תלמוד בבלי - מסכת יבמות · דף כ״ה עמוד ב

גזלן דדבריהם - כמו מפריחי יונים ומשחק בקוביא דתנן (ר"ה דף כב.) כל העדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינם כשרים ועלה אמר רב מנשה זאת אומרת גזלן דדבריהם כו':

רבא פליג עליה דרב יוסף ואמר אפי' אמר פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרף להורגו לרובע דכיון שזה מתכוין לעדות נאמן הוא אצל חברו ואין נאמן על עצמו ממה שאמר לרצוני דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות בין לטובה בין לרעה הלכך אינו נעשה רשע בעדות עצמו: ואין אדם משים - את עדותו עדות אצל עצמו ליעשות רשע. והא דקי"ל (ב"מ דף ג:) הודאת פיו כמאה עדים דמי הנ"מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא:

ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן - הלכך אפילו רשע נאמן ואנא לית לי דרב מנשיא דאמר הא דדברי תורה פסול: אלא רב מנשיא דאמר כרבי יהודה - והכי מיתוקם סוגיא רב יוסף מוקים לרב מנשיא כרבי יהודה ורב מנשיא מוקי לרב יוסף כרבי יהודה:

אני הייתי עם הורגיו - אבל לא נגעתי בו:

ע"י לסטיות - לפי שהיה עמהן:

מתני' בנדר - שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה ובאתה לחכם להתיר לה ולא מצא פתח לחרטה: לא ישאנה - משום חשד: שהוא ב"ד - כלומר מיאון או חליצה לא עשה חכם זה ביחידי דקי"ל חליצה ומיאון בג' ותלתא לא חשידי:

גמ' הא התירה - ואח"כ מת בעלה או גירשה ישאנה שאין כאן חשדא:

לעולם בחד - ודקשיא לך מדקתני שאסר מכלל דבר מישרי הוא אין ביחיד מומחה וכדרב חסדא בנדרי' בפרק נערה המאורסה:

ב"ד - ג':

לא חשו חכמים לדבר זה - לומר לא יקחו שוב שדה זו מן הלוקח וכן העד של גט לא ישא את האשה: היא גופה - כלומר ה"ה דתרי נמי לא חשידי והא דקתני שהוא ב"ד לאו משום לאפוקי מחשדא אלא לאשמועי' דאין מיאון בפחות מג' ולאפוקי ממאן דאמר בפ' [ב"ש] (לקמן יבמות קז:) מיאון בשנים:

כנס מהו שיוציא - אחכם ואמביא גט קאי:

גמרא או סברא - האי דאמרת כנס אין מוציא:

גמ' והאמר (רב) אר"ח בר אבין. צ"ל [רבא] סדר הדורות בהקדמה אות ד:

תוס' ד"ה לימא רב יוסף דאמר כר"י תימה דהכא וכו'. עיין תשובת רשד"ם חלק י"ד סימן רנד:

גמרא, מת הרגתיו כו' נהי דלא ישא את אשתו הא לאחר תנשא, (ואמאי הא רשע הוא כיון שאמר שהרג).ואפילו לרבא דבעי רשע דחמס בפרק זה בורר (דף כז ע"א) מ"מ הא אמרינן התם ורבא ע"כ לא אמר ר"מ התם (דעד זומם פסול לכה"ת כולה) אלא גבי עד זומם דממון, דרע לשמים ורע לבריות, א"כ רוצח דרע לשמים ולבריות גם לרבא פסול לכל עדות, ואף לר' יוסי שם דס"ל דעד זומם דממון כשר לעדות נפשות דחמירי, מ"מ רוצח לנפשות דחמור פסול לכל עדות שבעולם.וראיתי להנימוקי יוסף דכתב וז"ל ואפילו לרבא וכו' בהא מודה דהא קרי' רחמנא לרוצח רשע דכתיב אשר הוא רשע למות, וא"כ הא קרינן ביה אל תשת ידך עם רשע עכ"ל, ולא זכיתי להבין, דאטו משאר עבירות דחייבי לאוין לא רשע מקרי הא מקרא מלא והיה אם בן הכות הרשע, אלא דטעמיה דרבא מדכתיב להיות עד חמס לא פסלה התורה רק רשע דחמס, א"כ גם רוצח ליתכשר:

גמרא א"ל ר"י כו' ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן. פי' ולכן אף דמהימן על עצמו לעשות רשע מ"מ נאמן נמי להשיאה אבל לרבא דס"ל דאינו נאמן ליעשות רשע צריכין לטעמא דפלגינן דיבורא דאל"ה כמו שא"נ ע"ז כן לא נאמן ע"ז ונ"מ לענין היכא דלא שייך לומר פלגינן דיבורא לר"י כשר דמהימנינן ליה בכל דבריו ולרבא דא"נ לשום עצמו רשע לא מהימן כלל כיון דל"ש לומר פלגינן וכגון האומר בני זה בן גרושה שבאתי עליה במזיד לר"י נאמן דמהימנינן ליה בכ"ד אבל לרבא כיון שא"נ במה שבא עליה במזיד שוב לא מהימן כלל אם נאמר (כדברי הר"ן בכתובות גבי אנוסים היינו והתוס' שם בא"נ הראשון) דל"ש הכא לפלוג דיבוריה ובזה תראה איך שדברי התור"ע באות כ"ו מגומגמין קצתם:

תד"ה רבא. מסיק רבא גופיה כו'. ע"ש דרבא מסיק הכי לשמעתתיה דרמי ב"ח והגרי"פ שכ' ע"ד ע"ש שהוא רמב"ח ל"ד. מש"כ התוי"ט בס"פ בד"ה וכולן הב' בע"א המשיאה וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש זהו טעם רש"י בשבת (קמה ע"ב) בהאמנת ע"א לעדות אשה אבל התוי"ט עצמו לקמן רפ"י דחה טע"ז בשם הנ"י ועמש"כ בשבת שם:

רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו - הקשה ר' יצחק בן אברהם דבפרק שני דכתובות (דף יח: ושם) מסיק רבא גופיה גבי הא דתנן התם אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים לומר אנוסים היינו לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו מחמת ממון אין נאמנים ואמאי אין נאמנים דהוה לן לפלוגי דיבורא ולומר דאנוסים היו ולא מחמת ממון אלא מחמת נפשות ואומר ר"י דלא פלגינן דיבורא כדי לפסול השטר דמדאוריית' עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד א"נ התם בכל ענין שהם אנוסים אם לא מחמת נפשות הוו רשעים הלכך לית לן למיתלי באונס מחמת נפשות דהוי מיעוטא: ואין אדם משים עצמו רשע - היינו לפסול את עצמו אבל נאמן הוא לומר גבי אכילת חלב מזיד הייתי כדאמר בכריתות (דף יב. ושם) דאין לנו לכופו להביא חולין לעזרה לפי דבריו והא דקאמרינן בהאיש מקדש (קדושין דף נ. ושם) גבי הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא דלא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא לומר מזיד הייתי לאו משום שלא יהא נאמן לומר מזיד הייתי דפשיטא דנאמן אלא כלומר שאין ברצון אומר בענין דמשוי נפשיה רשיעא וא"ת דהשתא משמע דנרבע לרצונו פסול לעדות ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כו:) איכא למ"ד דחשוד על העריות כשר לעדות וי"ל דהתם בחשוד שהוא פריץ ומתייחד עם העריות ולא ודאי בא על הערוה כדפי' התם בקונטרס ומאן דפריך התם עני מרי ארבעים בכתפיה וכשר היינו משום דמלקין על לא טובה השמועה וא"ת וכי ודאי בא על הערוה אמאי פסול הא רשע דחמס בעינן שיהא רע לשמים ולבריות וזה אין רע לבריות כגון אוכל נבלות להכעיס דכשר לרבא בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ז.) וי"ל דהוי כמו אוכל נבלות לתאבון דפסול לכולי עלמא אע"פ שאין רע לבריות דכיון דחשוד לעבור בשביל הנאת עצמו חשוד נמי להעיד שקר בשביל ממון והכי נמי בא על הערוה:

לימא רב יוסף דאמר כרבי יהודה - תימה דהכא לרבי יהודה לית ליה פלגינן דיבורא ובפרק החולץ (לקמן יבמות דף מז. ושם) אמרינן ההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה יכול לפסול את בניך אלמא פלגינן דיבורא ומיהו י"ל דהתם לא מטעם עדות נאמן (דהא אדם קרוב אצל עצמו ועוד דאם נאמן לפסול עצמו איך יתכן שיהו בניו כשרים) אלא הא דפסלינן היינו לאוסרו בבת ישראל דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא או אם נגח שור של ישראל את שורו פטור מטעם הודאת בעל דין וההיא דר' יהודה גופא קשיא ושם נפרש בעזרת השם:

באומר אני הייתי עם הורגיו - אור"י דאע"ג דאמר הרגנוהו נעשה כאומר אני הייתי עם הורגיו וכענין זה מפרש ר"ת ורבינו חננאל בפ' מי שאחזו (גיטין עג: ד"ה אמר) באומר מעת שאני בעולם נעשה כאומר:

במגיזת קפוטקיא - יש ספרים דגרסי במזיגת והוי כמו במגיזת עבראי כמו שמלה שלמה. ר"י:

טעמא דב"ד הא בי תרי לא - ואע"ג דאמרינן בריש השולח (גיטין דף לב: ושם) דלתרי נמי בי דינא קרו להו מ"מ אור"י דדייק שפיר דמדתלי טעמא בבית דין ולא קאמר מפני שהיו ב' ש"מ דלא סגי הכא בתרי ועוד דומיא דחליצה דבג' אע"ג דאיכא מאן דמכשר בפרק מצות חליצה (לקמן יבמות דף קד.) ביחידי הך תנא לא סבר לה כוותיה דחד ודאי לא מיקרי ב"ד ואיכא נמי רננה בחד:

לא חשו חכמים לדבר זה - ואע"ג דשרי מ"מ בעל נפש יתרחק כדתני' עלה באלו טרפות (חולין דף מד: ושם) דן את הדין זיכה וחייב טימא וטיהר וכן העדים שהעידו כולם רשאים ליקח אבל חכמים אמרו התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו וא"ת הא אמרינן בסוף התקבל (גיטין דף סז. ושם) גבי חיישינן שמא תשכור עדים דיבורא אמרי מעשה לא עבדי וי"ל דכשמעידים שקר חשיב נמי מעשה כדפי' בקונטרס כיון דעל פיהם נגמר ולא קרי דיבורא התם אלא באומר אמרו שאומר מן הבעל לסופר ולעדים לכתוב ולחתום דלא נגמר הדבר על ידיהם:

אמר להו מתני' היא הנטען כו' - ולנטען על אשת איש לא דמי דהתם בדין שיוציא אם הוא אמת אסירא ליה אבל הכא שאסר את האשה בנדר אפילו אסרה שלא כדין כיון שגירשה בעלה שריא לחכם מדאורייתא: