תלמוד בבלי - מסכת יבמות · דף קי״ב עמוד ב

מבקשין מיבעי ליה - דאיכא למימר להכי איכוונה:

מתני' חרש. כשם שכונס ברמיזה - מה טעם קאמר כלומר כקידושין כך גירושין וכן פקח בחרשת ברמיזה כנס שרמז באצבע עד שנתרצית לו וברמיזה אם רצה להוציא יוציא:

פקח שנשא פקחת ונתחרשה - אע"פ שקידושיה גמורים אם רצה יוציא דבגט לא בעינן דעת האשה כדמפרש לקמן במתניתין: נשתטית לא יוציא - בגמרא מפרש שלא ינהגו בה מנהג הפקר ותקנתא דרבנן היא: נתחרש הוא - לאחר קידושין הואיל וקידושיה גמורים היו לא יוציא עולמית:

שהשיאה אביה - בקטנותה וקיבל קידושיה והוו קידושין גמורים שיוצאה בגט ואפי' משגדלה ופקע כח אב מקבלת היא את גיטה: אף זו - פקחת שנתחרשה כיוצא בה:

הרי אלו פטורות - דהואיל ושתיהן חרשות או שניהן חרשים כקידושי זו כך קידושי זו ואתו קידושין דאשתו ומפקעי זיקה: יכנוסו - שאין חליצה בחרשת וחרש שאינן באמר ואמרה ואח"כ אם רצו יוציאו בגט דאתא גט ברמיזה ומפקיע נישואין דידיה וזיקת אחיו דהוא ברמיזה:

מוציא אשתו בגט - דזיקת אחותה הבאה מכח קידושין גמורים אוסרתה עליו ואין כח בקידושין דידה לדחותה משום אחות אשה: ואשת אחיו אסורה לעולם - דחרש לא חליץ ולכנוס אי אפשר משום אחות אשה:

כונס ואין מוציא לעולם - דלא אתי גט דידיה ומפקע זיקת יבומי אחיו הראשון:

גמ' דתקינו להו רבנן נישואין - דקתני מתני' שצריכות חליצה אלמא יש נישואין וקידושין לחרש ואע"ג דלאו בר דעה הוא ומדאורייתא אין קנינו קנין: ה"ג שוטה וקטן שנשאו נשים נשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום:

דקיימא תקנתא דרבנן - שדרכן להיות שלום ביניהם אפי' חרש עם חרשת וכ"ש כשהאיש פקח אבל שוטה אפילו בפקחת לשוטה ושוטה לפקח אין שלום ביניהם וכ"ש שוטה לשוטה: בכפיפה - בתוך קופה אחת:

ומאי שנא קטן - דקתני לעיל שוטה וקטן שנשאו כו': חרש דלא אתי - לעולם לכלל נישואין דאורייתא: תקינו ליה רבנן נישואין - כדי שלא יבטל:

שלא ינהגו בה מנהג הפקר - אי לא מוצאה דמנסבה אין לה מי ישמרנה וינהגו בה מנהג הפקר בזנות:

רצה יוציא רצה יקיים. ירושלמי(ה"א) מתניתין בשקדשה בכסף אבל אם קדשה בבעילה קדושיו מעשה וגירושיו אינן מעשה (עיין מאירי ד"ה חרש).

מאי שנא קטנה דממאנה ומאי שנא חרשת דלא ממאנה דאם כן מימנע ולא נסבי לה. פירוש משום דחרשת לא אתיא לכלל נשואין גמורין לעולם, ואם אפשר לה למאן לעולם מימנעי ולא נסבי לה. אבל קטנה סבר מפייסנא לה עד שיעבור זמן קטנותה. וכן פירש רש"י ז"ל (קיג, א ד"ה מימנעי) ועוד יש לי לפרש כיון שהיא פגומה אם אתה מתקן לה מיאון אף הוא נמנע מלישא פגומה ועוד שתוכל למאן ולצאת. וכענין שעשו לענין כתובה שלא תקנו לה כתובה כלל, אף על פי שתקנו לקטנה מהטעם שאמרו, דמכיון שהיא פגומה אם אתה בא לתקן לה כתובתה אף הוא ימנע ולא ישאנה.

חרש שנשא

חרש שנשא פקח וכו' מ"ש קטנה שממאנת ומ"ש חרשת דלא ממאנת פי' שלא תקנו מיאון אלא בקטנה אבל חרשת אינה יוצאה אלא בגט ופרקי' דא"כ ממנעי ולא נסבי לה פי' דחרשת פגומה טפי ואי מתקני שתוכל למאן לא בעי למנסבה וכדאמרי' לקמן גבי כתובה ורש"י ז"ל פי' דקטנ' כיון שיש זמן למיאונה עד שתגדיל לא ממנעי מלנסבא דסבר בעל שישדלנה בדברים בעודה קטנה אבל חרשת אי אפשר לקבוע לה זמן ומי יוכל לשדלה בדברים כל ימיה שלא תמאן ונכון הוא:

מתני' ואם רצה לקיים יקיים - הא פשיטא אלא אגב דתנא יוציא תנא יקיים:

העיד ר' יוחנן בן גודגדא - רבנן הביאוה לבית המדרש להביא ראיה לדבריהם מאמרו לו אף זו כיוצא בה ואם תאמר לר' יוחנן בן נורי למה אינה מתגרשת הלא אינה חוזרת כשמרמזים לה ויש לומר דמכל מקום בשעת נתינת הגט משלחה וחוזרת היא ואינה מבינה עד שמוציאין אותה על כרחה: יש גורסים במשנה ועל קטנה בת ישראל שאוכלת בתרומה כמו שהוא בגמרא בפרק הניזקין (גיטין דף נה. ושם) ואין צריך לגרוס זו כאן שהרי לא הביאו העדות אלא ראיה לדבריהם וקטנה למה יזכירו כאן:

דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת - מיהו היכא שנישאת לו כבר תקינו רבנן שאינה מתגרשת כיון שאינה יודעת לשמור עצמה כדלקמן (יבמות דף קיג:):