א׳
גמרא אלא א"ר אלמנה מהא"ר נמי עשה ול"ת כו'. לכאורה יקשה לפ"ז אמאי תני בברייתא לעיל פצוע דכא כו' ואם בעלו קנו לכתחלה נמי (עי' בתוס' שם) ואי משום והתקדשתם אפי' דיעבד נמי לא ואולי י"ל דס"ל לרבא הואיל דקדושין תופסין בח"ל ועשה להכי קנו וכסברת המהרש"א שאביא לקמן ואפי' למיפטרא צרתה (עי' לקמן מש"כ) וכ"מ בירושלמי פלוגתא בזה ואיכא מ"ד שם דנפטרה צרתה אף באלמנה מן הנשואין לכה"ג ע"ש בקה"ע ובש"ק והא דפריך לעיל בעצמו על ר"ג א"ר היינו למאי דדריש מקרא דיבמתו דאינה עולה ליבום לכן ס"ל דדינם כאיילונית לענין יבום דקיימא עליו באיסור אשת אח ובזה מתורץ היטב תמיהת התוס' בסה"ע (ובלא"ה יש לתרץ תמיהתם דרבא מוקי להא דאם בעלו קנו היכא דלאו בני חליצה נינהו כגון אלם או אלמת או דנחתכו רגליהם וכיוצא והא דקתני או שחלצו לצדדין קתני כדמשני רבא עצמו לעיל וא"ש לפ"ז טפי מה דחלק התנא ואם בעלו בפ"ע) והגמרא לקמן לא ס"ל כן ובזה מיושב ג"כ מה שאמר הש"ס לקמן תנ"ה אם בעלו קנו דלכאורה תמוה דהא מברייתא זו עצמה הוכיח רבא גופיה דאינו אסור מה"ת דנראה דזוהי הברייתא עצמה דפצוע דכא דאייתי רבא לעיל אלא דהש"ס הוסיף בה לביאור ביאה ראשונה בביאה שניה וזה י"ל בלא"ה דעיקר הסיוע הוא מדקתני בה ואסור לקיימן (בביאה שניה) דפשיטא אלא ע"כ דאתי לאורויי לן דטעמא דאסור בביאה ראשונה הוא משום שניה וכה"ג תמצא לקמן (קט) בגמרא עוד י"ל דלעולם אין בהם אלא לאו לחודא ומ"מ לכתחלה לא גזירה משום אלמנה מהא"ר מפני דהעשה שבה אינו מפורש להדיא וכמו דלפי האמת אין בה עשה: