורגין אבל בפרק משוח (דף מג ב) מתיר שני חורגין. ד"ה ומותר: דף כא

אשת אחי אבי אביו ואחות אבי אביו אסורה וכן אחות אם אמו. ד"ה אמימר: ע"ב

גר מותר באחות אביו. עריות מצד האם אסורה. אחין מן האב יעידו ולא מן האם. ד"ה ערוה: דף כב

כלת בן בנו ובת בתו אסור' עד סוף כל הדורות. ד"ה שניות: שם

אין הבן נעשה שליח להכות ולקלל אביו כשעשה תשובה. הזכיר שם שמים לבטלה או עשה דבר שנתחייב עליו נידוי אע"פ שעשה תשובה לא יפטר. ד"ה כשעשה. ע"ב לא תכרות להם ברית דווקא בז' אומות ולא בשאר עובדי כוכבים. לא תחנם בכל עובדי כוכבים. ד"ה ההוא: דף כג

מת הבן תוך שלשים יום אשת ישראל חולצת ולא אשת כהן. ד"ה וספק: דף כד ירושה אין חוזרת ביובל וכן היבם בנכסי אחיו. ד"ה למאי הלכתא: ע"ב

הנטען על הפנויה מצוה לכונסה. ד"ה משום:

הלל נייר אותו שאמר גיירני על מנת לעשות כהן גדול דבטוח דסופו לעשות לשמים. ד"ה לא:

אין אשה נאסרת לבעלה אלא בקינוי וסתירה או שיראה כדרך המנאפין. קלא דבתר נישואין לא חיישינן ועל ידי קול לא מפקינן מבעלה אלא מן הנטען אפילו אמרה טמאה אני וראו דברים שקרים אין להוציאה מבעלה. ד"ה אמר:

נאמן לומר אכלתי חלב במזיד. הבא על הערוה פסול לעדות וכן אוכל נבלות לתאבון. מלקין על לא טובה השמועה. ד"ה ואין: דף כה ע"ב

דן את הדין וכו' והעדים שהעידו מותרין ליקח אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור וכו'. ד"ה לא:

נתגרשה כמה פעמים רשאה לישא. ד"ה אגירושין: דף כו

אין נקראת חליצה פסולה לענין חוזר במקום שאסור לייבם אלא היכא שנקלשה הזיקה וכמו אחות זקוקה ואחות חלוצה ובעלת גט ובעלת מאמר: ד"ה וחליצה: ע"ב

בידי אדם אפשר לצמצם ואף בידי שמים. ד"ה לא. דף כח

נערה מאורסה שמת אביה או בוגרת אין בעלה מפר. ד"ה אביה: דף כט ע"ב

הוציא עליו חתימת ידו גובה מנכסים בני חורין. ד"ה כתב: דף ל ע"ב

אחי יבם זרק לאשתו ספק גירושין ומת צרתה מותרת לשוק. נולד בדבר ספק איסור הותר אחרי כן כשהיה בחזקת היתר. ספק דרוסה חיישינן. ד"ה אשה:

צ"ע כתב בכתב ידו ואין עליו עדים אי מהני בקידושין. ד"ה למעוטי: דף לא ע"ב

נוהגין לשלוח עדותן בכתב ידם לבית דין. ד"ה דחזו:

עדים יכולין להעיד כך וכך ראינו בשטר או ראינו עדות שנתקבלה בבית דין. בא"ד:

עשה מאמר ביבמתו אין נותן לה גט לכתחלה למאמרו ולא לזיקתו. ד"ה גט: דף לב

אין קוברין רשע אצל צדיק. ד"ה (לקוברו) [בין]: דף לג ע"ב

אין יכול לקדש ולא לעשות שליח בקטנות שיחול כשיגדיל. ד"ה מתוך: אשה ששהתה י' שנים יולדת כשדעתה לינשא. דין זה בגמ' ע"ב:

גר וגיורת שנתגיירו יחד צריכין להמתין ג' חדשים. ד"ה חוץ: דף לה

אם חלץ תוך ג' חדשים אין צריכה חליצה אחרת. שלא בשעת וסתה אנוס הוא. ד"ה ונמצאת: ע"ב

אינה לשחיטה אלא לבסוף. נשא ונתן ביום אידם אסור. ד"ה הלכתא: דף לו

אם אמר על מי שראוי ליורשו יירשני דבריו קיימין במקום בנים. ד"ה משום:

קידש מינקת ומעוברת חבירו צריך לגרשה ואפילו הוא כהן. ד"ה. ולא: ע"ב

מת תוך שלשים הוי נפל אפילו נפל מן הגג. נפל למים שאין להן סוף אשתו אסורה. גוסס אין מעידין עליו להשיא אשתו ספק בן ז' או בן ט' שניהם מתאבלים עליו. ד"ה הא:

הלכה כרבי מאיר בגזירותיו ולא בקנסותיו. ד"ה מי: דף לז

חתן שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין אנשים והיא כו'. ד"ה יחודי: ע"ב

ספק ויבם בנכסי מיתנא לכ"ע חולקין שאין זה מוחזק יותר מזה. ד"ה וממון:

היכא דשייך לומר אי שתקת ואי לא מהדרינן למריה שלא יטול כלום. ד"ה דאמר: מי שודאי במקצת נכסים לא הוי מטעם זה מוחזק בכל נכסים. ד"ה הוי: דף לח

שומרת יבם שמתה נדוניא הויא בחזקת יורשי הבעל. אין לאשה בנכסי בעלה עד אחר חליצה. אין אדם מוריש ממון שחייב עליו שבועה לבניו. ייחד מטלטלי ואיתנהו בעינייהו נוטלת בלא שבועה. ד"ה ובית הלל:

נשואה הוי ידו כיד אשתו. ד"ה (וספק) [אע"ג]: דף לט

מכר המת נכסיו ויש ליבם בני חורין טורפת מהן. גירשה היבם ואחר כן נשתדפו שדות המת אינה גובה מבני חורין דיבם. ד"ה אשה:

לרש"י אם אין רוצה לייבם כופין אותו לחלוץ ור"ת פירש אין כופין ליבם אפי' כוון למצוה כופין לחליצה דמצות חליצה קודמת. ד"ה אמר רב: ע"ב

אין צריכין ב"ד לראות הרוק על הארץ אלא לצאת הרוק מפיה. הוא ארוך והיא גוצא וקלטתו הרוח סגי בהכי. ד"ה דמתחזיא:

בלילתו רכה כעין סופגנין והדר אפיה הוי לחם עוני אבל לא בלילתו קשה. ד"ה כיון: דף מ

גזרו שניות בחלוצה. ד"ה ש"מ: ע"ב

לרש"י דרך החולצת להוליך קרובתה עמה [ד"ה הך]: דף מא

עמד בדין וברח מחמת ממון או מרדין ניזונית משל יבם או אם חלה אחר העמדה בדין ודוקא נתרצה ליבום וברח אבל לא נתרצה אלא לחלוץ לא ודוקא ברח. ד"ה עמד: ע"ב

חלץ אחר שלשה אין צריכה להמתין ג' חדשים. אבל מת היבם צריכה להמתין שלשה חדשים. ד"ה לאחר: דף מב

גר מותר בגיורת. ד"ה גר:

אחר בעלה צריכה להמתין ג' חדשים חוץ מיום שמת בו ויום שנתארסה בו עד ג' ימים כדי קליטה:

גרושה מינקת צריכה להמתין שלשה חדשים. ד"ה סתם.

כל הנשים יתארסו והארוסות ינשאו חוץ מאלמנה לרבי יוסי מ"מ הלכה דכולן צריכות להמתין ג' חדשים. ד"ה רבי יוסי: ע"ב

סתם ואחר כך מחלוקת הוי סתמא כרבים לגבי יחיד. ד"ה סתם:

לגיהוץ ותספורת שלשים יום אחד זקנו ואחד שערות ראשו וכל שער שבו. ד"ה במקום: דף מג

אבל אסור לכבס כסותו במים תוך (שלשים) [שבעה] גיהוץ אסור ל' יום וגיהוץ לדידן שרי. ד"ה שמותר:

אפילו בתשעה באב מותר לארס. ד"ה מאי:

בשבוע שבו תשעה באב נמנעין בבנין שמחה וברבוי משא ומתן ולא אסור צרכי חופה. ד"ה מלישא:

אסור לארס תוך שלשים יום. אחר שלשים מותר לישא אפילו מת אביו ואמו ואפי' קיים פריה ורביה ואם יש לו בנים קטנים מותר לכנוס אחר ז' אסור לכנוס לבית שמחה תוך שלשים ובאביו ואמו שנים עשר חדשים אא"כ שמחה של מצוה. ד"ה שאני: ע"ב

אין בודקין אחר נושא אשה אלא מי שמשיא בתו לכהן העובד על גבי המזבח. ד"ה זיל איטמר: דף מה

עבד מותר בעובדת כוכבים. ד"ה אטבלה: ע"ב

אשה אינה מעידה ולא דנה. שלשה אנשים צריך הגר בשעת קבלת מצוה ולא בשעת טבילה אך מצוה היא לכתחלה וכן להטביל ביום. ד"ה מי לא:

דבר שנאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישולי עובדי כוכבים. ביצה יש בו משום בישולי עובדי כוכבים וכן בשר מלוח ומותר לטלטלו בשבת. ד"ה רבי יוחנן: דף מו

טבילה שלפני הזאה אפילו בלילה ושלאחריה ביום. מקבלין גרים בזה"ז. ד"ה דאין הזאה: ע"ב

נכרת כל הגיד סגי בטבילה. גר שנתגייר מהול צריך להטיף דם ברית ולא הקטן לה"ג. ד"ה דרבי יוסי:

נאמן לומר על הקטן שהוא בכור ונאמן לומר בני זה ממזר הוא. ד"ה כך נאמן: דף מז גר שאמר נתגיירתי ביני לבין עצמי אינו נאמן לפסול בניו. אך הוא אסור בבת ישראל. ד"ה ואין עדות:

מילה קודם טבילה: ד"ה מטבילין ע"ב

טבילת נדה מן התורה דכתיב במי נדה. ד"ה במקום:

עבד צריך טבילה כשמשתחרר ולא סגי בטבילה לשם עבדות טבילת שחרור היא קודם לגט. ד"ה שם:

ודאי חציצה אין חילוק בין נדה לטהרות אבל בספק חציצה יש חילוק. ד"ה וכל: אין מלין גר בע"כ. ד"ה אלא: דף מח

לגלח בית השחי ובית הערוה אף במספרים אסור ושאר הגוף שרי במספרים ולרפואה הכל מותר לגלח כל הגוף מראשו ועד רגליו. ד"ה לא עשה:

גר תושב אין מוזהר על השבת ולצורך ישראל אסור לעשות מלאכה. ד"ה זה: ע"ב

עשה מאהבת המקום ויראתו שניהן טובים ומאהבת אדם ויראתו שניהם רעים או מאהבת שכר נגד המקום שאם לא יבא יהא תוהא עליו. ד"ה שאין:

אין ממזר אלא מחייבי כריתות. ד"ה שמעון התימני: דף מט פר"ח דמסוטה הוי ממזר מדרבנן. ד"ה סוטה: ע"ב

הדורות נולדין באותו זמן ובאותו פרק שנגזר עליהן ולא קודם. ד"ה תדע: דף נ

בעד אחד אין אשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה (אך) [או] בשני עדים. ד"ה אי ביאת: דף נא ע"ב

יש לנדות המצער שליח רבנן. ד"ה דמתפקר: דף נב

נהגו חתן דר בבית חמיו. ד"ה הדר בבית חמיו:

ארוסה שכתב בגט זמן דאחר נישואין מותר לגרש בו לכתחלה ואם זמן דקודם נישואין פסול לגרשנה נתגרשה בגט ישן תינשא. ד"ה לכשאכנסנה:

אין תנאי בחליצה ומותרת לינשא לשוק. ד"ה רבינא: דף נג

אין יבמה נקנית אלא בבא עליה בקישוי. ד"ה שאנסוהו: דף נג ע"ב

אין חייב למסור עצמו אלא כשעושה מעשה לאפוקי אם אמר לו הנח לזרוק עצמך על תינוק. ד"ה אין אונס:

קונה אשה בהעראה אם פירש מיד או שמפרש שיקננה בכך. ד"ה אשה: דף נה ע"ב

אין ראוי להתעבר בהעראה אלא בגמר למ"ד העראה זו הכנסת עטרה: ד"ה אינו:

ע"י ביאה גרועה כעין שוגג ואונס לא אכלה בתרומה ולא יורשה ומיטמא לה ומיפר נדריה ודוקא העראה קונה לכל דבר. ד"ה לדברים: דף נו

תחילתה באונס וסופה ברצון מותרת לבעלה. ד"ה ואי זו זו: ע"ב

אירס בוגרת או קטנה ובגרה ואחר כך נתמנה כהן גדול מותרת (לכהונה) [להכנס]. ד"ה הא לא: דף נט

פנוי הבא על פנויה לא עשאה זונה. ד"ה ורב: ע"ב

צריכין כהנים ליזהר מקברי עובדי כוכבים. מדורות עובדי כוכבים בחוצה לארץ טהורים. ד"ה ממגע: דף סא

נתגיירה פחותה מבת ג' אסורה לכהן דגיורת אפי' לא זינתה אסורה לו. ד"ה אין זונה:

רבקה היתה בת י"ד כשניסת ליצחק. יצחק בן ל"ז כשנעקד. ד"ה וכן: ע"ב

אפילו יש לו בנים מצוה לישא אשה בת בנים אך אין צריך למכור ס"ת לזה. ד"ה נפקא:

יש לו בן ובת או בן ובן הבת פטור מפריה ורביה. ד"ה וכ"ש: דף סב ע"ב

כשרוצה לצאת לדרך יפקוד אשתו וידבר על לבה אפילו היא נדה אך לא יבא עליה סמוך לוסתה. ד"ה חייב:

להשיא בנים סמוך לפירקן בקטנותן. ד"ה סמוך:

נושא בת אחותו שהיא בת מזלו וה"ה בת אחיו ד"ה והנושא:

כששואלין מס מן העני ואחד מלווהו ואם לא היה מלווהו היו פוטרין אותו עליו נאמר ומצאוהו רעות וגו' אבל להלוותו לקנות בו תבואה מצוה. ד"ה המלוה: דף סג

האומר איני זן ואינו מפרנס כופין ויוציא ויתן כתובה וכופין את הגדול לפטור יבמתו ואין כופין אלא היכא דמפרש להדיא דכופין אלא אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין ואין כופין בשוטים. ד"ה יוציא: דף סד

באה מחמת טענה כופין ונותן כתובה וכן כל היכא דתני כופין להוציא. רבינו גרשון כתב דמוכה שחין אין לה כתובה ור"י דחה ראיותיו. ד"ה יוציא:

אין דרך להינשא למי שיש לו אשה. ד"ה דעתאי: [דף לד ע"ב]

כל זמן שלא הוחזקה אשה שאינה בת בנים יש לה כתובה. ד"ה תצא: דף סה

ניסת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה לאלתר ובלא הכיר בה דבהכיר בה יש לה כתובה. בא"ד:

דברים שבינו לבינה היא נאמנת כיון דבאה מחמת טענה ואם טענה שאינו יכול לזקק היא נאמנת. האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת. אומרת גלוי לשמים שאינו יורה כחץ יעשו סעודה ויפייסו ויתפללו לשמים. ד"ה שבינו:

באה מחמת טענה נותן כתובה ותוספת. היא אומרת שאינו יכול לזקק והוא אומר בעיטתה גורמת כשתובעת כתובה אינה נאמנת אם הודה אחרי כן הבעל יתן גט וכתובה ולא תוספת ויחזיר נדונייתה שהכניסה ולא נדוניות גדולות שכותבין לכבוד הכלה אבל אם יכול להכניס עטרה ולא יותר יש לה תוספת. אם אין יכול לבועלה שרחמה צר המתין ג' שנים ימתין עוד שנה וכן בקישוי אין למהר לסתור בניינה כי רחמי שדי מרובין. ד"ה כי הא: ע"ב

אסור לישראל להאכיל בהמתו תרומה וכן להדליק ולהסיק ובכל הנאת כילוי אבל בהנאה מותרת לישראל. ד"ה לא יאכילנה: דף סו ע"ב

שוכר כנושא שכר. ד"ה דמחייב:

אסור להשכיר פרתו לומר אם תכחש או יוזלו פרות תחזיר דמיה. ד"ה אבל:

בעל שמכר נכסי אשתו אין כאן מקח כלל והוא עצמו יוציא מן הלקוחות. בן שמכר נכסי אמו ומתה אין יכול להוציא מלקוחות. ד"ה הבעל:

עובר פוסל את אמו מלאכול בתרומה ואינו מאכילה. ד"ה פוסל: דף סז

זר בן כהן או ממזר מאכיל את אמו. ד"ה למאי נ"מ:

מעשה ידי עבדים הוא של העובר ולא לבני משפחה. ד"ה אוכלין: אין חולצין תוך ג' אפי' ידוע שאינה מעוברת. ד"ה אין חוששין: ע"ב

מזון האשה והבנות ממקרקעי ולא ממטלטלי. ד"ה מועטים:

החזיקו הבנות בנכסים מועטים ושוב מכרום הבנים מה שמכרו מכרו. ד"ה שקדמו:

דמי המכירה הן של הבנים. ד"ה מה שמכרו:

ביאת בן ט' ביבמה כמאמר. לא בעי כוונה ביבמה. ד"ה קניא ליה: דף סח

אם ידוע דהשתא בן ט' וספק היה בשעת ביאה לא מוקמי ליה בחזקת קטן כיון דהשתא ודאי בן ט' כשבא על ישראלית ופוסלה אם הוא פסול. ד"ה רישא:

אחזתו חמה ממתינין לו ל' יום למול. טומטום אין חייב לקרוע ולמול. ד"ה הערל: דף ע

נדרים אין חלין על דבר שאין בו ממש. ד"ה שאני נהנה: דף עא

הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם כשידוע שחלוק על לשון תורה. ד"ה והני:

מעשר שני אין לוקחין בהן עבדים קרקעות ובהמה טמאה ומדרבנן אפי' מלבושין. ד"ה נכסי כהן: דף עג

תרומה נותנה לכהן והכהן שומרה כל זמן שירצה אף אחר הביעור מעשר שני וביכורים יבערם מן העולם אם לא הביאו לירושלים שורפו. עי"ט רביעי ושביעי היה הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר ומעשר ראשון לבעלים מעשר שני וביכורים מתבערין בכל מקום. ד"ה וחייבים:

גיורת פחותה מבית שלש אסורה לכהן: [ד"ז גמרא דף ס' ע"ב]:

פצוע דכא אפי' ניקב ביצה אחת. ד"ה ניקבו: דף עה

פצוע דכא וכרות שפכה בידי שמים כשר נכרת ביצה אחת מוליד וכשר אם השניה שלימה וטוב להזהיר לרופאין לחתוך של שמאל: ד"ה שאין:

נשים המסוללות זו בזו פסולות אף לכהן הדיוט. ד"ה המסוללות: דף עו

ת"ח שאמר דבר קודם המעשה שומעין לו דווקא מיהו אם הדבר אינו נוגע בעצמו שומעין לו אף אחר המעשה. ד"ה אם: דף עז

בגופו חוצץ אפי' מיעוט שאין מקפיד. ד"ה רובו: דף עח

פצוע דכא מותר בגיורת. ד"ה נתינים: דף עט

לא קרי התראת ספק בספק קטן כשנודע אחרי כן שהיה גדול בשעת התראה. ד"ה נעשה: דף פ

בן שלשים אסור בשבת לטלטלו אפי' גמרו סימנין דאין יוצא מתורת נפל אלא על ידי עשרים. ד"ה והא:

סתם ולדות אין יוצאין מתורת נפל אלא בשלשים יום: בא"ד

לא הביא שערות עד רוב שנותיו הוי גדול וסריס ודאי וקודם לכן הוא קטן ויש לו דין בן ט' מעשרים ועד רוב שנותיו ואם הביא שערות מכ' ועד קודם רוב שנותיו הוי גדול ולא סריס. ד"ה עד: ע"ב

שערות בזקן אין מועילין לדין הבאת שתי שערות ואין חשוב זקן בהבאת שם ב' שערות אלא אם כן נתמלא זקנו מה שהביא אחר כ' שכבר הוא סריס אין בכך כלום. ד"ה דהביא:

יוליך הנאה לים המלח היינו שאין ממשות האיסור בעין או ביין נסך דאסור בשתיה ואינו נהנה מגוף האיסור אלא למכור והא דלא אמר ימכרו באיסור הנאה חוץ מדמי איסור שבו דחיישינן שמא ימכור אחרי כן לישראל. ד"ה כולן ידלקו: דף פא ע"ב

כבשים שהם קטנים לא חשיבי דבר שבמנין כמו שור נסקל גדול. ד"ה ר"י:

חתיכה הראויה להתכבד היינו כשאחר הביטול ראויה להתכבד אבל חטאת בטלה אחר שתתבטל אין ראויה כי הכהנים אין מחזיקין טובות זה לזה. ד"ה דברי הכל:

מין במינו לא בטיל בדבר לח שמתערב אלא בדבר יבש. ד"ה ר"י: דף פב יי"נ לבור קמא קמא בטיל עד ס' אבל אם אין ס' בהיתר לאו. ד"ה אמר ר"י: ע"ב

דיינינן דינא דגרמי. המסכך גפנו על תבואת חבירו לא קידש. ד"ה קידש: דף פג

אין אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מחשבה אבל נותן חלב לקדירת חבירו אסורה. הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע שם אלקטני והוסיף מותר כשאחזור אלקטנו אסור. ד"ה אין אדם: ע"ב

נשים שלוו קודם שפסקו להם בית דין אין הבעל חייב לשלם. ד"ה ולותה: דף פה

אלמנה לכהן גדול כשנשבית משלם הבעל הפירות לפדותה בהן משא"כ בשניה דלא משלם כלל. ד"ה אלמנה:

צריך עיון אם אמר לא אכלתי חלב לא שוגג ולא מזיד אם הוא נאמן במקום העדים. ד"ה ומה אם: דף פח

שתיקה כהודאה דמיא פירוש שניכר ורגלים לדבר אבל לא דחשיב כמודה אם אמר ליה אשתך זינתה. ד"ה דשתיקה:

קונמות דאסר אכ"ע יש להן פדיון כמו הקדש. ד"ה אי קסבר:

שנים אומרים מת וכל העולם אומרים שהוא חי פשיטא דתצא. ד"ה אתא:

כותבין בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא. ד"ה מאי טעמא: דף פט

תרם מן הרעה על היפה אפי' במזיד א"צ לחזור ולתרום אבל מן הטמא יחזור ויתרום. ד"ה אין תורמין:

ניסת על פי ב"ד ובא בעלה אף כי אין זכאי במציאתה כלל אם מתה יורשה. במת מצוה ויש שם ישראל וכהן יטמא ישראל ולא הכהן. ד"ה כיון: ע"ב

לא שייך קם ליה בדרבה מיניה במילי דבר כפרה רצה כהן למחול על תרומה שאכל הזר [בשוגג] אינו רשאי אפי' אכל תרומת עצמו מפריש עליו קרן. ד"ה אכל תרומה: דף צ

מדמברכי להתעטף בציצית אם כן בשעת עיטוף היא המצוה. ציצית חובת גברא. ד"ה כולהו: ע"ב

אשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה. ד"ה היתה:

סופר כותב כתובה ושולחה לעיר שבה החתן וכותב שם אותה העיר. גיטין מאוחרין כשרים כשהעדים והסופר באותה עיר בזמן הכתוב בגט. ד"ה היה במזרח: דף צא ע"ב

שינה שמו שהיו לו ב' שמות וכתב שם יהודה בגליל פסול. ד"ה ת"ש [שינה]:

לא חיישינן לכתוב מקום עמידתו אלא מקום עיקר דירתו. ד"ה שם עירו:

לא חיישינן לשום קול דבתר נישואין. ד"ה כל: דף צב

מיבמה לשוק הוי ממזר ותצא אפילו יש לה בנים. ד"ה אבל:

אשה שלא ידעה שהיה לה יבם ונתקדשה מותרת למקדש אחר חליצת יבם. ד"ה נותן: ע"ב

העדפה ע"י הדחק לאשה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות והוי דברים בינו לבינה. ד"ה רבי עקיבא: דף צג

קנין כסף שהוא בעין קונה אחר שלשים וכן שטר שהוא ברשות קונה בסוף שלשים קנה בלא מעכשיו וכן משיכה כשהפרה באגם אפי' יצאת מן אגם תוך שלשים וחזרה שם בסוף שלשים וחזקה וחליפין לא מהני לקנות לגמרי. ד"ה קנויה לך:

בעי"ט ושבת שרי לתרום שלא מן המוקף. ד"ה אלא: ע"ב

עד אחד נאמן לומר מת בעלה להתייבם וכן היא עצמה אבל אינה נאמנת לומר מת בני ואח"כ בעלי להתייבם. ד"ה עד אחד:

גדולה שנאת שונא מאהבת אוהב. ד"ה כי: דף צד

אשה נאמנת לומר מת בעלי ואח"כ בני לינשא לשוק. בא"ד:

אין נאמנת לומר מתה אחותה שתכנס לביתה. ד"ה וליטעמיך:

גר אסור באחותו שנולדה בהיותו עובד כוכבים כשהורתו שלא בקדושה. הורתו בקדושה מותר באחותו שנולדה בהיותו עובד כוכבים. ד"ה נשא: דף צח

גר אסור באשת אב ולכתחלה אסור באחות אב. ד"ה אשת אביו: ע"ב

אסור באשה ואחותה מן האם ואשה ובת בתה אבל אשה ובת בנה או אשה ואחותה מן האב אינו מוציא וצ"ע לכתחלה. ד"ה אשה:

מלוה על פה גובה מיתמי אשה גובה כתובתה ממטלטלי דיתמי ומטלטלי דמתנת שכיב מרע ולא ממתנת בריא. ד"ה כתב: דף צט

מותר לישא אשת בן אחיו בת אחיו אינה מצוה כל כך. ד"ה ספק:

קטן היודע לישא כפיו חולקין לו תרומה. ד"ה אלו הן: ע"ב

סומא באחת מעיניו כשר לחליצה. ד"ה ש"מ: דף קא ע"ב

גר שאין אמו מישראל כשר לדון דיני ממונות בלא כפייה ולחליצת גרים פסול. ד"ה ואנא:

שטרא ריע לא יוכל בעל השטר לגבות בלא שבועה ומרעינא שטרא אפומיה אפי' הוא קרוב או אם כתב כן בשטר נאמנות שמאמינו שלא פרעו נשבע וגובה: ד"ה מרענא:

גר דן את חבירו דיני ממונות ואם אמו מישראל דן את ישראל. ד"ה לענין: דף קב

אם אביו ישראל דן אפילו חליצה וכן לענין יחס כהונה סגי באביו ישראל. בא"ד:

אינו מרופט כל כך כשר לחלוץ דיעבד. ד"ה גזירה:

קושרו עד שיהא יכול להלוך בו מאיליו. נהגו לקשור בקשר גמור היטב מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בשמאל התרה וחליצה בימין. גידמת חולצת בשיניה לא מיפסל אם לא חלצה בימין. ד"ה ואע"ג:

בעינן שנדע שמתכוונין לחליצה. ד"ה ודקתני: ע"ב

מנעל צריך שיהא מעור בהמה טהורה ואין להקפיד אם חלץ בעור בהמה טמאה. ד"ה ואנעלך:

ליכא עיכובא בחליצה מיושב. (קריאה) [קריעה] מעומד. ד"ה בין עומד: דף קג

רגלו הפוכה אינו חולץ דצריך למידחסיה לכרעיה. קיטע לא חליץ אם נפסק רגלו יש לקשור רצועות מארכובה ולמטה. ד"ה מאן:

אין חייב למסור עצמו כשאינו עושה מעשה והוא קרקע עולם. ד"ה והא:

אין קרוי מנעל אלא כשחופה רוב הרגל אבל חליצה סגי בשמיטת רוב עקב. ד"ה שאין: ע"ב

חכמה יראה ענוה שקולין אך ענוה גדולה מכולן: ד"ה המסוליים:

מצורע מטמא בבית אפילו לא ישב ותחת אילן דווקא בישב ומת מטמא אפילו עובר ומת מטמא בבית אחר כשיש פתח פתוח ומצורע דווקא באותו בית: ד"ה כיון:

עבודת כוכבים של עובד כוכבים סגי בביטול ולא של ישראל ואחר ביטול נמי לכתחלה לא דמאיס: ד"ה סנדל:

שוטה לאו בר חליצה הוא גט כותב חרש שוטה וקטן וגדול עומד על גביו וגבי שחיטה לא חשיב כוונה בעומד על גביו. ד"ה והא: דף קד ע"ב

גמילות חסדים מעט מועילין להציל מחבלו של משיח ולא מגזירת בני עלי. ד"ה רבא. דף קה:

ת"ח שיצא לצורך העם יש לו לקצר דרכו כל יכולתו תלמידי חכמים בזמן שהצבור צריך להן מפסיעין על ראשי עם יצא לצורך עם נכנס ויושב במקומו. ד"ה מי: ע"ב

קטנה לא חלצה ובעיא בדיקה. ד"ה רבא:

אין צריך חמשה לכתחלה אלא לפרסומי מילתא. ד"ה לכתחלה:

תובע דבר גדול במקום שלוקחין מעט אין לו אלא שכרו אבל כשלוקחין דבר גדול התם אין יכול לומר משטה אני בך ואע"פ שלא הוציא כלום עליו. ד"ה אין לו: דף קו

אין חולצין אלא אם כן מכירין דחיישינן לב"ד טועין שישיאו על ידי עדים ויאמרו שלא עשו כ"א בהכרה. ד"ה לפיכך:

לא יפסיק בלא אבה. לא אבה בלא וי"ו וכן לא אבה ה' השחיתך וישראל לא אבה לי. ד"ה מודה רבא: ע"ב

מצוה שיגיע הרוק לארץ. ד"ה עד:

אכל זמורות וגוף הקרקע בנכסי אשתו קטנה לא ישלם וכן ממאנת אפילו מה שאכל שלא כדין. ד"ה דאי אמרת: דף קז

מיאנה בבעל מותרת לאביו נתן לה גט אסורה לאביו. מיאון בשלשה. ד"ה מידי: ע"ב

אין לכתוב בגיטי מיאון לא רעינא ביה ולא צבינא ביה כו'. ד"ה אתי: דף קח

תבעוה לקטנה לינשא ואמרה מחמת בני אדם שאינן מהוגנין הוי שלא לדעת ואין צריך מיאון מחמת פלוני בעלי הוי לדעתה וצריכה מיאון. ד"ה מחמת:

אין לקדש יתומה עד שיביאו ראיה שהיא גדולה. ד"ה ויתרחק: דף קט

אין להשיא גרים להתגייר אבל אם מתאמצין להתגייר יקבלם. ד"ה רעה: ע"ב

אדם טוב מעיקרו לא יהפך להרע אם לא גרוע מעיקרו. ד"ה מ"ד אית ליה:

קטנה שהביאה שערות אינה ממאנת אפי' לא בעל. ד"ה הוא:

היא אומרת לא נבעלתי והוא אומר בעלתי צרתה אסורה עד אחר שלשים אם לא יודו שניהם שבעל ולהצריך גט לכנוסה אפילו תוך שלשים אפי' שניהן מודים שלא בעל. ד"ה היא: דף קיב

אפוטרופוס משעבד קרקע יתום לאשתו. ד"ה מאן: דף קיג

שוטה מתגרשת על ידי אביה. ד"ה יצתה: ע"ב

גונח יונק חלב בשבת משום צערא. ד"ה שבת: דף קיד

אין שייך מגו במקום שאין ידוע לו. ד"ה מי: דף קיד ע"ב

אם ראו לטבוע מיד אחר העלאה וניכר מעיד עליו ואם שהה הרבה אינו ניכר אבל אם שהה הרבה במים אפי' אחר זמן מרובה ניכר. ד"ה וחזנהו: דף קטו ע"ב

אם צורת פנים שלימה שרי אפי' אחר כמה ימים אם לא נשחתו. ד"ה וקאמרי:

הפקיד אצלו בעדים צריך סימן מובהק ובלא עדים יכול לומר לקוחין בידי. ד"ה וכן הויין:

מצא היתום סימן שהפקיד אביו ביד הנפקד לא מהני. בא"ד

אין אותיות נקנות במסירה. ד"ה אותיות: דף קטז

דברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר אפילו מאמינין זה לזה נאמן לומר לקוחין הן. אין שטר נקנה אגב קרקע אלא שטר השייך לקרקע. הנפקד שאומר על השטר לקוח בידי מעכב הקלף או חפץ כזה. בא"ד:

אשה שאמרה לבעלה גירשתני אינה נאמנת כשתובעת כתובתה אלא דווקא לענין נישואין. ד"ה וליהמנה:

יצא לדעת אין מורידין לנכסיו בשמעו שמת. ד"ה שאין: ע"ב

אחד אומר מת ואחד אומר לא מת לכתחלה לא תינשא ואפילו בזה אחר זה. ד"ה עד אחד: דף קיז ע"ב

עד אמר מת ואשה אמרה לא מת לא תינשא. ד"ה אשה: דף קיח

לא חיישינן למיעוט הלוקח בהמה מניקה מן העובד כוכבים פטורה מן הבכורה כשבנה כרוך אחריה. אפשר שחלב פוטר. כל שלא שהה שלשים יום באדם נפל ובבהמה שמנה ימים. הלכה כדברי המיקל באבל. ד"ה מחוורתא: דף קיט

אם כל גופו שלם אפילו אין כאן (אלא) פרצוף וחוטם ופדחת ניכר ומעידין עליו וע"י טביעת עין מעידין אפי' אחר כמה ימים וכשנחבל בפנים אין מעידין עליו אלא תוך ג' ימים ואם אין ידוע מתי נהרג יש לתלות בתוך ג' ימים. ד"ה אין מעידין. דף קכ

נחתך למעלה מן הארכובה וגוסס אין מעידין עליו להתירו מיד אך סופו למות. ד"ה למימרא: ע"ב

צורבא מרבנן אף כי קלא אית להו לא תנשא לכתחלה ולא סמכינן ארובא אם נפל במים שאין להם סוף כמו רוב גוססין למיתה ואין מעידין עליו. ד"ה ולא היא: דף קכא

נפל ליורה יין ושמן (אין) מעידין עליו. ד"ה אמרו לו: ע"ב

נפל לבור אריות אין מעידין עליו וכן מים שאין להם סוף: ירושלמי נפל לכבשן האש אין מעידין עליו דפליג אברייתא דהכא. ד"ה אין מזכירין:

ממשומר אין בוצרין בשביעית אלא מן המופקר ודווקא ע"י שנוי. שומרי ספיחים בשביעית היינו שמודיעין לעולם וממילא נמנעין. ד"ה של: דף קכב

אל יתן שלום לחבירו בלילה דווקא בשדה כעין יהושע. מזיקין שכיחין בבורות. ד"ה דחזו ליה:

נמצא כתוב בשטר פלוני מת או נהרג פליגי בה אמוראי. בא"ד:

כעין מסיח לפי תומו חשיב כמסיח כההיא דפונדקית. ד"ה פונדקית: ע"ב

עידי נשים לא בעו דרישה וחקירה. ד"ה אין בודקין: