א׳
מאימתי מזכירין גבורות גשמים. בהזכרה בעלמא כגון משיב הרוח ומוריד הגשם ואין זה לשון שאלה כלל ובגמרא מפרש דמשום שיורדין בגבורה דהכי רמז בקראי קרי להו גבורות גשמים: ר' אליעזר אומר מיו"ט הראשון של חג. מפרש בגמ' דמלולב קא גמר לה שבא לרצות על המים ומתחילין לנוטלו מיו"ט הראשון של חג הלכך בתפלת יוצר נמי של יו"ט ראשון מזכירין גבורות גשמים ומיהו מאורתא לא מתחילינן כשם שאין מתחילין ליטול את הלולב בלילה: אמר רבי יהושע הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג. כשיושבין ישראל בסוכה ויורדין גשמים סימן רע הוא כדאמרינן בפ' הישן (דף כח.) משל לעבד שמזג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו כלומר אי אפשי בשמושך: אמר לו אף אני לא אמרתי לשאול. שיהו שואלין גשם אלא לספר בשבחו של הקב"ה שהוא משיב הרוח ומוריד הגשם בעתו בשעה שהוא צריך לעולם ומשום דרצוי המים בחג שארבעה מינים שבלולב אינן באין אלא לרצות על המים מתחיל להזכיר מים בחג ביום ראשון: א"כ לעולם יהא מזכיר. לדידך דאמר' דמשיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו משמע כל הימים יכול להזכיר ואין מחזירין אותו ובגמרא [דף ב:] מפרש דאין ה"נ לר' אליעזר שאם בא להזכיר כל השנה כולה מזכיר דבעונתו משמע מיהו מיו"ט הראשון של חג עד סוף ימות הגשמים רמי חיובא עליה ולא קי"ל לא כר"א ולא כרבי יהושע אלא כר"י כדאיתא לקמן: גמ' תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר. פירשו בו דתרתי קאמר לא חייבו חכמים להזכירם בזמנם טל בימות החמה ורוח בימות הגשמים ואף אם בא להזכירם שלא בזמנם מזכיר ואין בכך כלום שכיון שאין נעצרים אין הזכרתם מעלה ולא מוריד בשום זמן ולא משמע לי הכי דא"כ על מה נהגו עכשיו להזכיר רוח בימות הגשמים ולשאול טל בין בימות החמה בין בימות הגשמים מאחר שאין סמך להזכרתן כלל ולא משמע משום דאמרי' לא חייבו הוא דנהגין בהו לפיכך נראה לי דהכי קאמר טל ורוחות כיון שאין נעצרין לגמרי אע"פ שפוחתין ומוסיפין ואיכא נמי טל ברכה דמעצר כדאיתא בגמרא לא חייבו חכמים להזכיר דאין החיוב אלא במה שהוא נעצר לגמרי ואעפ"כ אם בא להזכיר כדי שיתוספו בזמן הראוי להם מזכיר וזכור לטוב וגרסינן נמי בגמרא תנא בעבים וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר ומפרש בגמרא דעבים נמי מהנו לארעא ואיכא מינייהו דלא מיעצרו והיינו חרפי ופרש"י ז"ל דחרפי עבים שלפני המטר והראב"ד פירש דחרפי [היינו עבים] דבזמן זרעים חרפי: וצריך לתת טעם למנהגנו שהרי בטל וברוחות ובעבים שנינו בשוה לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר ואנו משנין כל אחד מחברו שאנו מזכירין הרוח בימות הגשמים בלבד ולא שואלים אותו כלל ושואלין את הטל בין בימות החמה בין בימות הגשמים ואין מזכירין אותו בימות הגשמים ועבים אין שואלין ולא מזכירין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ונ"ל דהיינו טעמא משום דאע"ג דאמרי' בטל וברוחות אם בא להזכיר מזכיר אין דינן שוה שהטל מתבקש בין בימות החמה בין בימות הגשמים כדאמרינן בגמרא [דף ד.] שאמר הקב"ה לישראל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם שנאמר (הושע י״ד:ו׳) אהיה כטל לישראל ורוח אינו כן שאינו מתבקש אלא בימות הגשמים כדי לנגב לחות הארץ שהוא מרובה אבל בימות החמה לא וראיה לדבר מדאמרי' בסמוך בימות החמה אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו אלמא אינו מתבקש בימות החמה דאם איתא דמתבקש פשיטא דאין מחזירין אותו דאדרבה כשהזכירו זכור לטוב ולפיכך נהגו לומר טל בתפלה בין בימות החמה בין בימות הגשמים ולא נהגו לומר רוח אלא בהזכרה בימות הגשמים וזה שנהגו בימות הגשמים לומר טל בשאלה ולא בהזכרה ורוח בהזכרה ולא בשאלה כדי לעשות היכר ולידע שמצות הזמן במטר לא בטל ורוח ואלו הוזכרו שניהם בהזכרה ובשאלה לא היה נודע איזה מהן עיקר ולפיכך טל ורוחות שאין הזכרתן חיוב לא הנהיגו להזכירן אלא בימות הגשמים או בהזכרה או בשאלה ולא בשתיהן ומן הטעם שכתבתי ולפי שהטל מתבקש לעולם משא"כ ברוח יחדו מקומו בשאלה שהוא מקום יותר עיקרי ורוח שאינו מתבקש כ"כ הנהיגו לאמרו בהזכרה ומה שלא הנהיגו להזכיר בעבים כלל אפשר שהוא מפני שאין תועלתן ניכר לבריות ואם יאמרו מעלה עננים ומוריד הגשם יראה להם שהוא לשון יתר ושלא לצורך ואפשר ג"כ דתנא דברייתא קמייתא לא מודה לבתרייתא בעבים שאם בא להזכיר מזכיר דאפשר דס"ל בהו דאינו מזכיר כלל מפני שאין ברצוי רבויין תועלת אבל ליכא למימר דברייתא בתרייתא נמי פליגא אקמייתא בטל שהרי טל דבר המתבקש לעולם הוא ולפיכך הנהיגו להזכיר בתפלה טל ורוחות על הדרך שכתבתי ולא הנהיגו להזכיר עבים: אמר רבי חנינא בימות החמה אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו. כיון שאינו נעצר: מוריד הגשם מחזירין אותו. דהא מעצר ואינו יפה בימות החמה ופשטא דמילתא משמע דאמר מוריד הגשם ולא אמר מוריד הטל דסתם אמר מוריד הגשם בימות החמה הוא משום דנקיט סירכיה דימות הגשמים דמזכירין גשם בלא טל אבל כשהזכיר טל וגשם אפשר שאין מחזירין אותו. ובסמוך נשא ונתן בזה: בימות הגשמים לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו. לפי שאינו נעצר: לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו בפשטיה משמע שהזכיר טל ולא גשם אבל בירושלמי אינו כן ויתבאר בסמוך: ולא עוד אלא אפי' אמר מעביר הרוח. שלא יבא: ומפריח הטל. שלא ירד אין מחזירין אותו לפי שאין נעצרין וכ"ש שאם לא הזכיר טל בימות החמה אין מחזירין אותו והוא שלא הזכיר תחתיו גשם: ירושלמי רבי זעירא בשם רבי חנינא היה עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו והא דתניא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר. פי' אסיפא פריך דקס"ד דמקשה דמשום הכי קאמר היה עומד בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו לפי שלא הזכיר של טל ומשום הכי פריך עלה מדתניא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר וכו' ופריק לא דמי ההוא דמצלי ומיקל כלומר מקלל שהגשמים סימן קללה הן בימות החמה לההוא דלא מצלי ולא מיקל כלומר דלא מצלי שאינו מזכיר טל ואינו מקלל ג"כ בהזכרת גשם א"נ אפשר שיהא פי' מיקל מקלקל ולפי זה קרוב הדבר שכל שהזכיר גשם אע"פ שהזכיר טל ג"כ מחזירין אותו מפני שקלל אבל הרמב"ן ז"ל אומר שאין פי' הירושלמי ברור בכך שאלו היה המתרץ בא לתרץ ולומר דלאו משום דלא אידכר טל מחזירין אותו אלא משום דאדכר גשם ואפי' כשהזכיר טל וגשם קאמר דמחזירין אותו לא היה נופל על זה לשון לא דמי אלא כך היה ראוי לומר טעמיה דר' חנינא משום דמיקל ולפיכך אמר שאלולי שהרב אלפסי ז"ל פסק בהלכותיו זה הירושלמי היה נראה שדעת המתרץ נוטה לדעת המקשה דמש"ה מחזירין אותו לפי שלא הזכיר טל שאלו הזכיר טל ומטר בימות החמה אין מחזירין אותו אבל מפני שהזכיר מטר ולא טל מחזירין אותו ואע"פ שלא חייבו חכמים להזכיר בטל דלא דמי ההוא דמצלי ומיקל כלומר שנזדקקו לשאול ומיקל ומזלזל בטל שהוא שואל גשם שאינו צריך לו וטל אינו שואל לההוא [דלא] מצלי ולא מיקל כלומר שאינו שואל כלל לא טל ולא מטר שאין זה מזלזל ומיקל בטל ובמטר אלא שאינו מזכירו ולא ס"ל לבני מערבא שאם אמר מפריח הטל שאין מחזירין אותו אלא כיון שהוא מזלזל ומיקל בו מחזירין אותו ולשון מיקל נמי לשון קולא משמע ולא לשון קללה ועוד שהגשמים בימות החמה אינן סימן קללה אלא בשלא ירדו גשמים קודם לכן הא בשירדו סימן ברכה הם דגרסינן בירושלמי עלה דמתני' דתנן יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה הם א"ר יוסי בר' אבין הדא דאיתמר בשלא ירדו גשמים מכבר אבל ירדו גשמים [מכבר] סימן ברכה הם וכתבו הרב אלפסי ז"ל בסוף פירקין הלכך משמע דכי אמר לההוא דמצלי ומיקל היינו משום שהיקל בטל שלא הזכירו והזכיר גשם ולפי זה ליתיה להאי ירושלמי שאין לך מזלזל בטל יותר ממי שאומר בו מפריח הטל ואפ"ה אמרינן בגמרא דילן דאין מחזירין אותו והוא ז"ל נדחק לפרש ולומר כדי לקיים הירושלמי שיותר הוא מזלזל בטל מי שאינו מזכירו ומזכיר גשם ממי שאומר מפריח הטל וגם הוא ז"ל כתב שאין זה נכון ולפיכך נ"ל דמיקל לשון קללה הוא והאי דקאמר לא דמי דמצלי ומיקל ולא אמר דטעמיה דר' חנינא משום דמיקל היינו משום דמתרץ גופי' ס"ל דמשום שלא הזכיר טל והזכיר גשם הוא דמחזירין אותו אבל הזכיר שניהם אין מחזירין אותו שאין הגשמי' בימות החמה קללה גמורה מן הטעם שכתבתי אדרבה ברוב השנים סימן ברכה הם ומיהו כשהניח להזכיר טל שהוא דבר המתבקש לעולם והזכיר גשם שהוא לפעמים סימן קללה אחר שיצא ניסן והכתוב מזכירו לקללה הלא קציר חטים וגו' מחזירין אותו ונמצאת אומר לפי זה דכי אמרינן דבימות החמה אמר מוריד הגשם מחזירין אותו היינו דוקא בשלא הזכיר טל אלא [סירכא] דימות הגשמים נקט כפשטא דמילתא אבל הזכיר טל וגשם אין מחזירין אותו:
ב׳
היה עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו והתניא אם לא שאל בברכת השנים וכו'. פירוש השתא מיהדר למיפרך ארישא דאמר דהיה עומד בגשם והזכיר של טל דאין מחזירין אותו ואמאי והא לא הזכיר גשם ותניא דכל שלא אמר גבורות גשמים מחזירין אותו ומשני דההוא דוקא בדלא אדכר לא טל ולא מטר אבל זה כיון שהזכיר טל אע"פ דלא אמר גשם אין מחזירין אותו ויש לתמוה על הרב אלפסי ז"ל למה כתב זה הירושלמי בהלכותיו דכי אמרי' בגמ' לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו מסתמא משמע דנקיט סירכיה דימות החמה ואדכר טל ולא מטר ואפ"ה אמר דמחזירין אותו ועוד דאם איתא להך סברא דירושלמי אדאשמועינן רבי חנינא בגמ' דילן לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו לישמעינן רבותא טפי דלא אמר מוריד הגשם אין מחזירין אותו כיון דאמר ומוריד הטל ועוד דכיון דהא דירושלמי והא דגמ' דילן משמיה דר' חנינא אמרוה אם איתא דס"ל לתלמודא דידן הכי הוה ליה לתלמודא לאיתויי הכא דאלו מאי דאמרי' בגמרא דילן לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו לא קמ"ל מידי דברייתא שלימה היא ולפיכך כתב הראב"ד ז"ל אילו הסכים התלמוד שלנו עם הירושלמי לא היה מניחו זה מי שסדר הברייתא שלנו ועכשיו שכתבו ה"ר הגאון רבי יצחק ז"ל אין בידינו לדחותו ומיהו כתב הרמב"ן ז"ל דהבו דלא לוסיף עלה דבהזכרה הוא דאיתמר ואין דנין כן בשאלה לפי שיש שבח והודאה [בזכירת טל] במה שאינו נעצר כמו שיש במה שהוא נעצר לפיכך הזכרת [טל] רצוי גבורת גשמים עומדת במקומה אבל היאך יתכן לומר בשאלה שתהא שאלת מה שאינו צריך לשאול עולה לו במקום מה שצריך לשאול הא ודאי ליתא: תו גרסי' התם התפלל ואינו יודע מה הזכיר א"ר יוחנן כל שלשים יום מה שהוא למוד הזכיר מכאן ואילך מה שהוא צריך הזכיר. פירוש כגון שהוא עומד בטל והתפלל ואינו יודע אם הזכיר גשם אם לא שאם הזכיר גשם מחזירין אותו ואמר רבי יוחנן כל שלשים יום מה שהוא למוד הזכיר ומסתמא הזכיר גשם ולא טל כמו שהוא למוד להזכיר בימות הגשמים ומ"ה מחזירין אותו לפי שהוא מצלי ומיקל כמו שכתבתי למעלה אבל אי אפשר לפרשו להא דר' יוחנן במי שהוא עומד בגשם שאפי' הזכיר מה שהוא למוד בימות החמה כלומר טל ולא גשם אין מחזירין אותו אלא היכא דלא אדכר לא טל ולא מטר וכדאי' בירושל' ואיכא למידק בימות החמה נמי למה מחזירין אותו כל שלשים יום אם הזכיר גשם והלא אינו סימן קללה אא"כ יצא ניסן וכו' ולא עוד אלא שרבי יוסי אמר בשאלת גשמים עד שיצא ניסן ונהי נמי דלית הלכתא כוותיה מ"מ אם עבר והזכיר אינו סימן קללה ולמה מחזירין אותו ואע"פ שהוסיף ואמר מה שלא נתקן הרי מעביר הרוח ומפריח הטל שלא נתקן וכי אמר אין מחזירין אותו י"ל שכיון שרוב הזמן שפוסק מלהזכיר גשם הוא סימן קללה לא פלוג רבנן ואמרי שמשעה שפוסק מלהזכיר גשם אם הזכיר מחזירין אותו: בבלי בפרק תפלת השחר (דף כט.) אמר רבי תנחום אמר רבי אסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו. פירוש שאינו יכול לאומרה בשומע תפלה כשאלה שאין מקום למטבע ג' ראשונו' באמצעיות לפי שראשונות אינן אלא שבח והודאה וקבעו גבורות גשמים בתחיית המתים מתוך ששקולה כתחיית המתים אבל אמצעיות שאלה ובקשה הן ולפיכך מה שנתקן במטבע שלהן יש לו מקום בשומע תפלה ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל דמינה שמעינן דאם טעה ולא אמר גבורות גשמים בתחיית המתים חוזר לראש אבל בתוספות סמכו על מה שאמרו בירושלמי דכוותה אם לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים אומרה בשומע תפלה [מ"ה אם שאלה שהיא מדוחק אומרה בשומע תפלה] הזכרה שהיא מריוח לא כ"ש ובודאי דלפום גמרא דילן לא משמע הכי דאם איתא ליערבינהו ולימא טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שאומר בשומע תפלה אלא ודאי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים חוזר ואינו יכול לאומר' בשומע תפילה והא דאוקימנא הא דתניא טעה ולא הזכיר גבורות גשמים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו בדאידכר בתר שומע תפלה הך אוקימתא לצדדין היא דבגבורות גשמים אע"ג דאדכר מקמי שומע תפלה מחזירין אותו אבל בשאלה אין מחזירין אותו אלא כי אדכר בתר שומע תפלה ודאמרינן דכד אדכר בתר שומע תפלה מחזירין אותו כתב רבינו האי גאון ז"ל דמחזירין לשומע תפלה ואין צריך שיחזור לברכת השנים אבל הראב"ד ז"ל כתב שמחזירין אותו לברכת השנים וכמו שאמרו לענין הבדלה בפרק אין עומדין (דף לג.) טעה בזו ובזו חוזר לראש ואין אומרים שיהא לו די בשיחזור ויבדיל על הכוס וכן כתב הר"ם במז"ל בפרק י' מהלכות תפלה. אבל בירושלמי מפורש כדברי הגאון ז"ל ששאלו על זה להיכן הוא חוזר ואסקוה כההוא דאמר ר"ש בר בא בשם ר' יוחנן דאמר בראש חדש אם עקר רגליו חוזר לכתחלה ואם לאו חוזר לעבודה וה"נ אם עקר רגליו חוזר לכתחלה ואם לאו חוזר לשומע תפלה ולא דאמי למאי דאמרי' בהבדלה בטעה בזו ובזו דחוזר לראש דשאני הכא דתפלה חדא מילתא היא הילכך זה שטעה בב' מקומות כל זמן שלא סיים תפלתו חוזר למקום הסמוך לו שטעה בו ועוד דכיון דלא הזכיר שאלה בברכת השנים כבר נתחייב לאומרה בשומע תפלה וכיון דלא אמרה בשומע תפלה הרי הוא כמי שטועה בשומע תפלה: מתני' אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים. האי סמוך לגשמים איכא למימר דהיינו יו"ט אחרון של חג והכי מסתבר כמו שכתבתי [בחידושי] ואיכא למימר דהיינו ז' במרחשוון כדפסקינן לקמן [דף י.] כר"ג דאמר בז' בו ועל אותה משנה אפרש זמן התחלת שאלה בס"ד: ר' יהודה אומר העובר לפני התיבה ביו"ט האחרון של חג וכו'. הא דנקיט העובר לפני התיבה ולא תנא דביו"ט האחרון של חג במוסף מזכירין ולא בשחרית וביו"ט הראשון של פסח בשחרית ולא במוסף היינו טעמא לפי שאמרי' בירושלמי בריש מכילתין אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"צ ומיהו דוקא בגשם אבל בטל אם רצה להזכיר יחיד יזכיר כדאיתא התם ואיידי דנקיט רבי יהודה מילתיה בש"צ ביו"ט האחרון של חג נקט נמי הכי ביו"ט הראשון של פסח אע"פ שאין הפסקת גשם והזכרת טל תלויה בש"צ אי נמי דאפי' בטל אין מזכירין בצבור עד שיכריז ש"צ וכן נראה בירושלמי שאכתוב בסמוך: ירושלמי מאי טעמא דר"י כדי שיצאו המועדות בטל מפני שהטל סימן יפה לעולם. ואמרו שם עוד ויזכיר מבערב לית כל עמא תמן כלומר ונמצא זה מזכיר טל וזה גשם לפי שיש שאינו בקי בשעת ההזכרה עד שישמע מפי ש"צ והקשו עוד ויזכיר בשחרית אף הוא סבור שמא הזכיר מבערב והואי האי דמדכר מגו דחמי לן דלא מדכרינן בקמייתא ומדכרינן בבתריי' אף הוא יודע שלא הזכירו מבערב פירוש אף הוא סבור שהזכירו מבערב ולשנה אחרת יזכיר מבערב ונמצאו האחרים מזכירין גשם והוא מזכיר טל ומשנה מטבע תפלתו ממטבע תפלת צבור וכי מקשינן ויזכיר מבערב ויזכיר משחרית אי"ט של פסח בלחוד הוא דמקשי' דאלו ליו"ט האחרון של חג בטעמא בכדי שיצאו כל המועדות בטל סגי לן שכשם שבשביל כך אסרו שאלת גשמים עד יו"ט האחרון של חג דאפשר דר"י לא חייש בגשמים בחג סימן קללה אף מפני טעם זה בעצמו אחרוה עד מוספין אבל ביו"ט א' של פסח דכיון שמפני שיצאו כל המועדות בטל הפסיקו בו ההזכרה אע"פ שהוא זמן הגשמים עדיין אם כן יזכיר מבערב ומשני לית כל עמא תמן וכו' כדאיתא התם:
ג׳
גמ' א"ר אסי א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן אמר רב מתחיל במוספין. במוספין של שמיני ספק שביעי מתחיל להזכיר מטר דשמא יו"ט אחרון הוא: ופוסק במנחה. דשמא שביעי הוא ופוסק נמי בערבית ושחרית של ט' ספק ח' כדינו אם הוא ח' ותמהני אמאי סבירא ליה דפוסק במנחה ולא נתן לכל אחד מהם דין שמיני גמור כמו שאנו נוהגין בהם בכל דיני יו"ט ונ"ל דהיינו טעמא דבשלמא התם לחומרא אבל הכא קולא שייכא ביה דכי מדכריה גשם ביום ראשון שמא שביעי הוא והוה ליה עומד בטל ומזכיר של גשם דמחזירין אותו וכי היכי דר' יוסי הוה מבדיל מיומא טבא לחבריה שהיה רוצה להטיל בשני אף חומרו של חול כאן ג"כ היה רב רוצה לחוש בו לחומרא של חול במה שאפשר ושמואל פליג עליה בגמרא ואמר לאחר שעשיתו קודש תעשהו חול כלומר דלא אפשר למיחש להך חומרא דהא איכא זילותא דיו"ט ומסקינן דכיון שהתחיל שוב אינו פוסק דאי פסקינן מחזי כי חוכא וזילותא: אמר רבי אבהו מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה שירבו המים על הארץ ויעלו אבעבועות מן המטר וילכו זה לקראת זה ואחרים פירשו משיצאו המים הנגרי' ארצה לקראת [הגשם] היורד ואע"פ שלא ירדו עדיין כדי רביעה מברכין עליהן: מאי מברך אמר רב יהודה מודים אנחנו לך וכו'. אוקימנא לה בפרק הרואה [דף נט:] בדלית ליה ארעא דהיכא דאית ליה ארעא לא מברך הך ברכה אלא שהחיינו והיכא דאית ליה שותפא בארעא מברך הטוב והמטיב כדתניא קצרו של דבר על שלו מברך שהחיינו ועל של חבירו מברך הטוב והמטיב: אמר רב פפא הלכך אמרינן לתרוייהו. פי' הרב אלפסי ז"ל לימרינהו לתרוייהו ברוך רוב ההודאות ואל ההודאות והשיב עליו הר"ז ז"ל שאין טעם לחתום בשתים אלו ואחר שחותמין באל ההודאות מה צורך לומר רוב ההודאות לכך פירשו לימרינהו לתרוייהו להא דרב יהודה ודר' יוחנן שצריך לומר מודים אנחנו לך ואלו פינו והרמב"ן ז"ל קיים לדברי ה"ר אלפסי ז"ל בספר המלחמות וכתב דהאי פירושא בתרא לית ביה מששא דהא ר' יוחנן מוסיף הוא כדאמרי' ור' יוחנן מסיים בה וכיון שכן לא שייך למימר בהא הלכך לימרינהו לתרוייהו דהא כולה כר' יוחנן עבדינן ואי הוה צריך למיפסק ביה מידי הוה ליה למימר דהלכה כר' יוחנן אבל עיקר הפי' כדברי הרב אלפסי ז"ל דר' יוחנן מסיים רוב ההודאות ומשמע ליה לשון רבוי כדכתיב (משלי י״ד:כ״ח) ברוב עם הדרת מלך (שמות טו) וברוב גאונך (ויקרא כה) לפי רוב השנים (אסתר ו ב) ורוב בניו ואקשי' והא משמע נמי רוב ההודאות ולא כולן כדכתיב [שם י] ורצוי לרוב אחיו ולפום הכי תריץ רב' אימא אל ההודאות ואתא רב פפא ואמר [הלכך נימרינהו לתרוייהו רוב ההודאות] ואל ההודאות דכיון דאמר אל ההודאות הרי פי' שאין רוב זה אלא לשון סגיאות ורבוי ומפני שכל טפה וטפה צריכה שבח והודאה צריך להזכיר בחתימה לשון רבוי מעין פתיחה ובמקצת הנוסחאות כתוב ברוך רוב ההודאות והוא [נכון אבל] לשון הספרים כולם שאמרו ברוך רוב ההודאות ולדברי הכל צריך תיקון לומר כן ברוך אל רוב ההודאות או מלך רוב ההודאות ואל ההודאות ושמא עשו רוב זה תואר כמו רב וכן (ישעיהו מ׳:כ״ו) מרוב אונים ואמיץ כח הוא תואר על משקל (קהלת ח׳:א׳) ועוז פניו ישונא (משלי י) מעוז לתום דרך ה' וכן רבים עכ"ל: מתני' בג' במרחשון שואלין את הגשמים. ר' מאיר היא דאמר בגמ' דזמן רביעה ראשונה בג' במרחשון: ט"ו ימים אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת. אע"ג דא"י ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה וקי"ל דעשרה פרסי סוגיא דחד יומא כדאיתא בפסחים (דף צד.) ונמצא שאפילו היתה ירושלים עומדת באמצעיתא בבציר מעשרין יומין לא סגי וכ"ש דבעי טפי שהרי ירושלים קרובה ליריחו וירדן יריחו תחומה של ארץ ישראל אפ"ה כיון שהגשמים צריכין לעולם לא רצו לאחר שאלתן יותר מכן שהוא זמן רביעה בינונית לר"מ והם אפשר להם למהר דרכם וללכת יומם ולילה: גמ' א"ר אלעזר הלכה כר"ג. דאמר בז': ובגולה. בבל שהוא טובעני שאינו צריך מטר כל כך: עד ששים בתקופה. של תשרי וקי"ל בפ"ק דסנהדרין (דף יג.) יום תקופה מתחיל: ואיכא למידק הכא היכי פסק ר' אלעזר הלכה כר"ג דהא ר"ג לא אמר הכי אלא מפני תקנתן של עולי רגלים והאידנא בתר חורבן ליכא למיחש לתקנתייהו וכי תימא בזמן שבית המקדש הוא דפסק הכי וכי איצטריך למקבע הלכתא למשיחא איכא למימר דבגמ' אמרינן [דף ד:] דהיכא דאית ליה פירות בדברא אין שואלין עד ז' במרחשון ומשום הכי פסקינן הלכה כר"ג לומר שכיון שהוקבע זמן זה לבני ארץ ישראל אף כל מי שיראין מן ירידת הגשמים משום פירי דדברא וכיוצא בו מאחרין השאלה עד שבעה במרחשון וכבר כתבתי בחדושי שנראה מדקדוק סוגיית הגמרא דבאתרא דלית להו פירי בדברא ואינו מקום טובעני אלא צורך גשמים כגון ארץ ישראל שואלין תכף אחר החג ונמצא אומר שכל המקומות שוין להזכרה מיו"ט האחרון של חג אבל בשאלה נחלקו לג' דינין כפי חלוק המקומות שבארץ ישראל ובכל המקומות הצריכין למטר כיוצא בה ואין להן פירי בדברא שואלין ומזכירין ביו"ט האחרון של חג והיכא דאית להו פירי בדברא מאחרין השאלה עד ז' במרחשון ובבל שהיא טובעני הרבה עד ס' בתקופה וזהו הדרך היותר מתחוור בעיני וכבר נהגו ג"כ בקצת מקומות לשאול בז' במרחשון אבל מה אעשה והרב אלפסי ז"ל לא הזכיר בהלכותיו פירי דדברא כלל וכתב הא דאמר ר' אלעזר הלכה כר"ג וכתב ג"כ בגולה עד ס' בתקופה נראין שאין לו אלא שני זמנים הללו ושבארץ ישראל מאחרים לשאול אפי' בזמן הזה עד שבעה במרחשון. ואף הר"ם במז"ל כתב בפ"ב מהלכות תפלה בז' ימים ממרחשון שואלין את הגשמים בברכת השנים כ"ז שמזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בד"א בא"י אבל בשנער וסוריא ומצרים ומקומות הסמוכות לאלו והדומים לאלו שואלין את הגשמים ביום ס' אחר תקופת תשרי וכבר פירשתי סוגיית הגמרא בחדושי ע"פ דרכם ומדבריהם צריך לומר דכי אפסיקא הלכתא כר"ג היינו אפילו לאחר חורבן לפי שהיו מתאספים בכל הסביבות ברגל לירושלים כמו שעושין גם היום ומפני עולים הללו ראוי שנאחר השאלה שהיא היתה עיקר התקנה אבל לא סגי כל כך שנאחר את ההזכרה ולפי זה אין לנו דין שלישי של פירי דדברא כלל ועמדנו על שני דינין בלבד דבא"י בזמן הזה נקיטינן בהזכרה כר' יהודה ובשאלה כר"ג ובגולה כר' יהודה בהזכרה ובשאלה עד ששים בתקופה ומה שתלוי מזה בדקדוק סוגיית הגמרא מפורש בחדושי: מתני' הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין. ומפרש בגמרא מאן יחידים רבנן וסתמא דהך מתני' כר"מ דאמר לעיל בגמרא [דף ו.] דזמנה של רביעה בכירה בג' במרחשון בינוניות בז' בו אפילה בי"ז בו שהרי אין היחידים מתענין עד שיעבור זמנה של רביעה שלישית כדאמרינן בגמרא שלישית להתענות אבל ר' יוסי פליג עליו ואמר בי"ז ובכ"ג ובר"ח כסליו ולר' יוסי אין היחידים מתענין עד ר"ח כסליו ואמרי' לעיל בגמרא [שם] אמר רב חסדא הלכה כר' יוסי אמימר מתני לה להא שמעתא דרב חסדא אהא דבשלשה במרחשון שואלין את הגשמים ר"ג אומר בז' בו ואמר רב חסדא הלכה כר"ג ולפי זה צריך עיון אי קי"ל כסתם מתני' מדאמר רב חסדא הלכה כר' יוסי אע"ג דבתר הכי אמרי' דאמימר מתני לה וכו' אפ"ה כיון דלישנא קמא לישנא דגמ' ובתרא לישנא דאמימר משמע דאלישנא קמא סמכינן שכענין זה כתב הרב אלפסי ז"ל בפ' ערבי פסחים [סי' תשצה] ולפי זה אין היחידים מתחילין להתענות בארץ ישראל עד ר"ח כסליו אלא מיהו איכא נסחי דגרסינן עלה דהא מתני' דתנן בג' במרחשון שואלין את הגשמים ר"ג אומר בז' בו אמר רב חסדא הלכה כר"ג ולפי זה חזר לשונו דאמימר להיות לישנא דגמרא והלכך קי"ל כסתם מתני' אבל כפי נוסחאות שגורסות א"ר אלעזר הלכה כר"ג וזו היא גירסתו של הרב אלפסי ז"ל קרוב הדבר דקי"ל כר' יוסי ואין מתחילין היחידים להתענות בארץ ישראל עד ר"ח כסליו אבל הרב אלפסי והר"ם במז"ל סמכו על סתם מתני'. ומיהו כל זה אין לו ענין אלא בא"י אבל בגולה כיון שמאחרין את השאלה עד ששים בתקופה נראה לי שאם לא ירדו גשמים עד ששים בתקופה ממתינין אח"כ כדי שיעור שלש רביעיות באומד הדעת ואם לא ירדו התחילו היחידים מתענין וגוזרין שאר תעניות משם ואילך על הסדר השנוי במשנתינו ולא נתבארו אצלי יפה דברי הר"ם במז"ל שכתב בזה בפרק שלישי מהלכות תענית:
ד׳
גמ' ואמר רב הונא יחידים מתענין ג' תעניות שני וחמישי ושני. פירוש לפי שאין גוזרין תענית על הצבור לכתחלה בחמישי שלא להפקיע שערים כדתנן לקמן באידך פירקין [דף טו:] ויתבאר שם בס"ד וקמשמע לן רב הונא דלאו דוקא על הצבור אלא הוא הדין נמי ליחידים שאין מתחילין להתענות בחמישי. ודוקא היחידים אבל צבור לא דתנן אין גוזרין תענית על הצבור וכו' ואם התחילו אין מפסיקין טעמא דמילתא דתענית יחיד לא אלים לבטל י"ט הכתובים במגלת תענית כדתניא לקמן בגמרא [דף יב.] יחיד שקבל עליו תענית ב' וה' של כל השנה וארע' בו יו"ט הכתובים במגלת תענית אם נדרו קודם לגזרתנו כלומר שנדר קודם שנתקנה מגלת תענית יבטל נדרו את גזרתנו ואם גזרתנו קודמת לנדרו תבטל גזרתנו את נדרו. ואיכא למידק אמאי תבטל גזרתנו את נדרו והא בשבתות ויו"ט שהן מן התורה תנן בנדרים בפרק פותחין (דף סו.) שפותחין לו לאדם בשבתות וי"ט כלומר שאומרים לו אילו היית יודע שאסור להצטער בשבתות וימים טובים כלום היית נודר אם אמר לאו מתירין אותו אלמא צריכין להתרת חכם וכן בדין שהרי הנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות תרצו בזה דכי אמרינן ידחה נדרו משום גזרתנו היינו לומר שילך אצל חכם ופותח לו בכך כדרך שפותחין בשבתות וי"ט עוד אמרינן דאע"ג דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות וי"ט ושבתות צריכין היתר חכם אפי' הכי בי"ט אלו של דבריהם עשו בהם חזוק יותר משל תורה ושני תירוצין אלו נדחין מדאשכחן בירושלמי נדר להתענות ונמצאו שבתות וי"ט לוקה ואינו צריך היתר חכם נדר להתענות ונמצאו י"ט של מגלת תעניות ר' חזקיה ור' יודן תרוייהו אמרי ר' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא חד אמר מתענה ואינו משלים וחד אמר לוקה ואינו צריך התרת חכם הרי דאמרו כאן שאינו צריך התרת חכם אלמא כי קא אמרי' ידחה נדרו לא בהתרת חכם קאמרי' ובשבתות נמי אמרי' הכי אלמא דלאו מפני שדברי חכמים צריכין חזוק קאמרינן: אלא עיקרן של דברים דהאי נדר דאמרי' הכא דידחה לא נדר ממש הוא אלא קבלה דתענית בעלמא וקבלה דתענית לא חמירא כנדר גמור למיעקר יו"ט ואפילו דמגילת תענית לפי שאינה אלא קבלה לדבר מצוה ולא נדר גמור כדאמרי' בגמרא [דף יב:] גבי לוה אדם תעניתו ופורע וכי נדר הוא ואמרי' נמי לא יהא אלא נדר ואעפ"כ כשנדרו קודם לגזרתנו כיון שבשעה שיצאה קבלה מפיו היתה לדבר מצוה שוב אין כח בגזרתנו לבטלה זהו דין תענית יחיד אבל תענית צבור הרי הוא כנדר גמור לפי שיש כח בב"ד לגזור תענית ביו"ט של דבריהם ומשום הכי אמרינן דאם התחילו אין מפסיקין: כל ששואלין אותו דבר הלכה וכו'. במסכת כלה פי' שיודע מקומה ולא פירושה ומשום זה אינו ראוי למנותו פרנס על הצבור אבל אילו היה יודע פירושה יחיד הוא כדאמרי' בפרק אלו קשרים (דף קיד.) איזהו יחיד שראוי למנותו פרנס על הצבור כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה ואפי' במסכת כלה והאי אפי' במסכת כלה יש שפירשו בו שהיא קלה והאי אפילו לקולא אתמר אבל אחרים פירשו שאין רגילות ללומדה והאי אפי' לחומרא אתמר: והתלמידים עושין עצמן יחידים. התלמידים אע"פ שאינן יחידים עושין עצמן יחידים: ר' יוסי אומר אע"פ שאינו תלמיד עושה עצמו יחיד מפני שצער הוא לו: הרי שהיה מתענה על הצרה ועברה או על החולה ונתרפא הרי זה מתענה ומשלים. מסתברא שלא יומו בלבד הוא משלים אלא כל הימים שקבל עליו להתענות וא"ת ואפילו יומו אמאי והא תנן לקמן בפרק סדר תעניות האלו (דף יט.) היו מתענים וירדו להם גשמים קודם חצות לא ישלימו תירץ הראב"ד שלא אמרו שם כן אלא בתענית של גשמים שאין צרה עוברת לגמרי אלא צרת הגשמים בלבד אבל בשאר צרות מפני שאינן כן אמרינן דמתענה ומשלים אבל מדברי הר"ם במז"ל בפרק א' מהלכות תענית נראה שעל היחיד אמרו שהוא מתענה ומשלים בכל הצרות כולן והיינו דקא מייתי לה הכא גבי תענית של יחידים וההיא דאמרינן התם לא ישלימו בתענית צבור דוקא הוא שאין מטריחים על הצבור אלא כפי הצורך בלבד והיינו דתני לה התם בלשון רבים לא ישלימו: ההולך ממקום שמתענים למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים. כל התעניות שקבלו בני עירו שחייב לעשות כחומרי מקום שיצא משם: אל יתראה בפניהם. מפני שמתקנאין בו: ניצול ממיתה משונה. שאינו מת לא בחרב ולא ברעב אלא על מטתו: אסור לאדם שישמש מטתו בשני רעבון. ואע"ג דאמרינן בפרק יש נוחלין (דף קכ.) גבי יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות ואכתי היה רעב דכתיב כי זה שנתים וגו' ועוד חמש שנים היינו טעמא משום דאיסור תשמיש בשני רעבון אינו אלא משום שישראל שרויין בצער ויורדי מצרים יודעין היו בעצמן שהן שבעים ויוסף נמי יודעין היו בו שהוא שרוי בריוח אבל יוסף היה סבור שהן שרויין בצער ולפיכך לא שמש: חשוכי בנים. חסירי בנים שלא קיימו פריה ורביה: שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם אחד מימינו ואחד משמאלו שנאמר כי מלאכיו יצוה לך: זו מד' בינונית. שיראין מן המיתה שנאמר כי מחר נמות. אבל ברשעים הוא אומר והיה כזה יום מחר גדול יתר מאד: והצדיק אבד. מפני רעות של אלו נאסף הצדיק שאין הקדוש ברוך הוא רוצה שיבקש עליהם רחמים:
ה׳
יחיד שקבל עליו תענית שני ימים זה אחר זה וכו'. זו היא גירסתו של הרב אלפסי ז"ל כמו שכתובה בהלכותיו וכן פירושה יחיד שקבל עליו תענית שני ימים רצופים בתפלת המנחה של ערב יום ראשון למחר מתפלל תפלת תענית אע"פ שלא קבל תענית יום זה האחרון בתפלת המנחה של ראשון אע"ג דמסקינן לקמן שצריך לקבל התענית בתפלת המנחה משום דכיון דקבל עליו מתחלה ב' ימים רצופים תרווייהו כחד יומא אריכא דמו ובתרא לאו תענית שעות הוא אע"פ שאכל ושתה כל הלילה: לן בתעניתו וכו'. כלומר קבל עליו בתפלת המנחה יום אחד בלבד ולן בתעניתו למחר אינו מתפלל תפלת תענית אע"פ שלא הפסיק ביניהם ולא אמרי' תענית אריכתא הוא והא קבלה ורישא קמ"ל דקבלה משוי להו חד אע"פ שהפסיק באכילה ושתייה כל הלילה וסיפא קמ"ל דלינה ועינוי לא משויא להו חד יומא אע"פ שלא נפסקו וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות תענית ולפי גירסא זו האי דנקט למחר מתפלל תפלת תענית ולא נקט ערבית מתפלל תפלת תענית כלומר ערבית שלמחרת יום ראשון ולן בתעניתו אין מתפלל ערבית שלאחר יום ראשון לרבותא דרישא נקט הכי דאע"פ שאכל ושתה כל הלילה למחר מתפלל תפלת תענית ואילו ערבית קודם שיאכל היה מתפלל ואין תפלת תענית באה עליו על השבע. אבל גי' רש"י ז"ל יחיד שקבל עליו תענית אע"פ שאכל ושתה כל הלילה למחר מתפלל תפלת תענית לן בתעניתו למחר אין מתפלל תפלת תענית והכי פי' יחיד שקבל עליו תענית מבעוד יום דאמר הריני בתענית למחר אע"פ שאכל ושתה כל הלילה והוא משכים בכרס מלאה מתפלל תפלת תענית בשחרית וכ"ש במנחה לן בתעניתו כגון שהתענה יום א' ונמשך בתעניתו כל הלילה שלאחריו למחר אינו מתפלל תפלת תענית אע"פ שהוא מתענה לפי שאין תעניתו אלא תענית שעות שלא קבלה קודם לכן דאע"ג דקי"ל דמתענין לשעות ומתפללין בהן תפלת תענית היינו דוקא כשקבל עליו להתענות אותן שעות כמו שאכתוב בסמוך בס"ד ודקדקו מכאן לפי גירסא זו דמדנקטא למחר ולא מנקטא בלילה עצמו דלימא הכי יחיד שקבל עליו תענית אע"פ שעתיד לאכול ולשתות כל הלילה מתפלל ערבית תפלת תענית ולאחר שהתענה כשמתפלל ערבית אינו מתפלל תפלת תענית אע"פ שהוא מעונה עדיין ש"מ שאין מתפללין תפלת תענית בערבית של ליל כניסת התענית וזו היא גירסת וסברת הר"ז הלוי ז"ל אבל הרב אלפסי דעתו אינו כן כמו שכתוב בהלכותיו בסמוך ואאריך שם בס"ד והא (דהכא) לא מוכח אף לפי גירסא זאת דאיכא למימר דלן בתעניתו הוי רבותא טפי דלא מבעיא ערבית של יציאתו אע"פ שהוא מעונה אין מתפלל בו תפלת תענית דהיאך יאמר ביום צום התענית הזה והרי לא התענה בו זמן ניכר ודעתו לאכול מיד אלא אפי' לן בתענית שהתענה כל הלילה אעפ"כ למחר אינו מתפלל תפלת תענית ומשום סיפא נקטא לרישא דלמחר זה צריך לומר לפי גירסתו של רש"י ז"ל ולפי גירסתו של הרב אלפסי ז"ל אתי שפיר טפי כמו שכתבתי: גרסי' בגמרא [דף יא:] הלכתא מתענין לשעות ומוכח התם נמי דמתפללין בו תפלת תענית. כלומר דכל שקבל עליו להתענות אותן שעות קבלה גמורה דתענית מיקרי ואינו רשאי לחזור בו ולאכול ומתפלל תפלת תענית והא דאמרינן דלן בתעניתו אינו מתפלל תענית בערבית היינו משום שלא קבל עליו להתענות באותן שעות של לילה כלל ואמרינן עלה אמר רב חסדא הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום כל אותו היום א"ל אביי האי תעניתא מעלייתא היא לא צריכא דאימליך אימלוכי. ואמר רב חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית ומשמע דרב חסדא בהני תרי מימרי אתא לאשמועינן דלא מיקרי תענית שעות אלא כשהתענה כל היום ובקמייתא אשמעינן דאם אכל מתחילת היום ואח"כ קבל עליו תענית שעות אינו כלום ומשום הכי פרכינן עלה דא"כ תענית מעלייתא היא ופרקינן לא צריכא דאימליך אימלוכי כלומר שלא קבלה עליו מתחלת היום אלא שנמלך להתענות בחצי היום ובברייתא דכל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית אשמעינן דאפי' קבל עליו להתענות שעות ראשונות של יום אינו כלום כל שהוא אוכל קודם ששקעה עליו חמה ונמצא שאין תענית שעות כל שאוכל כלום באותו חצי היום אלא במתענה ואימליך אמלוכי אבל הר"ם במז"ל כתב בפרק א' מהלכות תענית מתענה אדם לשעות והוא שלא יאכל שאר היום כלום כיצד הרי שהיה טרוד בחפציו ולא אכל עד חצות ונמלך להתענות אותן שעות שנשארו מן היום הרי זה מתענה אותן שעות ומתפלל בהן ענינו שהרי קבל עליו התענית קודם התענית וכן אם אכל ושתה ואח"כ התחיל להתענות שאר שעות היום הרי זה תענית שעות וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל ממימרו' אלו של רב חסדא על הדרך שכתבנו אבל הרב אלפסי ז"ל נראה שסובר כדברי הר"מ במז"ל שלא הביא בהלכות הא דרב חסדא דאמר והוא שלא אכל כלום כל אותו היום אלא הך בתרייתא דרב חסדא דאמר כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית והוא תימה אחר שלא מצינו מי שנחלק עליו ואפשר שהיה גורס כגירסת רבינו חננאל ז"ל שכתב בה רב חסדא לטעמיה דאמר כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית ולפי זה כי אמר רב חסדא והוא דלא אכל כלום כל אותו היום לא בא למעט מי שאכל בתחלת היום אלא האוכל בסוף היום בלבד אלא שאם כן יש לתמוה היכי פרכי' עליה האי תעניתא מעלייתא היא אלא שאפשר שאף בכלל דברי רב חסדא הוא כשאמר והוא שלא טעם כלום כל אותו היום שאף כשלא אכל בבקר ג"כ היינו תענית שעות ומשום הכי פרכינן האי תעניתא מעלייתא אבל אין הכי נמי שמי שאכל בתחלת היום ואח"כ נמלך להתענות שאר היום דתענית שעות מיקרי ואף בירושלמי נמי משמע הכי שאמר שם במסכת נדרים מילתיה דר' יוסי אמרה מתענין לשעות דר' יוסי הוה בצור ושמע דדמך רבי ואע"ג דאכל גונבא ושתה מוי אסקיה ההוא יומא בתעניתא אלא שאין לסמוך על הירושלמי בזה לפי שנראה שם שדעתם הוא ג"כ דלא בעינן שקעה עליו חמה אלא מקבל אדם להתענות שלש שעות ראשונות ואוכל אח"כ שאמרו שם מילתיה דר' יוחנן אמרה מתענין לשעות דא"ר יוחנן אהא בתעניתא עד שאשלים פרקי עד שאשלים פרשתא ובגמרא דילן לא סבירא לן הכי דהא דחינן עלה דהא דא"ר יוחנן אהא בתענית עד שאבא לביתי דלשמוטי נפשיה מבי נשיאה הוא דעבד כדאיתא בגמרא ומ"מ תמהני על הרב אלפסי ז"ל שלא הזכיר תענית שעות בפסקיו ולא ידעתי אם הוא דוחה אותה מדשמואל דאמר בתר הכי כל תענית שלא קבלה מבעוד יום לא שמיה תענית ואמרי' עלה למאי דמיא למפוחא דמלי זיקא אלמא הכי מסיק ליה תלמודא ואין זה מוכרח כמו שאכתוב בסמוך בס"ד:
ו׳
אמר שמואל כל תענית שלא קבלה מבעוד יום לא שמיה תענית. מסתברא דלאו לאיפלוגי אתענית שעות אתא אלא לומר דכל תענית שאין בו קבלה לא שמיה תענית דתענית שעות נמי קבלה בעי ושמואל לא איירי בתענית שעות אלא בתענית של יום שלם ולדידיה הוא דאמרינן דכל תענית שלא קבלה מבעוד יום עליו לא שמיה תענית וה"ה לתענית שעות דבעינן ביה קבלה מקמי שעות דידיה וכיון שאפשר לפרשה כך אינו בדין לדחות מפני המסקנא דמסיק תלמודא דמתענין לשעות ומתפללין תפלת תענית: אימת מקבל לה רב אמר במנחה ושמואל אמר בתפלת המנחה. פירוש רב דאמר במנחה היינו לומר דלא בעינן קבלה בתפלת המנחה דווקא אלא כל שהקדים הקבלה בתענית דיו ואפי' קבלו עליו שני ימים קודם התענית סגי ושמואל פליג ואמר דדוקא בתפלת המנחה משום דבעי' שתהא הקבלה סמוכה לתענית והיינו דאמר עלה אמר רב יוסף כוותיה דשמואל מסתברא דכתיב במגלת תענית להן כל אינש דייתי עלוהי מן קדמת דנא ייסר מאי לאו ייסר עצמו בצלו כלומר דקא סלקא דעתיה דהכי קאמר שכל מי שקבל עליו תענית קודם שגזרו ימים טובים הללו הכתובים במגלת תענית ייסר כלומר שיאסור עצמו בו ויקבלנו בתפלת המנחה ויתענה כמו שקבל עליו אלמא בעי' קבלה סמוכה לתענית דאי לאו מאי ייסר והלא כבר נאסר ועומד ודחינן לא יאסר ובעו עלה בגמרא למאן דאמר יאסר מאי הוא כלומר דבשלמא למאן דאמר ייסר קמ"ל דבעינן קבלה סמוכה לתענית אבל מאן דאמר יאסר מאי היא כלומר מאי אתא לאשמועי' דודאי נאסר ועומד משעת קבלתו ומסקינן דאתא לאשמועינן שיבטל נדרו את גזירתינו כלומר שהוא עומד באסורו דאסר עליו בתחלה לפי דאין כח בגזירתינו הבאה לאחר מכאן להפקיעו כדתניא יחיד שקבל עליו תענית שני וחמישי ושני של כל השנה כולה וארעו בהו יו"ט הכתובים במגלת תענית אם נדרו קודם לגזרתינו תבטל נדרו את גזרתינו ואם גזרתינו קודמת לנדרו תבטל גזרתינו את נדרו וכבר פירשתיה למעלה: עד מתי אוכל ושותה. בכל תענית שאוכל ושותה משתחשך עד מתי אוכל ושותה בלילה כשמתענה למחר: עד קרות הגבר. אפי' פעם ראשונה קאמר: שלא גמר סעודתו. אבל גמר אינו אוכל: ישן ועמד. אע"פ שבירך ועמד משלחנו חוזר ואוכל ואין בכך כלום: התם שלא סלק. את הטבלא דכל זמן שלא סלק לאו עקירה היא ולא אסח דעתיה מאכילה ושתיה כסעודה אריכתא דמיא: איכא דאמרי אמר רבא לא שנו אלא [שלא] ישן. משמע דלישנא קמא הכל תלוי בגמר ולא גמר שכל שלא גמר ואע"פ שישן אוכל וכל שגמר אע"פ שלא ישן אינו אוכל וללישנא בתרא נמי הכל תלוי בישן ולא ישן שאם לא ישן אע"פ שגמר וסלק אוכל וכל שישן אע"פ שלא גמר דינו כגמר וסלק והיינו דכי פרכינן מישן ועמד הרי זה אוכל אצטריכין לאוקמא במתנמנם ואם איתא דכי אמרינן דישן אסור היינו דוקא בשגמר לוקמה בשלא גמר אלא משמע כדכתיבנא אבל ה"ר אלפסי ז"ל כתב דקי"ל כלישנא בתרא דאיסורא דרבנן הוא ולקולא עבדינן ואם כפי מה שפירשנו הרי בכל אחד מהלשונות יש בו להקל ולהחמיר אבל נראה דדעתו ז"ל כלישנא בתרא דקאמר לא שנו אלא שלא ישן אע"פ שגמר אבל ישן וגמר אסור וכי פרכי' מדתניא ישן ועמד הרי זה אוכל בדין הוא דהוה מצי לאוקמה בשלא גמר אלא דההיא פשיטא לן משום דבהא מילתא בתר דעתיה אזלינן עד דאמרינן בירושלמי שאם התנה אפילו גמר וישן הרי זה אוכל וכיון דבתר דעתיה אזלינן פשיטא דישן בתוך סעודתו לא הוה הפסק ומשום הכי צריכינן לאוקמי במתנמנם: ולענין תענית שפסק בה מבעוד יום חזינן לגאון דקאמר הכי אע"פ שפוסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש האי דינא בערב יוה"כ נמי איתיה וכן מוכיח המעשה הנזכר במדרש איכה רבי יהודה בן בתירא אזל לנציבין בערב צומא רבא אתא ריש כנישתא לזמוניה ביה א"ל כבר אכלי ופסקי א"ל אשגח עלי דלא לימרו אינשי ההוא רבי לא אשגח עילויה אזל עמיה ואייתי קמיה תמניא כסוון דחמר חמר מן חמר ותמניא עגולין דריפתא ריפתא מן ריפתא ותמניא תבשילין תבשיל מן תבשיל שתה מכל כסי וכסי חד כסא דחמר אכל מן כל עגיל ועגיל חד פתית אכל מן כל תבשיל ותבשיל חד פת א"ל לא כן אמרת אכלית ופסקית א"ל ולמה שמה נפשה דהיא נפישא אלמא אע"ג דפסק בערב יום הכיפורים חוזר ואוכל: וכתב הרב אלפסי ז"ל ואנן מסתברא לן דה"מ היכא דלא קבליה עלויה לתעניתא אבל היכא דקבליה עלויה לתעניתא איתסר ליה למיכל ולמשתי דהא בהדיא אמרי' לענין זמן על הכוס ביוה"כ היכי ליעבד וכו' השוה הרב אלפסי ז"ל בזה תענית צבור ותשעה באב ליו"כ שהוא סובר שקבלה אוסר בכולם והרמב"ן ז"ל חולק וכלשון הזה כתב בספר המלחמות ואני לא באתי לידי המדה הזאת בתענית צבור שאין לו בה הפסקה מבעוד יום אלא שלא יאכל משתחשך כתעניות הראשונות וסוגיין בפרק מקום שנהגו (דף נד:) הכי משמע ובתשעה באב נמי אמרו ובין השמשות שלו אסור הא תוספת עינוי והפסקה עם השמש אין לנו אלא ביו"כ [שכן] ביו"ט מוסיפין מחול על הקדש לפיכך יו"כ שיש בו תוספת יש בו קבלה והפסק שאר תעניות אין לנו:
ז׳
גרסינן בפרק היה קורא וכו' השרוי בתענית מהו שיטעום. את התבשיל אם צריך מלח ותבלין: מטעמת. תבשיל: ירושלמי בנדרים נדר להתענות ושכח ואכל כבר אבד תעניתו. כתב הרא"ה ז"ל והוא שאכל ככותבת שכן שיעור אכילה לתענית ומיום הכיפורים ילפינן לה: לוה אדם תעניתו ופורע כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נדר הוא צער קביל עילויה אי מצי מצער נפשיה ואי לא מצי לא מצער נפשיה. הכי איתא בגמ' בלישנא קמא ולישנא בתרא כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי פשיטא לא יהא אלא נדר וכמו שכתב ה"ר אלפסי ז"ל בהלכותיו וביאור הענין שאין קבלת תענית נדר גמור דאי הכי פשיטא דלא מצי לוה דהאומר קונם עלי בשר ביום פלוני פשיטא דאינו רשאי לשנותו ובתענית היינו טעמא דאמרי' לוה לפי שאין הוא נדר גמור אלא כקבלה לדבר מצוה ומש"ה הוה סבירא ליה לשמואל ללישנא קמא שאין במשמעות קבלתו אלא אי מצי מצער נפשי' אבל כל היכא דלא מצי אינו זקוק לפרוע וללישנא בתרא אמרי' לא יהא אלא נדר ולאו נדר של קונם אמרי' שהרי ודאי אינו רשאי ללוותו אלא כנדר שנדר לעניים קאמרי' כצדקה דאמרינן עלה בפ"ק דערכין [דף ו.] דעד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה כלומר ללותה ולפורעה: ויש אומרים דכי אמרי' לוה אדם תעניתו ופורע ה"מ כשקבל עליו סכום תעניות ולא פירש ימים ידועים ואח"כ בירר להתענות יום ידוע בעד אחד מאותן הימים דכיון דאותו יום אינו מעיקר נדרו וכשהוא לווהו עדיין נשאר נדרו קיים דכי האי גוונא לוה ופורע אבל אם אמר בתחלת נדרו יום זה אינו לוה ופורע וסמכי לה מהירושלמי שהביא הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו כאן נדר להתענות ושכח ואכל אבד תעניתו רב בשם רבנן אמר והוא דאמר יום סתם אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים ומשמע להו דהיינו טעמא דביום סתם אבד תעניתו מפני שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל ביום זה דלא שייך למימר לוה ופורע משלים והתם נמי בפ' קונם מייתי לעיל מינה הך דלוה אדם תעניתו ופורע ולפי זה הא דאמרי ליה לרב יהושע בריה דרב אידי לוזיף מר וליפרע ולא היו חוששין שמא יום זה אמר דרך מוסר היה שהיו מחזירין שיאכל אצלם והיו כאומרים לו שמא לא יום זה נדרת ותלוה ותפרע. ואחרים אמרו דאפילו ביום זה לוה ופורע דהא אמרי' הכא לא יהא אלא נדר ומנדר דצדקה הוא דאתיא עלה וכדכתיבנא והתם בפ"ק דערכין מסקינן דאפילו באומר סלע זו לצדקה כל שלא באתה ליד גבאי לוה ופורע וכן דעת הראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל והך ירושלמי דכתיבנא לא מוכח מידי דהיינו טעמא דביום סתם אבד תעניתו לפי שעדיין הוא מחוייב להתענות יום אחר אבל ביום זה כל ששכח ואכל אינו מחוייב שיפרענו והרי נדרו בטל מעתה ומש"ה מתענה ומשלים ואם תאמר וכיון שכבר התפלל תפלת תענית היאך ילונו ונמצא שקרן בתפלתו וי"ל שכיון שבשעת תפלתו היה בדעתו להתענות לא חיישינן להכי וסמך לדבר ממה שאמרו [דף יט.] בירדו להם גשמים קודם חצות לא ישלימו ואע"פ שכבר התפללו תפילת תענית: אדבריה רב יהודה לרב יצחק ודרש וכו' בין גואל לרופא. ברכה בפני עצמה: ירושלמי רבי יונה בשם רב וכו'. רבי זעירא בשם רב הונא אומרה כלילי שבת וכיומו. פירוש בערבית ושחרית ומנחה וגרסינן בבמה מדליקין ימים שאין בהן קרבן מוסף וכו'. כמו שכתוב בהלכות אבל הר"ז הלוי חולק ואומר שאין מתפללין תפלת תענית בערבית של ליל כניסת התענית ודחה ראיות הללו הכתובות בהלכות ואמר דהתם בירושלמי ס"ל כרב כהנא דאמר בפרקין בגמרא יחיד שקבל עליו תענית אסור בנעילת הסנדל חיישינן שמא תענית צבור קבל עליו ומשמע נמי דאוכל ושותה מבעוד יום ומשום הכי קאמר דאומרה כלילי שבת ויומו דכשם שזה קדש כולו לילה ויום כך זה והוא הדין לתשעה באב אבל לדידן דקי"ל דאין תענית צבור בבבל אלא ט' באב בלבד כל שעה שמותר לו לאכול אין לו להתפלל תפלת תענית וההיא דגרסינן בפרק במה מדליקין (דף כד.) ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמישי של תעניות ומעמדות ערבית שחרית ומנחה מתפלל י"ח ברכות ואומר מעין המאורע בשומע תפלה תרגומא באותן תעניות שמפסיק בהן מבעוד יום ואמטול הנהו נקט ערבית אבל שחרית ומנחה קתני אכולהו תעניות ומעמדות אלו דבריו ז"ל והרמב"ן ז"ל כתב שאי אפשר לדחותה כן שמה שאמר דהתם בירושלמי סבירא להו כמ"ד חיישינן שמא תענית צבור קבל עליו ליתא שלא אמרו חיישינן שמא תענית צבור קבל עליו אלא להתענות נפשו בכל ענוי שהצבור מתענה מיהו דווקא בו ביום אבל לא שיוסיף זמן על שאר היחידים המתענים אלא אוכל ושותה כל הלילה והיינו דאמרינן אסור בנעילת הסנדל ואילו לא היה אוכל ושותה כל הלילה הוה ליה למימר שכל חומר תענית צבור קבל עליו מדלא אמרינן הכי ש"מ שאינו נוהג בתענית צבור אלא בנעילת הסנדל וברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה אבל לא להוסיף יותר משאר תעניות והאי דלא קאמר רחיצה וסיכה ותשמיש המטה חד מה' ענויין נקט ורבותא אשמועינן בנעילת הסנדל ואין צ"ל באינך שהם משום תענוג שאסור לו לנהוג עדונין בעצמו וכן מה שראה בהא דגרסינן בפ' במה מדליקין ערבית ושחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע בשומע תפלה דמשום אותן תעניות שמפסיק בהן מבעוד יום נקט ערבית לא מחוור דאם כן היכי אמרינן עלה ואין בהם קדושה על הכוס ואין בהם הזכרה בברכת המזון מאי בהמ"ז אילימא דיממא וכי צריכא למימר אכתי לאו ביממא דתעניתא עייל אלא פשיטא דליללא ובראשונות שהוא אוכל בלילה וקמ"ל אע"פ שאומר מעין המאורע בתפלה אין בהם קדושה על הכוס ולא הזכרה בברכת המזון ובתוספתא נמי יש ראיה לדברי הרב אלפסי ז"ל דתניא התם פעמים שאין אדם שרוי בתענית ומתפלל תפלת תענית ופעמים שאדם שרוי בתענית ואינו מתפלל תפלת תענית כיצד כאן בכניסה וכאן ביציאה ושמא תאמר והיאך יתפלל בערבית תפלת תענית והרי הוא אינו מעונה עדיין ועתיד לאכול ולשתות כל הלילה איכא למימר דהיינו מפני הקבלה שקבל התענית על עצמו מבערב שיום של תורה לכל דבר מבערב עד ערב וכן בכל תענית שגוזרין ב"ד בגזרה חמורה כט' באב ותעניות אחרונות מבערב מבעוד יום מפסיקין בהן אלא שבתענית יחיד הקילו עליו שדיו שיהא נמנע מאכילה בשעה שבני אדם אוכלין דהיינו בי"ב שעות של יום מ"מ התענית מתחיל מתחלת הלילה שאם לא היה כן לא היה נאסר לאכול ולשתות כל הלילה אע"פ שגמר וסלק וישן אלא היה אוכל והולך עד שיעלה עמוד השחר כשם שאוכל כל היום בתעניות שמפסיק בהן מבעו"י אלא ודאי התענית מתחיל מתחילת הלילה ומש"ה אמרי' שצריך לקבל אפי' תענית יחיד מבעוד יום ואם אינו מתחיל עד למחר למה הוא מקבלו עליו עד הלילה והא אדרבה כל שהקבלה סמוכה יותר לתענית מעליא טפי כדשקלו וטרי רב ושמואל אי מקבלו במנחה או בתפלת המנחה אלא ודאי משמע שהתענית מבערב הוא מתחיל ולפיכך מתפלל ערבית תפלת תענית. ומיהו רש"י ז"ל כתב בפרק במה מדליקין [דף כד.] שאפילו בשחרית אין לו להזכיר עננו מפני שאינו אם יכול לסיים התענית ונמצא שקרן בתפלתו אך אם בטוח שיתענה כגון דורות הראשונים מזכיר:
ח׳
מתני' הגיע ר"ח כסליו. נ"ל דאע"ג דמתני' דהגיע י"ז במרחשון ר' מאיר היא וכמ"ש לעיל היינו טעמא דר"ח כסליו לפי שהוא זמן רביעה שלישית אפי' ר"י דאמר שמאחר הרביעה הלכך לר' מאיר אפי' במיעוט השנים אינה מתאחרת יותר ולפיכך ראוי שיהיו ב"ד גוזרין תענית: גמ' מעיינינן במילי דמתא. מפשפשין במעשיהן ובעסקי בני העיר אם יש גזל וחמס בכפיהן ומפייסין אותו: ורביעית היום מתוודים ומשתחוים. והיינו רביעית בתרא דיומא דכתיב קרא אחרינא ואלי יאספו כל חרד בדברי אלהי ישראל על מעל הגולה ואני יושב משומם עד מנחת הערב וכתיב ולמנחת הערב קמתי מתעניתי ובקרעי בגדי ומעילי ואכרע על ברכי ואפרשה כפי אל ה' אלהי ישראל אלמא פלגא קמא מעיינין במילי דמתא כדכתיב ואלי יאספו כל חרד כלומר לי היו מתאספין ובאין טובים שבהם להגיד לפני כל מעל הגולה וחטאתם להפרישם ובמנחת הערב דהיינו מחצות ולמעלה שהצל נוטה כדאמרי' ביומא [דף כח:] צלותיה דאברהם מכי משחרן כותלי קמתי מתעניתי ולא שהיה מתענה עד המנחה ואח"כ אוכל אלא כלומר מצער ענויי ובקרעי כלומ' ועם שאני קורע בגדי ומעילי הייתי מתפלל כדי שאתרצה: ומדאמרינן הכא דבעו רחמי בריבעא בתרא דיומא משמע דכ"ד ברכות של תענית המוזכרות באידך פירקין אינן בתפלת שחרית דא"כ תהא עיקר התפלה בבקר והכא משמע שעיקר התפלה היא בערב ולא עוד אלא שמכאן סמך ר"ח ז"ל לומר שא"א כ"ד ברכות אלא בערב בתפלת נעילה ואין זו ראיה דהכא לאו בתענית שמתפללין בו כ"ד ברכות בלחוד קיימי' אלא אף בתעניות ראשונות אמרו כן שהיו מרבים ברחמים בערב כפי כחם ועוד שאפילו בתעניות שמתפללין בהן כ"ד הוו מפשי טפי ברחמי ברמשא מבצפרא שהיו שם שתי תפלות מנחה ונעילה ואפשר ג"כ שהיו מאריכין עוד בבקשת רחמים אבל מ"מ אינו נראה שיהו מתפללין כ"ד ברכות בשחר ולא בערב כיון ששעת הערב יותר מיוחדת לבקשת רחמים. והר"ז הלוי ז"ל אמר שלאותן כ"ד ברכות היו מיחדים תפלה בפני עצמה כעין מוסף וסמך לו על מה שאמרו בירושלמי בפ"ק דברכות ר' יוסי ורבי אחא נפקין לתעניתא אתא צבורא מקריין שמע בתר תלת שעין ובעא ר' יוסי ממחי בידן אמר ליה רבי אחא ולא כבר קראו אותה בעונתה כלום הם קוראין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה אמר ליה מפני הדיוטות שלא יהו אומרים בעונתה הם קוראין אותה ולפיכך חשב הרב ז"ל שבשחר השלימו את התפלה כולה ואחר כך התפללו בתפלה אחרת כעין מוסף ואין זו ראיה לפי שמתוך כ"ד ברכות לא היו מתפללין עד שיהיו כל הצבור מתאספין והיו היחידים צריכין לקרוא ק"ש ולהתפלל בשחר ואח"כ כשהיה בא ש"צ להתפלל כ"ד ברכות היו חוזרין וקורין אותה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה אבל משמע ודאי שאינה תפלה אחרת שלא מצינו יום שנתחייב ביומא ד' תפלות אלא יוה"כ בלבד כדפרכינן בריש פרק בג' פרקים [דף כו:] תעניות ומעמדות מי אית בהו מוסף ומפרקינן חסורי מחסרא והכי קתני בג' פרקים בשנה כהנים נושאין כפיהם כל זמן שמתפללין ויש מהן ד' פעמים ביום שחרית מוסף מנחה ונעילה ואלו הן ג' פרקים תעניות ומעמדות ויוה"כ. ומדאמרינן דריבעא דיומא קרינן ומפטירין משמע שלא היו קורים בבקר בפרשת תענית אלא מחצי היום ואילך ואף הגאון הרב פלטווי כתב בתעניות של שני וחמישי בצפרא קרי בפרשתא דשבתא ובמנחה בפרשת תענית ולפיכך יש לתמוה על מה שאנו נוהגין לקרות ויחל בבקר ובערב בשני וחמישי ג"כ ואכתוב עוד בזה בסוף פרק שני בע"ה: תנא עוברות ומניקות אין מתענות לא בראשונות ולא באחרונות אלא באמצעיות. פי' ג' ראשונות שגוזרין על הצבור משום דקילי דאוכלין ושותין בהן משחשיכה אין מחמירין בהן על עוברות ומניקות: ולא באחרונות נמי משום דנפישי דהוו להו שבע: אבל מתענות באמצעיות. אבל הר"ם במז"ל כתב בפ"ג מהלכות תענית שמתענות באחרונות בלבד וזה תלוי בפי' מה שהוזכר מזה בגמרא ורש"י ז"ל מפרש כדברי הרב אלפסי ז"ל: תנו רבנן כשאמרו אסור ברחיצה. אתענית צבור קאי כשאמרו אסור ברחיצה כלומר בחמין לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר ומיהו בצונן אפי' כל גופו מותר כדאיתא לקמן וסיימינן בה בגמרא וכן אתה מוצא באבל ומנודה: ירושלמי תני אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל וכשיבואו לעיר חולצין וכן בט"ב וכן בתענית צבור. משמע לי שלא הביא הרב אלפסי ז"ל זה הירושלמי אלא ללמד ממנו על ט"ב אבל לא לאסור מנודה בנעילת הסנדל בעיר דהא מיבעיא לן בפרק אלו מגלחין (דף טו:) מנודה מהו בנעילת הסנדל ולא איפשיטא [ואף הרי"ף ז"ל כ"כ בבעיין בנעילת הסנדל למנודה ולא איפשיטא] וכיון דלא איפשיטא משמע דלקולא נקטי' דבדרבנן היא והא דמסיימינן בגמ' וכן אתה מוצא במנודה ואבל דחינן התם אשארא אלא ללמד על ט"ב הביאו: אמר רפרם אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל. צער אבלות החורבן כגון ט"ב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן. ומיהו לא שוו אהדדי דבט"ב אמרי' בפרק מקום שנהגו (דף נד:) דאסור להושיט אפילו אצבעו קטנה במים כדרך שאסור ביוה"כ ואילו באבל מסקינן בסמוך דפניו ידיו ורגליו בצונן מותר: וכל שהוא משום תענוג כגון תענית צבור בחמין אסור בצונן מותר. פירוש ואפי' כל גופו: ונמצאו שלשה דינין חלוקין בט"ב ואבל ותענית צבור דבט"ב אסור להושיט אפי' אצבעו קטנה במים אפילו בצונן כדאיתא פרק מקום שנהגו ואבל בחמין אסור לגמרי כל גופו ובצונן מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו ובתענית צבור מותר לרחוץ אפי' כל גופו בצונן ובחמין כל גופו אסור אבל פניו ידיו ורגליו לא והברייתא דתניא לעיל כשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר בחמין קאמר והכי מוכח בגמרא: מתני' עברו אלו וכו' מטין עם חשיכה. פותחין את החנויות מעט בהטייה: ובחמישי מותרין. מפרש בגמרא דבחמישי פותחין כל היום מפני כבוד השבת: גרסי' בגמ' [דף יד.] עלה דהא מתני' במה מתריעין רב יהודה אמר בשופרות כלומר עושין התרעה בשופרות כדי שיכניעו לבם לקול השופר ויהיו כולם נרתעים מעונותיהם ולשון התרעה כמו תרועה וסתם תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה כדאמרי' בר"ה (דף לג:) והיינו שהיו מוסיפין ברכות בתעניות והיו תוקעין בסוף כל אחת ואחת כדאיתא בפרקין דלקמן ורב שמואל בר שילא אמר בענינו שהיו צועקין בקול רם ענינו אבינו ענינו וכולא אלפא ביתא של ענינו כמו שאומרים בסוף הסליחות בעשרת ימי תשובה ואמרינן בגמרא דקס"ד דמאן דאמר בענינו לא אמר בשופרות ואיפריך האי לישנא ומסקנא דבשופרות כולי עלמא לא פליגי דהויא התרעה כי פליגי בענינו מר סבר ענינו קרי ליה התרעה ומ"ס לא קרי לי' התרעה ויש לדקדק בזה על סוגיא זו והארכתי בזה בחדושי אבל אכתוב בכאן מה שצריך להלכה דמהא משמע שתקיעות שעל סדר ברכות בתעניות בשופר היו לא בחצוצרות וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל שראה בתשובת הגאונים שנהגו לתקוע בתעניות בשופר והכי נמי מוכח בירושלמי דאמרינן התם קומי ר' יהושע תוקעין בתעניתא כלומר בשופר ר' יוסי בעא ויתקעון קומי בחצוצרותא כלומר אף בחצוצרתא ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין ואיכא למידק מדתניא בפרק ראוהו ב"ד (דף כו:) בתעניות שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות ואמרי' עלה בגמרא בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר אין חצוצרות ומקום שיש חצוצרות אין שופר ומשמע מקום שיש חצוצרות דהיינו תעניות כדתנן התם שמצות היום בחצוצרות וכן פרש"י ז"ל אלא כיון שסוגיתינו והירושלמי מוכיח דבתענית אין תוקעין אלא בשופר והגאונים כתבו כך וכך נהגו בכל מקום בתענית בשופר יש לנו לומר דכי אמרי' התם בפרק ראוהו ב"ד דמצות היום בחצוצרות בתעניות שבמקדש שהם במעמד כל ישראל בלבד אמרו והא דתניא התם אבל בגבולין בכל מקום שיש חצוצרות אין שופר היינו בשעת מלחמה שתוקעין בחצוצרות דכתיב ותקעתם בחצוצרות אבל בתעניות בשופרות תוקעין ומתריעין אבל לא בחצוצרות והיינו טעמא משום דכיון דאמר רחמנא דבשעת מלחמה מתריעין ילפינן מינה נמי בכל צרה וצרה שלא תבא על הצבור דמתריעין ומיהו כיון דחצוצרות בכנופיא דכולהו ישראל הוא דאשכחן כדכתיב והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות ותעניות דגבולין לאו כנופיא דכל ישראל נינהו תוקעין ומתריעין בשופר כמו בר"ה ולא בחצוצרות:
ט׳
קא אתו רבנן לבי תעניתא כי מסיימי מסאני. אף בתעניות אמצעיות ואחרונות דסברי לה כשמואל דאמר אין תענית צבור בבבל הלכך לא מתס' בנעילת הסנדל: איקפיד רב ששת אמר דילמא מיכל נמי אכלי. ופרשי מדרכי צבור דלית ליה דשמואל: אפנתא. ארקוקש בלע"ז: מחלפי דימינא לשמאלא. ביומא דתעניתא משום שינוי בעלמא: דסברי ליה כשמואל דאמר אין תענית צבור בבבל אלא ט"ב בלבד. פירשו בו שאין חומר תענית צבור של נעילת הסנדל ורחיצה וסיכה נוהגת בבבל אלא בט"ב בלבד ופרש"י ז"ל דטעמא לפי שאין צריכין לגשמים שהיא טבעני ולפי זה לא אמרה שמואל אלא בתענית של גשמים אבל בשאר צרות בבל וארץ ישראל שוין ואי הכי קשיא היכי פסיק ואמר אלא ט"ב בלבד וכי תימא שאין מתענין בחומרות הללו אלא על הגשמים אבל לא על שאר צרות ליתא דהא אמרי' בפרק סדר תעניות האלו [דף יט.] דעל דבר ועל מפולת אותה העיר מתענה ומתרע' וכיון שמתרע' משמע שהיא נוהגת בכל חומרי תענית צבור שאותן תענית שמתריעין חמורין מכולן כמו ששנינו ומה אילו יתרות על הראשונות שבאלו מתריעין ונועלין את החנוית ועובדא דר' יהודה נשיאה דגזר תליסר תעניתא בשאר צרות הוה וכיון שגזר י"ג שהוא סדר תענית של גשמים משמע שהיה נוהג אותן בחומרות שלהן ומעתה לא היה לנו לומר אלא ט' באב בלבד והראב"ד ז"ל פירש דהיינו דאין תענית ציבור בבבל מפני שהארץ קרה שאין להחמיר עליהם לאסרם בנעילת הסנדל ולא לחייבם להפסיק מבעוד יום ולא לאוסרם במלאכה מפני שהן עניים ולא ברחיצה וסיכה מפני שאינם בריאים כל כך וצריך להם או שכיון שהותרו במלאכה ובנעילת הסנדל הותרו בכולן ואלו הדברים חלושים לפיכך נראה עיקרן של דברים כמו שפירש הרמב"ן ז"ל דאין שם תענית ציבור בבבל אלא כל התעניות שמתענין בבבל אינן אלא כתענית יחיד לפיכך אינו אסור בחומר תענית צבור והטעם מפני שהדיינין שלהם הדיוטות הם ולא סמוכין ולא היה להם נשיא שתהא גזירתו קיימת על כל ישראל לפיכך כשהצבור מקבלין תענית צריכין לקבל כולן על עצמן כיחידים שכל אחד מקבל על עצמו ומשום הכי אינו חייב לנהוג בו אלא כתענית יחיד אבל בארץ ישראל שהיה להם נשיא לא היו צריכין לקבל תענית על עצמן לפי שגזירתו קיימת על כולן וכולן בתריה גרירי כדאמרינן לקמן בפ' סדר תענית האלו [דף כד:] דבי נשיאה גזר תענית' ולא אודעינהו עילויה לר' יוחנן ולריש לקיש לצפרא אודעינהו אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן והא לא קבלינן אמר ליה אנן בתרייהו גרירינן אלמא כל תענית שגזר הנשיא אין צריכין היחידים לקבלו ולפיכך הוא תענית צבור אבל בבבל אינו כן אלא תענית יחידים וזהו שאמרו בירושלמי רבי חלבו א"ל לר' יהודה הנשיא פוק עמן וצערך עביד א"ר יוסא הדה אמר אלין תעניתא דאנן עבדינן לית אינן תעניתא מאי טעמא דלית נשיאה עמן וזהו שאמרו אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד ולא בבל בלבד אמרו אלא כל חוצה לארץ כבבל כמו שאמרו (ב"ק טו: ע"ש) אין דנין דיני קנסו' בבבל וכי תימא אכתי אמאי והרי נשיא שבארץ ישראל הוה בידו לגזור על כל ישראל ובבל בכלל כמו שאמרו בפ' מקום שנהגו (ד' נא.) כיון דאנן כפי' להו עבדינן כוותייהו יש לומר אין ה"נ וכי אמרי' אין תענית צבור בבבל היינו על התענית הנגזר בבבל כגון תעניתו של רב ששת או אפשר שאינו בדין שיגזרו בני ארץ ישראל תענית על בני בבל על כל צרה שלא תבא על הציבור שאפי' במכה מהלכת הוה ליה כמהפרכיא להפרכיא שאין גוזרין תענית כדמוכח פ' סדר תעניות האלו [דף יט:] כמו שהוא כתוב שם בס"ד וכ"ת א"כ שתענית של בבל אינו אלא תענית של יחידים אינו בדין שיתפללו בו תפלת נעילה וכ"ד ברכות שהרי אמרו בתוספתא מה בין תענית צבור לתענית יחיד שתענית צבור מתפללין כ"ד ברכות מה שאין כן בתענית יחיד וכי תימא הכי נמי והא איבעיא לן בפרק הקורא את המגילה עומד ויושב [דף כב.] עלה דההיא ביום שיש בו קרבן מוסף קורין ארבע תענית צבור בכמה משום דיש בו מוסף תפלה ואתי למפשטה מרב דאקלע לבבל וקם קרא בספרא וכו' כדאיתא התם ואי לא היה [מוסף תפלה] בבבל פשיטא דאין קורין בו בתענית צבור אלא שלשה דהא ליכא (אלא) מוסף תפלה אלא ודאי משמע שאף בבבל היו מתפללין תפלת נעילה ואין לך לומר שהיה תענית שגזרו עליהם בני ארץ ישראל שכבר כתבנו שאינו בדין מפני שהוא מהפרכיא להפרכיא ואי מדאמרי' בפרק סדר תעניות האלו [דף כא:] גבירה לוקה שפחה לא כ"ש היינו לומר שבני בבל ראויים לגזור תענית על עצמן אבל לא שיגזרו אותו עליהן בני ארץ ישראל כדאמרינן עלה דההיא דגבירה לוקה וכו' דשמואל גזר תעניתא ולא אמרו שהיו גוזרים אותו בני ארץ ישראל ובירושלמי נמי מוכח שבחוצה לארץ מתפללין כ"ד ברכות שאמרו שם בהאי עובדא דאמרינן בגמרא דילן דשלחו ליה בני נינוה לרבי כגון אנן דצריכינן למיטרא אפי' בתקופת תמוז כיחידים דמינן ובשומע תפילה וכו' ואמרו שם עלה דההיא שש"צ אומרן באותן שש שהוא מוסיף אלמא מתפללין היו כ"ד ברכות ובודאי דההוא עובדא בחוצה לארץ הוה דבארץ ישראל לא היו צריכין לגשמי' בתקופת תמוז שהרי אמרו שאם יצא ניסן ולא ירדו גשמים שאינן אלא סימן קללה ומשמע נמי דבבבל מתריעין שהרי אמרו בפרק סדר תענית האלו כו' [דף כב:] ובגולה מתריעים על רוב גשמים וכיון שלמדנו על תפלת נעילה ועל כ"ד ברכות ועל התרעה שבחוצה לארץ והכא אמרינן שאין שם תענית צבור בבבל אלא תענית יחידים י"ל דכי אמרינן הכי ה"מ לענין ה' ענויים שאין כח בתענית יחידים להשוות תעניות שלהם לתענית יה"כ שהוא על כל ישראל ומש"ה לא מיתסר בענויין הללו אלא תענית דומיא דידיה דהיינו תענית צבור שהוא מקובל על כל ישראל אבל לענין נעילה וכ"ד ברכות והתרעה לא אמרו שכיון שכל הצבור מצטרפין להתענות ראויין הם לכך: רבי יהודה נשיאה גזר תליסר תעניתא ולא איעני סבר למגזר טפי. מוכח בגמרא דבשאר פורעניות הוה אע"פ שאין נראה כן ממה שכתבו סתם הרב אלפסי ז"ל וכתב אחריה לא שנו אלא לגשמים אבל בגמרא נראה כמו שכתבתי והוא סבר למגזר טפי משום דסבירא ליה כמאן דאמר דלשאר פורעניות מתענין והולכין עד שיענו ומדגזר תליסר תעניתא משמע דעל סדר תעניות גשמים גזר אותן שלשה ואח"כ שלשה ואח"כ ז' ויש לתמוה למה דהא בפרק סדר תעניות האלו משמע דבשאר צרות מיד הן מתענין בג' ראשונות וא"כ למה גזר ג' וז' והלא תחלתן חמורין כסופן והיה לו לגזור ב' וה' עד שיענו אבל מכאן נראה שאין גוזרין תענית אלא בענין זה של תענית גשמים וגזירה ראשונה ושנייה של שלש שלש שלש ואם לא נענו מחמירין עוד לגזור גזרה גדולה של ז' תעניות: שלחו ליה בני נינוה לרבי וכו' אמר להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה. ואע"ג דאמרינן בפ"ק דע"ז (דף ח.) שאם היה צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים שאני מטר שהוא מזיק לרוב העולם בתקופת תמוז כדכתיב הלא קציר חטים היום אקרא וגו': בנין של שמחה. משום דבדבר שמחה ממעטין אבל לא בבנין הצריך:
י׳
אבורנקי של מלכים. כך היו נוהגין כשנולד בן למלך היו נוטעין אילן ויום שממנין אותו מלך היו עושין לו כסא מאותו עץ פירוש אחר אילן גדול המיסך על הארץ לטייל המלך תחתיו ומדאמר בירושלמי הדא דתימא בנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו משמע לי דכי אמרינן אי זהו בנין של שמחה זהו הבונה בית חתנות לבנו דלאו דוקא אלא הוא הדין לכל בנין שאינו צריך דאינו נעשה אלא לנוי ולהרוחה בעלמא וכתב רבינו האי גאון מדקא משוינן בנין נטיעות ארוסין ונשואין למשא ומתן מה משא ומתן רשות אסור והוא של שמחה אף בנין ונטיעת ארוסין ונשואין רשות אסור בשל שמחה אבל מי שאין לו בית חתנות כלל ואין לו אישה ובנים הא ודאי של מצוה היא ואף על פי שהוא שמחה מותר: אמר רבי אלעזר אמר רב אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו. פירוש בצבור ומתפלל בשבילן כיהושע: סליקו להו מאימתי מזכירין סדר תעניות כיצד: אפר מקלה. אפר ממש ולא עפר ואפר סתם הוא עפר דכשם שאפר קרוי עפר דכתיב מעפר שרפת החטאת כך עפר קרוי אפר סתם והיינו דקתני אפר מקלה דהיינו אפר שרפה: דברי כבושין. מלשון מכבש פרימש"א בלע"ז שכובשין הלב להחזירו למוטב: ובקבלה. שהנביא מצוה לישראל ובגמרא מפרש דכי קתני מתני' סדר תעניות היינו בז' אחרונות: גמ' תניא שלשה ראשונות ואחרונות: ונותנין אפר על גבי התיב'. מדלא קתני מקלה ש"מ דאפר או עפר קאמר ומיהו אפר מקלה עדיף טפי זכר לאפרו של יצחק: בגדולה. מצוה בעצמה שלא לפורענות ומתחילין מן הגדול שנאמר ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר ואיתמר בניו וגו': בקלקלה מתחילין מן הקטן. שבתחל' נתקלל נחש ואחר חוה ואחר אדם: מאי שנא דשקיל איניש אחרינא. דקתני ונותנין על גבי התיבה ועל גבי הנשיא ומשמע ע"י אחר וגבי שאר כל האדם לא קתני אלא כל אחד ואחד נותן בראשו: למתבייש מאחרים. דאיכא עגמת נפש פורתא ומתוך חשיבותן הן מתביישין אבל שאר אדם דלא חשיבי לא מתביישי מאחרים וסגי להו מנתינת עצמן: פאר תחת אפר. שמניח במקום הנחת תפילין דכתיב פארך חבוש עליך ותפילין מניחין אותן במקום שמוחו של תינוק רופף: בצינעה. בבהכ"נ: גלינו. שיצאנו מבית כנסתינו: דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא. גלות איכא פרהסיא ליכא: למה מתכסין בשקין. חוגרין שקין והיו יוצאין לבית הקברות: כבהמה. משום דמשער בהמה נינהו ומנוצה של עזים: למה נותנין אפר וכו'. חד אמר וחד אמר דאיכא בינייהו עפר סתם: ולמה יוצאים בבית הקברות דחד אמר וחד אמר ואמרי' בגמרא דאיכא ביניהו קברי עכו"ם במקום שאין קברי ישראל דלמאן דאמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים איכא ולמאן דאמר כדי שיבקשו עלינו רחמים ליכא דאפילו על עצמן אין יכולין לבקש רחמים וכ"ש עלינו ודאמר למה מתכסים בשקים ולמה יוצאין בבית הקברות אע"פ שלא מצינו לא במשנה ולא בברייתא שהתקינו לעשות כך מפני שנהגו לעשות כן שאלו טעם על מנהגם. ודכותה הא דאמרי' בפ"ק דר"ה (דף טז.). למה תוקעין בשופר של איל ובשום דוכתא לא תנן הכי אלא מנהגם היה לתקוע בשל איל משום הכי שיילינן למה נהגו כן וכמ"ש שם בס"ד: ודאמרי' למה יוצאין בבית הקברות. היינו שהיו נוהגין אחר שמתפללין שיוצאים כל העם לבית הקברו' ובוכין ומתריעין שם אבל לא שיוציאו את התיבה וס"ת לבית הקברות ויתפללו שם וכ"ש בקברי עכו"ם ח"ו וכ"כ הר"ם במז"ל בפרק ד' מהלכות תענית שלא כמנהג מקצת המקומות שמוציאין את התיבה לבית הקברות ומתפללים שם : ת"ר יש שם זקן וכו' אדם של צורה. בעל קומה כדי שישמעוהו ויקבלו דבריו בהכנעת הלב:
י״א
מריש. קורה: בירה. מגדל: שיש בידו עבירה. גזל ואינו חוזר בה לשלם הגזל: נשא לבבינו אל כפים. צריך לישא הלב לשמים כלומר שיחזור מקלקולו: מתני' עמדו בתפלה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל. היודע סדר תפילה: ויש לו בני' וביתו ריקן. שאין בביתו במה להתפרנס ומתוך שלבו עגום מתפלל בכוונה: ואלו הן זכרונות ושופרות. כל הפסוקי' כענין שאנו אומרים בראש השנה: אל ה' בצרתה לי. כולם מזמורים הם בתהלים והם כאן פסוקין לשש ברכות א' זכרונות ב' שופרות שלישי אל ה' בצרתה לי רביעי אשא עיני חמישי ממעמקי' קראתיך ה' ו' תפילה לעני כי יעטוף: ר' יהודה אומר לא היה צריך לומר זכרונות ושופרות אלא אומר תחתיהן לישנא. דלא היה צריך לאו דוקא שאפילו בא לאמרן אינו רשאי כדאמרינן בגמרא דהיינו טעמא דרבי יהודה לפי שאין אומרין זכרונות ושופרות אלא בר"ה וביובל ובשעת מלחמה והאי דנקט לישנא דלא היה צריך היינו מפני שהזכרונות והשופרות היו קבועין בראש השנה היה נראה שהוא בא לאמרן כאן מפני שאין לו ברכות אחרות ומש"ה אמר רבי יהודה דאין צריך לכך אלא שיאמר תחתיהן ברכות שהן קבועות ליום וקי"ל כרבנן: ויש שלמדו מדאמר רבי יהודה שאין אומרין זכרונות ושופרות אלא ביובל ובר"ה ובשעת מלחמה דהנהו כ"ד ברכות לא על צרות גשמים בלבד נתקנו אלא על כל הצרות והיינו דאמרינן הכא ובשעת מלחמה כלומר והוא הדין לשאר צרות אלא דנקט שעת מלחמה לישנא דקרא דכתיב וכי תבאו מלחמה בארצכם ולא פליגי רבי יהודה ורבנן אלא בתענית גשמים דרבנן סברי שאומרין זכרונות ושופרות ור' יהודה סבר שאומרי' תחתיהן רעב כי יהיה בארץ וגו' אבל מכל מקום הכל מודי' שעל כל הצרות עושין כסדר משנתינו וכן נראה עיקר: ואומר חותמיהן. אחר כל פרשה ופרש' חותמין מענינה אחר זכרונות חתימת זכרונות ואחר שופרו' חתימת שופרות וכן אחר כולן כדמפרש ואזיל: גמ' מיטפל ואין לו. יש לו טפלים ואין לו במה לפרנסן שלבו דואג עליו: ויש לו יגיעה בשדה. שמתכוין יותר לתפלת גשמים: ופרקו נאה. מפרש לקמן: שפל ברך. ומרוצה לעם שמסכימין לתפלתו: נעימה. בסומי קלא שמושך את הלב: היינו מיטפל ואין לו היינו ביתו ריקן אמר רב חסדא ביתו ריקן מעביר'. שאין חמס וגזל בביתו: ופרקו נאה. שלא יצא עליו שם רע בילדותו אפי' כשעמד על פרקו היה נאה בלי שם רע: זה שליח צבור. היורד לפני התיבה: שאינו הגון. רשע שהקב"ה שונאו והוא נותן עליו בקולו: מתני' על הראשונה הוא אומר מי שענה את אברהם אבינו וכו' בא"י גואל ישראל. האי על הראשונה לא על הראשונה משש ברכות שמוסיפין היא אלא על הראשונה שמאריכין בתפלה והיינו בגאולה שמאריך בה כדאיתא בגמרא וברכה זו לפי מה שפירש"י ז"ל בגמרא אין עיקר' על גאולת גלות שהרי יש ברכות אחרות עליה אלא על הצרות ולפיכך מרבים לבקש רחמים בה ומהכא משמע על גאולת גלות בכלל' כדמוכח התם במגילה בטעמא דאמרי' עלה כשאמרוה בשביעית: ויש שמתמיהים במה שאין אומרין כאן ברכת ענינו שהיא תפלת תענית ולאו פירכא היא שהרי שש ברכות האלו שמוסיפין עומדות במקומה ויתרות עליה ועוד שבאחת חותמין בה בחתימת ענינו והיינו ברוך אתה ה' העונה בעת צרה נמצא שבתעניות הראשונית מוסיף ש"צ ברכה אחת בשביל התענית וכאן מוסיף שש אבל הרמב"ן ז"ל כתב בלקוטיו שמאריכין בברכת גואל ישראל בנוסח זה של תפלת תענית ואומרים בה ענינו ה' ביום צום תעניתנו והיינו דאמרינן בגמרא בגואל ישראל מאריכין ואין זו ראיה שאפשר שמאריכין בבקשת רחמים שיגאלם השם מצרת' ושאלו בירושלמי על זה בא"י גואל ישראל [ולא יצחק נגאל] כיון שנגאל יצחק כמי שנגאלו כל ישראל ויש שלמדו מכאן שהאריכות המוזכר בגמרא הוא שהיו מאריכין בזכותו של יצחק ולא מוכח אלא לפי שאומרין בה סמוך לחתימת' מי שענה את אברהם אבינו על הצלתו של יצחק שאלו למה חותמין בא"י גואל ישראל שהיה ראוי לחתום בה גואל יצחק והשיבו שמכיון שנגאל יצחק הרי הוא כמו שנגאלו כל ישראל: על השנייה הוא אומר. כלומר שנייה לראשונה שמאריכין בה דהיינו ברכת גאולה אבל היא ראשונה לשש ברכות שמוסיפין: מי שענה לאבותינו על ים סוף הוא יעננו. לפיכך אומר בזכרונות לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים כמה שנים ונתייאשו מן הגאולה וזכר המקום אותם וגאלם כדכתיב ואזכור את בריתי: ובשופרות היו אומרים מי שענה יהושע בגלגל. לפי שנענה בשופרות על יריחו בעוד שהי' ישראל עומדין בגלגל ושמואל במצפה מעין אל ה' בצרתה לי וחותם בשומע צעקה דכתיב ויזעק שמואל אל ה' ואליהו בהר הכרמל כמו אשא עיני אל ההרים וחותם בשומע תפלה דכתיב באליהו ענני ה' ענני דהיינו תפלה: יונה במעי הדגה. מעין ממעמקים קראתיך ה' וחותם העונה בעת צרה שכן כתיב קראתיך מצרה לי: על השביעית הוא אומר. היינו שביעית לאותה ברכה שהתחיל להאריך בה ואותה ברכה אינה מן התוס' אלא מי"ח ברכות כדאמרינן בגמרא דבגואל ישראל מאריך וכוליה מנינא במתני' מנא מנינא: מי שענה לדוד. ויהי רעב בארץ שבע שנים בימי דוד ושלמה כשהכניס ארון לבית קדשי הקדשים ולפיכך חותם בה מרחם על הארץ שהם התפללו על ארץ ישראל ובגמרא פריך מכדי דוד ושלמה קדמי נקדמינהו ליונה מאי טעמא חשיב להו לבסוף ומשני משום דבעי למחתם על הארץ:
י״ב
מעשה בר' חלפתא בצפורי ור' חנינא בן תרדיון שעבר אחד לפני התיבה ואמר כל הברכות כולן וענו אחריו אמן תקעו וכו' מי שענה לאברהם וכו' הריעו בני אהרן הריעו מי שענה את אבותינו על ים סוף וכו' וכן כל ברכה וברכה וכשבא דבר זה לפני חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשער מזרח ובהר הבית. כך היא עיקר הגירסא וכיון שבסדר המשנה מתחלתה לא אמרו בסדר התרעות כלום היה נראה לומר שעל סדר התרעו' אמרו שלא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח ובהר הבית אבל בגבולין אומרין הברכות על הסדר ולא היו מפסיקין ביניהן בהתרעות וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"ד מהלכות תענית. אבל מ"מ על כרחינו תוקעין היו בסוף התפלה בשופרות או בחצוצרות שמצות תענית בחצוצרות או בשופרות כמו שכתבנו למעלה והוא ז"ל כתב שם שתוקעים בחצוצרות ולפי זה צריך לומר שהמשנה חולקת עם הברייתא השנויה בגמ' בכך שהרי בסדר הברכה פירשו סדר ההתרעות בגבולין ואח"כ פירשו אותה במקדש אבל רש"י ז"ל סובר דלתנא דמתני' נמי תוקעין היו בגבולין בין ברכה לברכה כמו ששנינו בברייתא בגמרא ואין הפרש בין מקדש לגבולים אלא שבגבולים עונין אמן על כל ברכה וברכה ובמקדש אין עונין אמן אלא שאומרין אחריה בשכמל"ו כדאיתא בגמרא דהוא ז"ל מחליף הגירסא וגורס ולא ענו אחריה אמן לומר שר' חלפתא ור' חנינא בן תרדיון היו מנהגין אף בגבולין לענות אחר הברכה בשכמל"ו ויש לתמוה על דבריו שאם כן למה הוזכר זה בתעניות בלבד והלא בכל השנה כולה היה אפשר ג"כ להם לחלוק בכך וזו לא לא אמרה אדם מעולם שלא יהו עונין אמן בגבולין אבל היותר מחוור בזה שההפרש שבין מקדש לגבולים הוא שבגבולים היו אומרים מי שענה ואח"כ היו חותמים הברכה ואחר החתימה היו עונין אחריה אמן ותוקעין ובמקדש ע"י שעונים ברוך שכמל"ו על כל הברכות אם היו תוקעין אח"כ היתה התקיעה על בשכמל"ו שהוא כעין ברכה בפני עצמה כדאמרינן בגמרא על כל ברכה תן לו תהלה ואנו רוצים לסמוך התקיעה לתפלת התענית שהוא מי שענה ולפיכך חותמים הברכה קודם שיאמרו מי שענה ועונין אחריה בשכמל"ו ואח"כ חזן הכנסת אומר תקעו בני אהרן תקעו ומתחיל ש"צ ואומר מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה ותוקעין וכן בכל ברכה וברכה באחת היו תוקעין ובאחת היו מתריעין או אפשר שאף קודם החתימה היו אומרים מי שענה אלא שלאחר החתימה ג"כ היו חוזרין ואומרים מי שענה כדאמרינן בברייתא בגמ' בדר' יהודה וחוזר ואומר מי שענה וטעותם של ר' חלפתא ור' חנינא בן תרדיון היה שהנהיגו כן בגבולין לומר מי שענה אחר חתימת הברכות ולא היו צריכין לכך מפני שאין אמן מפסיק בין ברכה לתקיעה: וכבר כתבתי זה למעלה בפ"ק שאף בזמן הזה שאין לנו תענית צבור מתפללין על הצרות כ"ד ברכות וכיון שכן משמע ודאי שתוקעין ומתריעין בהם כסדר הזה דברכות ותקיעות הללו חד סדרא הוא ושקלינן וטרי' בגמ' בפ"ק [דף יג:] אם אומרים כ"ד ברכות בתעניות אמצעיות ולא איפשיט בה מידי שפיר והרמב"ן סובר שאין מתפללין אותן אלא באחרונות בלבד וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל: כל הכתוב במגלת תענית דלא למספד. דאית יומיא דלא להתענאה בהן ומקצתן (דלא) חמירי טפי דלא למספד ואותן שהן חמורין ואסורי' בהספד לפניו אסור דלמא אתי למעבד ביו"ט גופיה לאחריו מותר כיון שעבר יו"ט לא חיישינן ור' יוסי פליג [ואמר דבין לפניו ובין לאחריו אסור: דלא להתענאה ימים שאמרו במגילת תענית דלא להתענות בהם שלא אסרו בהם הספד אלא תענית לפניו ולאחריו מותר ור"י פליג] ואמר דלפניו אסור לאחריו מותר: והאי אסור דאמרינן בלפניו ולאחריו למר כדאי' ליה ולמר כדאית ליה סבירא לי' לרב אשי [דף יח.] בגמ' דדוקא בתענית הוא דאסור אבל בהספד מותר אא"כ הוא מוטל בין ב' ימים טובים כלומר שיש יום טוב לפניו ולאחריו דכי האי גוונא דיניה כי"ט עצמו מיהו בתר הכי אמרי' בגמ' השתא דאתית להכי וכו' משמע לכאורה דלדחויה לדרב אשי איתמר ולומר שאפילו אינו מוטל בין שני ימים טובים אסור בהספד ובתענית וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב במשנתינו לפניו אסור בהספד דילמא אתי למיעבד ביו"ט גופיה ולפי זה יום שלפני חנוכה יהיה אסור בהספד דאע"ג דקי"ל בטלה מגילת תענית בחנוכה ופורים לא בטלה כדאיתא בפ"ק דר"ה (דף יט:) ואף ביום שלפני פורים יש לדון כמו שאכתוב בסמוך בס"ד ומיהו כיון שבטלה מגילת תענית יותר נראה לי לאהדורי אקולא ולומר דלא פלגי' עליה דרב אשי כי אמרינן השתא דאתית להכי והארכתי בפי' דסוגיין בחדושי: [גמ'] תניא הימים הכתובים במגילת תענית. שתקנו חכמים בהם שיהיו יו"ט: והאידנא בטלה מגלת תענית כדגרסי' בפ"ק דר"ה (דף יט:) פי' דאמרי' התם הלכתא בטלה והלכתא לא בטלה ואמרי' קשיא הלכתא אהלכתא ומסקי' לא קשי' כאן בחנוכה ופורים כאן בשאר יומי: ומעתה יש לנו לבאר דינן של חנוכה ופורים לפניהם ולאחריהם דודאי כי אמרינן דבחנוכה ופורים לא בטלה מגלת תענית לא בהן בלבד אמרו אלא אף לפניהם או לאחריהם כמו שיתבאר בסמוך בס"ד: גרסינן בגמרא [דף יח.] אתמר רב חייא בר (רב) אשי אמר רב הלכה כר' יוסי ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הלכה כר' יוסי אמר ר' חייא בר אבא אסברא לך כי אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי דלא להתענאה. כלומר דאין הלכה כרבי יוסי אלא מה שאסר לפניו ביומיא דכתיב בהון דלא להתענאה אבל במה שאסר לאחריו ביומיא דכתיב בהן דלא למספד אין הלכה כמותו ונמצא למספד ולהתענאה שוין שבשניהם לפניו אסור בתענית ולא בהספד כדברי רב אשי ולאחריו מותר לגמרי ושמואל פליג ואמר דהלכה כרבן גמליאל דאמר בברייתא מה ת"ל בהון בהון שני פעמים לומר לך הן אסורים לפניהם ולאחריהם מותרין: ולענין הלכה משמע ודאי דקי"ל כר' יוחנן דאע"ג דפליג עליה שמואל הא קי"ל דשמואל ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן ועוד דקיימי רב ור' יוחנן בחדא שיטתא לאסור את שלפניו ומעתה צריך תלמוד למה שנהגו עכשיו להתענות ביום שלפני פורים דאע"ג דבטלה מגילת תענית הא קי"ל דחנוכה ופורים לא בטלה ומשמע דאפי' בלפניהם לא בטלה שאם לא כן למה פסק רב כאן הלכה כרבי יוסי דהא איהו הוא דאמר בפ"ק דר"ה (דף יח:) בטלה מגילת תענית אלא ודאי משום דקי"ל דבחנוכה ופורים לא בטלה אפי' בלפניהם הוצרך לפסוק הלכה כרבי יוסי ומעתה למה נהגו להתענות לפני פורים אחר שאין סמך לתענית זה תירץ הרמב"ן ז"ל [דכיון] די"ג היה יום נקנור כדאיתא בגמרא ובטל משבטלה מגילת תענית מעתה אין לאסרו משום יום שלפני פורים שכיון שעיקר קדושת היום בטלה אין ראוי שתשאר לו קדושה מפני שהוא יום שלפני פורים וראיה לדבר מדאמרינן בגמרא [דף יח:] דרב נחמן גזר תעניתא בתריסר באדר ואמרו ליה רבנן יום טורינוס הוא אמר להו יום טורינוס בטולי בטליה הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיה ופרכינן עלה ותיפוק לי דהוי יום שלפני נקנור אמר רב אשי השתא איהו גופיה בטלוה משום יום שלפני נקנור ניקום ונגזר אלמא כל שבטלה קדושת יום טוב עצמו אין לאסרו מפני שהוא יום שלפני יו"ט אחר וה"נ ל"ש ואין הנדון דומה לראיה דיום טורינוס כיון שבטלוהו מפני שנהרגו בו שמעיה ואחיה שמפני כך ראוי שלא לנהוג בו מנהג יו"ט כלל ומההוא טעמא אין לנהוג בו תורת יו"ט משום יום שלפני נקנור אע"ג דמשמע דקודם נאסר משום יום שלפני נקנור דהא נקנור היה מהפרכי' של יוונים ולטרינוס באה דיופלי מרומי ופצעו את מוחו כדאיתא בגמרא והרי יוונים קדמו לרומיים הלכך ודאי י"ב נאסר בתחלה בתענית משום יום שלפני נקנור ואח"כ גזרו עליו משום טורינוס ונפקא מינה לאסור יום שלפניו ואעפ"כ כיון שמפני התקלה שאירעה בו בטלוהו לטורינוס כ"ש שאין לנהוג בו תורת יו"ט משום יום שלפני נקנור מחמת אותה תקלה עצמה אבל לדידן שלא נתבטל יום נקנור מפני התקלה שאירע בו אלא מפני שבטלה מגילת תענית יש לנו לומר שישאר בקדושתו עדיין משום יום שלפני פורי' שחל קודם שעשאוהו יו"ט מפני נקנור וכי תימא דבגזירת מרדכי ואסתר לא נאסרו ימים שלפניהם עד שגזרו אותן במגילת תעני' ולפיכך כיון שיו"ט עצמו של נקנור נתבטל אף מפני יום שלפני פורים אין לאסרו לי"ג ליתא דבירושלמי פרכי' על יום נקנור לית הוא עצמו אסור מפני שהוא יום שלפני י"ד ואמרו להודיעך שהוא אסור בהספד אלמא דבגזירת מרדכי ואסתר נאסרו ימים שלפניהם ועוד דאם איתא דלא נאסרו בגמרא דילן דאמרינן במאי דתניא במגילת תענית יום ארבעה עשר בו ויום ט"ו בו יום פוריא אנון דלא למספד בהון ואמר רבא לא נצרכה אלא לאסור של זה בזה כלומר לאסור בני חמשה עשר בי"ד ובני ארבעה עשר בט"ו ואלו לאסור כל חד ביומיה לא איצטריך למגילת תענית ואם איתא דלא נאסרו ימים שלפניהם בגזירת מרדכי ואסתר היה להם ג"כ לומר משום יום שלפניה' ולפיכך אין תירוצו ז"ל מספיק והר"ז הלוי ז"ל אומר שימי הפורים דברי קבלה הם מפני שנכתב בספרי הקודש ואין צריכין חיזוק כדאמרי' בפ"ק דר"ה (דף יט:) גבי יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם וגם זה אינו מחוור מפני שהקשו בירושלמי על יום נקנור לית הוא עצמו אסור מפני יום י"ד כמו שכתבנו אלמא יום שלפני פורים אסור משום דלא מיקרי דברי קבלה אלא מה שנאמר על פי נביא ומגילת אסתר לאו על פי נביא נאמרה אלא שאפש' לתרץ ולומר דהתם בירושלמי לא ס"ל דדברי קבלה אינם צריכין חיזוק ובשם הרב אלברג"לוני ז"ל אמרו דאע"ג דמדינא בעלמא [שמואל] ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן אפ"ה כיון דקי"ל דבטלה מגלת תענית אלמא דעתן של חכמים להקל ולבטל ולפיכך אע"פ שלא בטלו חנוכה ופורים אין לנו להחמיר בהן ודי לנו לפסוק כשמואל שפסק להקל כרשב"ג דאמר לפניהם ולאחריהם מותר:
י״ג
ולפי כל אלו התירוצין אין בני חמשה עשר רשאין להתענות ביום ארבע' עשר דהא אמרינן יום ארבעה עשר ויום חמשה עשר בו יומי פוריא אינון דלא להתענא' בהן ודלא למספד ואמר רבא לא נצרכה אלא לאסור של זה בזה ושל זה בזה ובודאי דמאי דקי"ל דבפורים לא בטלה מגילת תענית היינו לאסור את של זה בזה דאילו הן עצמן לאו ממגילת תענית נינהו דשמחה ויו"ט כתיב בהו כדאמר רבא לא נצרכה: אבל הראב"ד ז"ל אומר אע"פ שבטלה מגילת תענית אעפ"כ אין גוזרין אותן הימים תענית על הצבור לכתחלה וראיה לדבר ממאי דאמרינן בגמרא דרב נחמן גזר תעניתא בי"ב באדר ואמרו ליה יום טורינוס הוא וכיון שבטלה מגילת תענית כי הוי יום טורינוס מאי הוי אלמא משמע דאע"פ דבטלה אין גוזרין בו תענית לכתחלה על הצבור ולפי זה אינו מספיק כל מה שכתבנו למעלה להתיר תענית בי"ג שלפני פורים דהא יום נקנור הוא ואע"פ שבטל אין גוזרין בו תענית על הצבור אלא שהוא ז"ל כתב די"ג אינו דומה לשאר תעניות דזכרון הוא לנס שנעשה בו ועוד שיש לנו סמך בכתוב שאמר וכאשר קימו על נפשם דברי הצומות לומר שכשם שקבלו עליהם לעשות יו"ט כך קבלו עליהם דברי הצומות וזעקתם כלומר לעשות תענית בכל שנה ושנה וכי תימא א"כ שי"ג תענית קבוע הוא היאך מנו יום נקנור בכלל ימים טובים ומאי פרכי' בגמרא אלא בני ארביסר וקרו בתליסר יום נקנור הוא כלומר ואמאי מותרין בו בהספד ובתענית י"ל דלענין מותרין בהספד מקשה אבל בתענית ודאי אינו אסור דאדרבה מעיקר התקנה היא. ואין זה מחוור דלא משמע די"ג יהא תענית קבוע דהא יש במסכת סופרים שהיו מתענין ג' תענית אחר ניסן מפני נקנור וחבריו אלמא אין התענית קבוע ביום נקנור ומנהג בלבד הוא שנהגו להתענות ג' תענית מפוזרין זכר לתענית של אסתר ומה שכתוב וכאשר קבלו על נפשם דברי הצומות וזעקתם כבר פירשוהו על ד' צומות שתקנו הנביאי' על החורבן והכתוב אומר שקבלו עליהם לעשות משתה ושמחה בימי הטובה כאשר קבלו עליהם בימי הרעה דברי הצומות וזעקתם ומיהו מה שאמר וזעקתם מורה שהוא מדבר בתעניות של אסתר שהיו בזעקה שד' הצומות לאבל הם ולא לתפלה וזעקה אלא שממה שכתוב במסכ' סופרים נראה שאין תענית י"ג תענית קבוע ולפיכך יש לנו לסמוך בו על אחת מהסברות שכתבתי למעלה ומה שאמר הראב"ד ז"ל שמשו' יום נקנור אין לקבוע בו תענית אינו נראה מדאמרי' בפ"ק דר"ה [דף יח:] גזרו תענית בחנוכה ואמר ר' אליעזר צאו והתענו על מה שהתעניתם ופשטינן מהא דלא בטלה מגילת תענית אלמא דמ"ד בטלה אף לגזור בו תענית קאמר ומאי דאמרי רבנן לרב נחמן והא יום טורינוס הוא בעו למיק' אדעתיה אי עביד הכי משום דסבר בטלה ואהדר ואמר להו דאפי' למ"ד לא בטלה דיום טורינוס בטולי בטלוה ור"ת ז"ל סומך תענית זה למה שאמרו בפ' קמא דמגילה [דף ב:] י"ג זמן קהלה לכל הוא ואכתוב אותו שם בס"ד: מתני' אין גוזרין בתחלה בחמישי תענית על הצבור שלא להפקיע את השערים. פרש"י ז"ל כשרואין בני חנויות שקונין למוצאי יום חמישי ב' סעודות גדולות אחת ליום התענית ואחת ליום השבת תמהין וסוברין שבא רעב לעול' ומייקרין את השער אבל כשמתחילין להתענות ליום ב' כשיגיעו לחמישי יודעין שאינו אלא מפני התענית ולפי זה לא בתענית של גשמים בלבד אמרו כן אלא בכל צרה שלא תבא על הצבור והכי מוכח דמדתני ליה הכא בהדיה אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים ובחנוכה ופורים דמשמע כי היכי דהני מתניא בכל תעניות ה"נ הך דאין גוזרין תענית על הצבור בתחילה בחמישי שלא להפקיע השערי' וכו' אבל הקשו על רש"י ז"ל שהיאך יפקיעו את השערים בשביל שקונין לצורך השבת ולצורך התענית דאדרבה בשאר הימים קונין יותר שאוכלין ב' סעודות ובתענית אין אוכלין אלא אחת שמא תאמר שהם מרבים לאכול בשר ויין מפני התענית והרי אין לחוש על הפקעת השער אלא על התבואה ולא על בשר ויין שהמפקיע בהן השער הרי זה משובח מפני שהוא ממעט את התפלה כדאיתא בפרק הספינה (דף צ:) ולא ידעתי מהו דהתם בפרק הספינה ר' יהודה בן בתירא הוא דאמר הכי ביין שמותר להוציאו מארץ ישראל לחוצה לארץ ופליגי רבנן עליה ואיהו נמי כי אמר הכי ביין דוקא קאמר והרי כמה דברים שחיי נפש בהם שאדם מרבה לקנות מהם מפני התענית יש לחוש בהן להפקעת שערים והר"י ז"ל פירש דבתענית של גשמים בלבד אמרו שאז השער מתיקר כשרואין שמתענין על הגשמים ולא רצו חכמים שתהא הפקעת השער בתחלה בחמישי מפני כבוד השבת: אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים. דראש חדש איקרי מועד כדאמרינן לקמן באידך פרקין דכתיב קרא עלי מועד: מודה היה שאין משלימין. להתענות כל היום אלא אוכל בערב: וכן ט' באב שחל [להיות] בע"ש. אין משלימין אלא אוכל סמוך לערב כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה: גמ' וכמה הויא התחלה. דאין מפסיק לאחר מכאן: ר' אחא אומר שלש. להתחיל להתענות שלשה תעניות בחול: רבי יוסי אומר אחת. רבי אחא ורבי יוסי תנאי נינהו וקי"ל כר' יוסי: זו דברי ר"מ. אמתניתין קאי דתני אין משלימין: אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים. וקי"ל הכי ובסוף פרק בכל מערבין [דף מא:] מסקינן דט"ב שחל להיות בע"ש מתענה ומשלים ואע"פ שהוא נכנס לשבת כשהוא מעונה ולדידן לא מקלע ט' באב בערב שבת ומיהו נפקא מינה לתענית י' בטבת ובירושלמי משמע דכשמתענין בראשי חדשים [כשהתחילו] נופלין על פניהם כדרך [שנוהגין] בתעניות שאמרו שם רבי יוסי אומר קורין ברכות וקללות א"ל רבי מונא בגין מודעתון דהוא תעניתא רביעין על מעיהון ולא ידעינין דהוו תעניתא א"ל להודיעך שקורין ברכות וקללות רבי יודן קפודקיא אמר קומי רבי יוסי בשם ר' יהודה בן פזי קורין בראש חדש קם רבי יוסא ואמר קומי דרבי יהודה בן פזי את שמע מן אבוך הדא מילתא א"ל אבא לא הוה עביד כן אלא בעין טב ע"י דאינון עבדין דהוא ריש ירחא קורין בראש חדש ושאר כל המקומות הן קורין ברכות וקללות עד כאן. וכיון שאמרו שם נופלין על פניהן כשמתענין בראש חדש משמע דכ"ש לי' בטבת שחל להיות בערב שבת שנופלין על פניהם בתפלת המנחה וכן כשהצבור מתענין בערב ראש חדש ולפיכך אמרו שמנהגנו שאין אנו נוהגין כן שלא כהלכה אבל אני אומר לישב המנהג דדוקא בראש חדש אמרו שם דרביעין על מעיהון להודיעך שקורין ברכות וקללות כלומר להודיעך שלא יקראו בראש חדש אלא ברכות וקללות אבל בשאר ימי תענית דליתא לההוא טעמא אין נופלין על פניהם כל שלא היו נופלין אילו לא היה תענית כגון מנחה של ע"ש או של ערב ראש חדש ומ"מ מה שאמרו בירושלמי שקורין ברכות וקללות ואין קורין בראש חדש נראה שאינו מסכים עם התלמוד שלנו דבפרק קמא [דף יב:] אמרינן דפלגא בתרא דיומא בריבעא קמא דידיה קרינן ומפטירין אלמא אין קורין בשל תענית אלא במנחה ואע"פ שלא נהגו כן אלא קורין בתענית בבוקר ובערב ומכל מקום כשמתענין בראש חדש אינו בדין שתדחה פרשת ראש חדש ממקומה:
י״ד
סליקו להו סדר תעניותסדר תעניות האלו. האמורין בפרק ראשון שבתחלה יחידים מתענין ואח"כ צבור הולכין ומתענין עד י"ג תעניו' אם לא נענו: ברביעה ראשונה. אם עבר זמן רביעה ראשונה של יורה ולא ירדו גשמים מתענין והולכין כסדר הזה: אבל צמחים ששינו. ממנהגם תחת חטה יצא חוח ותחת שעורה באשה או שינוי אחר מתריעין עליהן מיד אפי' בראשונות שכל חומר האחרונות נוהג בהם: בין גשם לגשם. בין רביעה ראשונה לשנייה סימן בצורת הוא: ירדו גשמים לצמחים ולא לאילן וכו'. מפרש בגמרא: לבורות שיחין ומערות. מכניסין בהם מי גשמים לשתות: והאי מתריעין דתנן סתמא בכולה מתני' מתריעין ומתענין קאמר דמדאמרינן בפ"ק [דף יב:] דתעניות האחרונות יתרות על הראשונות שמתריעין בהן משמע דבכל מקום שאמר סתם מתריעין מתענין ומתריעין קאמר אא"כ פירש התנא דהתרעה בלא תענית קתני כר' עקיבא דאמר לקמן [דף יט.] מתריעות ולא מתענות או שהענין מוכיח בעצמו דבהתרעה בלא תענית קאמר כדתנן בפרקין [שם] על אלו מתריעין בשבת שלפי שהדבר ידוע שאסור להתענות בשבת ממילא משמע דכי תנן מתריעין בלא תענית קאמר והך התרעה נמי בענינו היא ולא בשופר כדאמרינן בסוף פירקא קמא [דף יד.] במאי אילימא בשופרות שופר בשבת מי שריא אבל כל שהענין [אינו] מוכיח בעצמו מסתמא כל היכא דתנן מתריעין מתריעין ומתענין קאמר וצמחים ששינו מתריעין עליהם מיד לפי שאינו דבר שסובל מתון דבשלמא כשהגשמים מאחרין לירד איפשר להמתין שאם ירדו לאחר מכן יהו פירות השנה כתקנן ולפיכך גוזרין תעניות במתון על הסדר שנזכר בפירקא קמא אבל צמחין ששינו אם לא יתוקנו במהרה יופסדו לגמרי ולפיכך גוזרין תעניות בתחלה בחומר ז' תעניות אחרונות דהיינו בהתרעה וכן כשפסקו גשמים בין גשם לגשם מ' יום הרי הצמחים נפסדים במהרה ולפי שאין מתון לדבר כמו שיש מתון לגשמים הצריכין קודם הזריעה מתריעין עליהם מיד ודקאמר מפני שהיא מכת בצורת אע"פ שמכת בצורת קלה ממכת הרעב שהרי שנינו (אבות פ"ה) רעב של בצורת בא מקצתן שבעים ומקצתן רעבים ובגמ' נמי אמרינן [דף יט:] סאה בסלע ושכיחא בצורת לא שכיחא כפנא אלמא דמכת בצורת קלה ממכת רעב אפילו הכי הכא הכי קאמר שאע"פ שירדו גשמים ולפיכך אפשר שלא יהיה רעב אעפ"כ כיון שפסקו הגשמים מ' יום לפחות מכה המביאה לידי בצורת היא זו ולפיכך מתריעין עליה מיד מפני שאין הדבר סובל מתון וכן כשירדו גשמים לצמחים ולא לאילן מתריעין עליהם בפרוס הפסח כדאיתא בגמ' בברייתא [שם] משום דההיא שעתא מלבלבי אילני וכל שלא ירדו להם הגשמים הצריכים להם שוב אין מוציאין ענפיהן כהוגן אפילו ירדו להם גשמים לאחר מכן מה שאין כן ברביעה שאע"פ שמאחרת זמן הסדור לתעניות יכולין לזרוע לאחר מכן וכן כשירדו לאילן ולא לצמחים כיון שכבר ירד מטר ולא היה כפי מה שצריך לזרעים הדבר מראה שהרביעה הצריכה לזריעה תתאחר הרבה או לא תבא כלל ולפיכך מתריעין עליהן מיד וכן כשכלו המים מהבורות דהיינו בפרוס החג כדאיתא בגמ' הרי זה דבר שאינו סובל מתון שהרי הן מסוכנין שלא ימותו בצמא ולפיכך מתענין ומתריעין מיד: גמ' רביעה ראשונה ושניה לשאול. שאע"פ שלא ירדו גשמים לא ברביעה ראשונה ולא בשניה לא היו מתענין אלא שואלין וקשיין מתני' דקתני סדר תעניות ברביעה ראשונה וברייתא אהדדי: הכי קאמר וכו'. כלומר סדר תעניות האלו האמור בשביל רביעה ראשונה כשעברה מכל וכל כגון רביעה ראשונה שנייה ושלישית דכוליה יורה קרי רביעה: דוקא שינו אבל יבשו לא. פירוש דוקא שינו מתריעין מיד אבל יבשו לא לפי שאין להם תקנה אלא בזריעה בתחלה ולפיכך הרי הם כאילו [לא] ירדו עליהם גשמים כלל ולפיכך מתענין כפי הסדר השנוי בפ"ק ובלבד שלא תצא זמנה של רביעה אבל כל שיצא הא אמרינן בפ"ק בגמרא ששוב אין מתענין וכשלא יצאה נמי משמע שאם אין להם שהות למגזור י"ג תעניות על הסדר מתריעין מיד בלבד בשביל גשמים הצריכין להן למה שהן צריכין לזרוע בתחלה: ירדו גשמים לצמחים ולא לאילן דאתיא ניחא. דאמרינן בפירקין דלעיל בגמרא מטרא ניחא לפירי ומטרא רזיא לאילני: דאתיא להכי ולהכי. מיהו לא אתיא טובא ובגמ' פרכינן אלא הא דתניא לבורות שיחין מערות אבל לא לזה ולא לזה היכי משכחת לה ופרקי' דאתיא בשפיכותא: מתריעין על האילנות בפרוס הפסח. סמוך לפסח משום דההיא שעתא מלבלבי אילני: ועל בורות שיחין ומערות בפרוס החג. שדרכן שהמים הכנוסים היו מתמעטין הרבה באותו זמן והיו צריכין להתמלאות באותו זמן: ואי זו. היא התרעה מיד שלהם: שני וחמישי ושני. למעוטי רצופות: ועל כולם אין מתריעין אלא בהפרכיא שלהם. כך היא עיקר הגירסא ובא לומר שאפילו במכה מהלכת אע"פ ששנינו בה שמתריעין עליה בכל מקום כדאיתא לקמן אעפ"כ אין מתריעין אלא בהפרכיא שלהן לפי שאפילו במהלכת אין לחוש על יותר מיכן וכך שנויה בתוספתא מתריעין על הגובאי בכל שהן מפני שהיא מכה מהלכת ר"ש אומר אף על החרב חרב העובר ממקום למקום אפילו חרב של שלום מתריעין עליה וכו' ועל כולם אין מתריעין עליהם אלא באותה הפרכיא בלבד היו בסוריא אין מתריעין עליהן בארץ ישראל בארץ ישראל אין מתריעין עליהן בסוריא ולפי זה צריך לומר אע"פ ששנינו ג' ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן וגליל אפילו הכי לענין תענית כל [ארץ] ישראל כהפרכי' אחת חשובה שהרי זקנים שבארץ ישראל גזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן כדתנן לקמן בפירקין וכן מוכיח מן התוספתא שכתבנו דקתני היה בא"י אין מתריעין עליה בסוריא הא בכל ארץ ישראל מתריעין ובגמרא דידן אמרי' לקמן אפילו לא נראה אלא מין אחד בכל ארץ ישראל מתריעין עליו מיד ואשקלון נמי אע"ג דחוצה לארץ הוא כדתנא (בגיטין דף ו.) מאשקלון (לצפון) [לדרום] ואשקלון (כצפון) [כדרום] אפ"ה כיון שכבשוהו עולי מצרים כדכתיב וילכוד את עזה ואת גבולה ואת אשקלון אף על פי שלא החזיקו בו עולי בבל נידון כארץ ישראל לענין תענית ולפיכך גזרו תענית זקנים שבירושלים על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון כדתנן לקמן בפירקין:
ט״ו
ואסכרה. חולי הנעשה בפה ובגרון ולשון אסכרה כמו יסכר פי דוברי שקר והיינו סרונכי: בזמן שיש בה מיתה. שהיא מכה משולחת דמתים בה: על הגובאי. שמכלה התבואה: כל שהוא. אפילו לא נראה אלא קצת בידוע שיבאו הרבה: אף על החגב. מין אחר הוא ואינו מכלה כל כך כארבה: מתני' וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים. בהא היינו טעמא שאותה העיר מתרעת מיד ואינה נוהגת סדר התעניות האמורין ברביעה ראשונה אע"פ שאין צרתה [אלא] עצירת גשמים לפי שהדבר מראה בעצמו שזה בא עליהם בגזרתו של הקב"ה ולא כמנהגו של עולם ולפיכך ראוי שיתענו ויתריעו מיד ומש"ה מייתי קרא דכתיב והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר: וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות. יש מפרשין שלפיכך מתענות מפני שאותה העיר שלא ירדו עליה גשמים תלך לקנות תבואה מאותן שבסביבותיה ויהיה שם רעב ואחרים פירשו סביבותיה מתענות כדי להשתתף בצרתם ולבקש רחמים עליהם כשם שמתענו' בעיר אם יש בה דבר או מפולת כדאיתא בסמוך שאינו אלא להשתתף בצרתן שהרי אינה מכה משולחת וא"ת דהא אמרינן לקמן על אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה עובדי כוכבים וכו' כלומר התרעה בענינו ולא תענית דתענית בשבת ליכא ומשמע שאין מתענין עליהן ואפי' בחול מדאמרינן בגמרא [דף כב:] ועל כולן יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית רבי יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית כו' שמא יצטרך לבריות ע"כ לא פליגי אלא ביחיד אבל בצבור משמע דאפי' ת"ק מודה דאין מתענין ולא עוד אלא אפילו ביחיד נמי אפשר דקי"ל כר' יוסי משום דאמר ר' יהודה אמר רב עלה מ"ט דר' יוסי אבל מ"מ צבור אין מתענין וסביבותיהן אמאי לא [מתענין] תירץ הרמב"ן ז"ל דכשאותן עצמן שהן בצרה מתענין ומתריעין אף סביבותיה מתענין אבל כיון שהן עצמן אין מתענין אע"פ שאין נמנעין בכך אלא מפני בהלתן ותוקף צרתן אפי' הכי כיון שהן אין מתענין אף סביבותיהן אין מתענין ואין זה מחוור ולפיכך נראה לי דכיון דכל מתריעין השנוי במשנתינו היינו ב' וה' וב' ולא רצופין כדתניא בברייתא דלעיל איזו היא התרעה שלהן שני וחמישי ושני לפיכך כל שאין הסכנה בת יומא ככל אלו השנויים במשנתינו שיש להן איזה מתון גוזרין תענית על הצבור שני וחמישי ושני אבל העיר שהקיפוה עובדי כוכבים וספינה המטורפת בים ויחיד הנרדף מפני עובדי כוכבים אם באנו להתענות עליהם היינו צריכים להתענות תעניות רצופים לפי שסכנתן בכל יום ויום היא והצלתם צריכה שתהא נחפזת מאד ואי אפשר לגזור תענית על הצבור בכל יום שאין מטריחין על הצבור יותר מדאי ולפי ענינם אין מקום לתעניות של שני וחמישי ושני לא ראו לגזור תענית כלל אבל אמרו להתריע עליהם בבקשת רחמים בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שיצאו מחזקת סכנה היינו לישנא דאמרינן בגמ' ועל כולן יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית [לא אמרו רשאי להתענות אלא לסגף עצמו בתענית] לפי שכל המתענה על כיוצא באילו אינו מתענה בהפסקות אלא ברציפה וסגוף ור"י נמי דאמר דאין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית כל שאילו היו התעניות מופסקין ודאי דלא הוה אסר דבכי האי גוונא לא שייך שמא יצטרך לבריות ואמוראי נמי דפליגי בפירקא קמא ביושב בתענית אי נקרא חוטא או לא לא חשו לה לטעמא דשמא יצטרך לבריות הלכך ודאי משמע שהבא להתענות על כיוצא באלו ברציפה וסגוף הוא שיתענה ולפיכך לא הטילו מחמתן תענית על הצבור כלל וביחיד אי רשאי אי לא פלוגתא דרבי יוסי ורבנן כך נראה לי: רבי עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות. אע"פ שבכל מקום ששנינו סתם מתריעין מתריעין ומתענין קאמר בסביבותיה סבירא ליה לרבי עקיבא דמתריעין ולא מתענין כיון שאין הצרה שלהן והיינו דאמרינן בירושלמי וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות שכן מצינו ביום הכפורים מתענין ולא מתריעין רבי עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות שכן מצינו בראש השנה שמתריעין ולא מתענין פירוש אם היה הצרה עליהן הכל מודין שמתענין ומתריעין אבל מפני שאין הצרה עליהם הם דומים לראש השנה ויום הכפורים שהם ימי בקשת רחמים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: וכן עיר שיש בה דבר או מפולת וכל סביבותיה מתענות. כדי להשתתף עליהם בצרתן ולבקש עליהם רחמים ומיהו לא מתריעות: ורבי עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות לטעמא דפרישית לעיל: גמ' תנא מפולת שאמרו בריאות ולא רעועות. מסקינן בגמ' שאין ראויות ליפול ושיילינן עלה בגמ' היינו בריאות היינו שאינן ראויות ליפול ומהדרינן לא נצרכה דנפלה מחמת גובהה א"נ דקיימא על גב נהרא שאע"פ שהן בריאות ראויות ליפול הם שהמים מפילין אותן ששוחקין היסוד הילכך אם נפלו אין מתענין עליהם: עיר המוציאה ת"ק רגלי. כתב הרמב"ם ז"ל שאין בחשבון זה הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה והיינו לישנא דהמוציאה : ביום אחד אין זה דבר. דאקראי בעלמא הוא: עיר גדולה המוציאה אלף ות"ק רגלי. קמ"ל דלפי מנין אנשים שבה משערינן: גרסינן בגמרא [דף כא:] אמרי ליה לרב יהודה איכא מותנא בחזירין גזר תעניתא לימא קסבר רב יהודה מכת משולחת במין אחד משולחת בכל המינין לא שאני חזירי דדמיא מעיהו לשל אדם ויש שלמדו מכאן בק"ו שגוזרין תענית אם יש בעכו"ם דבר ואחרים חולקין ואומרין דעכו"ם וישראל מפני שהן שתי אומות אין עונשן שוה והם נדונין לפי מעשיהן מה שאין כן בחזירי וסמכו דבריהם מדאמרינן בפרק במה מדליקין (דף לב.) שטנא בתרי אומי לא שליט: וגרסינן תו בגמרא אמרי ליה לרב נחמן איכא מותנא בארץ ישראל גזר תעניתא אמר אם גבירה לוקה שפחה לא כ"ש ופרכינן בגמרא טעמא דגבירה ושפחה הא שפחה ושפחה לא והא אמרי ליה לשמואל איכא מותנא בי חוזאי גזר תעניתא שאני התם כיון דאיכא שיירתא מיגרי: ואיכא למידק היכי אמרינן הכא כיון דגבירה לוקה שפחה מתענה והא אמרינן בתוספתא דכתובות שאם היה בארץ ישראל אין מתריעין עליה בסוריא תירץ הרמב"ן ז"ל דאפשר דקסבר דכבוש יחיד שמיה כבוש ואע"פ ששוה סוריא לחוצה לארץ לטומאה כדאיתא בפ"ק דגיטין (דף ח.) מ"מ גבירה וגבירה נינהו אי נמי אין מתריעין מפני שאין המכה הולכת כל כך אבל מתענין משום גבירה ושפחה אי נמי כי אמרינן גבירה ושפחה ה"מ כשהמכה בכל ארץ ישראל אבל אם היתה במקצתה השאר מתריעין ומתענין מפני שהיא מכה מהלכת אבל בחוצה לארץ אין מתענין כלל דהא איכא גבירה דאינ' לוקה ושפח' תנצל עם הנצולים: מתני' על אלו מתריעין בכל מקום. אם נראו באספמיא מתריעין בבבל בבבל מתריעים באספמיא כדקתני טעמא בסופא מפני שהיא מכה מהלכת ולפיכך כל המקומות יש להן לראות את עצמן כאלו התחילה בהן המכה כבר: שדפון. בתבואה: ירקון. חולי : חיה רעה. משכלת בני אדם: חרב. חיילות ההולכים להשחית ולהרוג: ופירוש מתריעין מתענין ומתריעין קאמר כמו שכתבתי למעלה וכן דעת רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל אבל הראב"ד מפרש שכ"מ ששנינו סתם מתריעים התרעה בלא תענית קאמר חוץ מעיר שלא ירדו בה גשמים ועיר שיש בה דבר או מפולת ששנינו בהם בפירוש מתענות ומתריעות והוא ז"ל אומר שכשנינו ועל אלו מתריעין בכל מקום היינו נמי התרעה בלא תענית ואמרינן דאתיא כר"ע דאמר [דף יט.] בסביבותיה מתריעות ולא מתענות לפי שאנשי המקום עצמן בצרות גדולות כאלו מתענין ומתריעין ועוד שהרי ארבה מכללם ואשכחן בגמרא [דף כא:] דרב יהודה גזר תעניתא אקמצא אלא ודאי כי קאמר מתריעין דלדידיה ז"ל משמע מתריעין ולא מתענין בכל מקום חוץ מאותו העיר קאמר דמפני שהיא מכה מהלכת בכל מקום הוי כסביבותיה ואתיא כר"ע אלא שקשה לדבריו מאי דתנן בתר הכי מעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהם וגזרו תענית על שנראה מלא פי תנור שדפון באשקלון ולר"ע לא היה להם לגזור תענית אלא להתריע בלבד ואפשר דהני זקנים דגזרו תענית סבירא להו דסביבותיה מתענות ואפ"ה לא הוי מעשה לסתור דעיקר הכוונה היה ללמוד שכל מקום במכות הללו כסביבותיה דמיא דמשום הכי גזרו תענית זקנים מירושלים על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון שהיא סוף הגבול כדאמרינן בגיטין מאשקלון לצפון ואשקלון כצפון ומדרבנן נשמע לרבי עקיבא זו היא שיטת הראב"ד ז"ל אבל השטה הראשונה יותר מחוורת: גמ' כנף אחד. מין אחד כמו כל צפור כל כנף: בזמן שהיא משולחת. מן השמים להשחית: נראתה בעיר משולחת. בגמרא הכי תרצינן לה דכי נראתה בעיר ביום משולחת בלילה אינה משולחת בשדה אפילו ביום אינה משולחת:
ט״ז
ראתה שני בני אדם. בשדה הסמוכה לאגם דסמכה דעתה: רצה אחריהם היא משולחת הא עמדה אינה משולחת: בשדה שאינה סמוכה לאגם. ברחה מפניהם אינה משולחת הא עמדה משולחת: טרפה שני בני אדם ולא אכלה אלא אחד מהם משולחת. כיון שלא היתה רעבה משניהם וטרפה שניהם משולחת היא ופרכינן בגמרא והא אמרת אפילו רצתה ופרקינן באגם גופיה דסמכה דעתה שפיר הלכך רצתה אחריהם אינה משולחת אבל טרפה שניהם ולא אכלה אלא אחד מהם משולחת: עלתה לגג וכו'. שיילין בגמרא פשיטא ומפרקינן לא צריכא אפי' בכוכה דציידי פירוש כוך קטן שעושין הציידין למארב העופות דאע"פ דלאו ביישוב הוא ולא בנין קבוע הוא כי האי גוונא משולחת היא: אין צריך לומר חרב שאינה של שלום. דמתריעין עליה: אלא אפילו חרב של שלום העוברת דרך אותה מלכות להלחם במקום אחר: כי אם אל בית מלחמתי. איני רוצה להלחם עמך כי אם למקום שאני רוצה להלחם בו: מתני' מעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהם. א"י: באשקלון. בארץ פלשתים: כמלא פי תנור. פת: על אלו מתריעין בשבת. בענינו ולא בתענית: המטורפת. לשון ביצה טרופה וכמו טרף אבבא: לעזרה. צועקין לבני אדם שיבואו לעזור להם: אבל לא לזעקה. תפלה שאין אנו בטוחים כל כך שתועיל תפלתינו לזעוק עליהם בשבת: שמעון התימני. מתמנת היה: ולא הודו לו חכמים. פשטינן בגמ' דאפי' בחול לא הודו לו [לא] שיתריעו ולא שיתענו ומיהו הני מילי לומר שאין דנין עיר שיש בה דבר כעיר שהקיפוה עכו"ם שנתריע עליה ברצופה ואפי' בשבת דליתא ומיהו אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות לדידן דקיימא לן כרבנן דפליגי אדרבי עקיבא: גמ' ויחיד הנרדף מפני עכו"ם או מפני רוח רעה. שנכנסה בו רוח שד ורץ והולך שמא יטבע בנהר או יפול וימות או שהוא חולי ממיני החליים ולפ"ז יש ללמוד מכאן לכל חולי שיש בו סכנת היום דמתריעין עליו בשבת שלא אמרו מפני רוח רעה אלא מפני שהוא חולי של סכנה ביומו ואיפשר שעל זה סמכו בהרבה מקומות שאומרין מצלאין על החולים בשבת ומ"מ דוקא כשיש בו סכנת היום שלא שנינו רוח רעה אלא דומיא דספינה המטורפת בים ויחיד הנרדף מפני עכו"ם: ועל כולם אין יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית. כבר פירשתי לעיל דמפני שמתריעין אלו ברציפה קאמר דאין ליחיד להתענות על אלו ברציפה עליהם ולפיכך אסרו כאן לסגף שמא יצטרך לבריות שאין בו כח להתפרנס מיגיעו ומר בריה דרבנא שהיה מתענה כל השנה ור"ל דצם תלת מאה צומין כדאיתא בירושלמי לא היו צריכין למעשה ידיהם והיו יכולין להתענות ולסגף עצמן: מתני' על כל צרה שלא תבא על הצבור. לישנא מעליא: שלא ימקו. בטוח היה בתפלתו שירדו גשמים הרבה: עוגה. גומה גדולה כמו עוגה גדולה עגולה: אם נמחית אבן טועים. שכשם שאי אפשר לאבן שתמחה כך אי אפשר להתפלל על רוב הטובה: גמ' שנאמר הביאו את המעשר. וכיון שכך הוא מדתו של הקב"ה שכשהוא נענה לעמו ישראל משפיע להם מטובתו עד שיבלו שפתותיהם מלומר די אין מתפללין עליה: ברך המחרישה. חריץ שבין תלם לתלם: בחרבה. בקרקע שלא היתה עבודה מזמן הרבה: טפח. כדי שירדו גשמים טפח: בינונית. שהיתה עבודה מזמן קרוב ועכשיו אינה עבודה: מתני' היו מתענין וירדו גשמים וכו' קודם חצות לא ישלימו תעניתם. כבר כתבתי בפ"ק [בסוף סימן תת"ז ד"ה הרי שהיה מתענה ע"ש] דהני מילי בצבור אבל יחיד משלים:
י״ז
גמ' ירושלמי קודם חצות לא ישלימו עד כדון צפרא הוא ולאחר חצות ישלימו כבר עבר רובו של יום בקדושה הדא אמרת דאסור להתענות בשבת ויו"ט [עד] לאחר חצות ופירוש כיון דאמרת ישלימו דכמי שהתענה כל היום דמי: מתני' אמר להם רבי טרפון צאו ואכלו ושתו ועשו יו"ט ובאו בין הערבים ואמרו הלל הגדול. ודאמרי' לעיל בפ"ק [דף ו:] דמברכין על הגשמים ואילו פינו. הראב"ד ז"ל כתב דמשיצא חתן לקראת כלה מברכין ואילו פינו ובין הערבים אומרים הלל הגדול או אפשר שכשיורדין גשמים בלא תענית מברכין ואילו פינו אבל כשיורדין ע"י תענית כיון שצריכין לומר הלל הגדול ולברך אחריו אין צריך ליחידים לברך ואילו פינו. החכם הכולל רבי דוד ברבי ראובן ז"ל: סליקו להו סדר תעניות האלובשלשה פרקים בשנה הכהנים נושאים כפיהם. בגמ' מפרש לה: ובמעמדות. כשם שהכהנים והלוים נחלקים לכ"ד משמרות ובכל שבת ושבת משמר אחד של כהנים לעבודה והלוים לשיר כך חלקו כשרים שבישראל לכ"ד חלקים לפי שאמרו היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו לפיכך התקינו נביאים הראשונים שיבחרו כשרים שבישראל ויראי חטא ויהיו שלוחין של כל ישראל לעמוד על כל הקרבנות והם הנקראין אנשי מעמד וחלקו אותם לכ"ד מעמדות כמנין משמרות כהנים ולוים ובכל שבת מתקבצים אנשי מעמד שלהם של אותה שבת מי שהוא בירושלים או קרוב לה נכנסים למקדש והרחוקים שבאותו מעמד שלהם מתקבצים לבית הכנסת שבעירם ומה הם עושין אלו שבירושלים ואלו שבעריהם יושבין בתענית ד' ימים בשבת בשני ובשלישי וברביעי ובה' אבל בא' בשבת ובערב שבת לא היו מתענים כדפירש טעמא בגמ' וקורין במעשה בראשית ביום הראשון בראשית ויהי רקיע בשני יהי רקיע ויקוו בשלישי יקוו המים ויהי מאורות ברביעי יהי מאורות וישרצו המים בחמישי ישרצו המים ותוצא הארץ בששי תוצא הארץ ויכולו: גמ' כל זמן שמתפללין. דהיינו שחרית ומנחה ונעילה: ויש יום אחד בשלשה פרקים הללו שנושאין כפיהם ארבעה פעמים ביום. דהיינו יוה"כ דאית ביה מוסף ומדפרכי' בתעניות מי אית בהו מוסף משמע בהדיא שלא היתה תפלת כ"ד ברכות של תעניות כעין מוסף כמו שכתב הר"ז הלוי ז"ל אלא ששליח צבור מוסיף אותן שש ברכות בכל התפלות כמו שכתבתי בפירקא קמא למעלה ומדמתמהינן אמוסף ולא מתמהי' אנעילה משמע דבתעניות אית בהו נעילה אבל הדבר ספק אם היא בכל התעניות אם לא משמע ודאי שכשם שהוא באחרונות כך הוא באמצעיות ואפילו לדברי מי שסובר שאין מוסיפין שש ברכות באמצעיות וכמו שכתבתי למעלה נ"ל דתפלת נעילה מיהא מתפללין באמצעיות דהא שקלינן וטרינן בפ"ק בגמרא [דף יג:] אי מוסיפין שש ברכות באמצעיות ורב אשי ס"ל דמוסיפין ומוכח לה מדתנן מה אלו יתרות על הראשונות אלא שבאלו מתריעין ונועלין את החנויות אבל בכל דבריהם זה וזה שוין דלדידיה לא שייר מידי הלכך משמע ודאי שמתפללין נעילה באמצעיות [כשם שמתפללים באחרונות דאי לאו הוי שיור ולמאי דדחינן נמי דשש ברכות לאו שיורא הוא דהא קתני להו באידך פירקא תפלת נעילה מיהא לא קתני באידך פירקא הלכך משמע ודאי שמתפללים נעילה באמצעיות] אבל בראשונות הדבר צריך תלמוד אי מתפללין בהן נעילה אי לא וכיון דדחינן לעיל בפ"ק הא דתניא אין בין ג' ראשונות לג' אמצעיות אלא שבאלו מותרין בעשיית מלאכה ואלו אסורין דבאיסורי מיירי בתפלה לא קא מיירי אפשר לומר דנהי דבאמצעיות איכא נעילה ליתא בראשונות וכי קתני אין בין באיסורי בלחוד קא מיירי וכך נ"ל מן התוספתא דקתני מה בין תענית יחיד לתענית צבור בתענית צבור כ"ד ברכות משא"כ בתענית יחיד אלמא כ"ד ברכות ותפלה ונעילה כי הדדי נינהו וכיון דליכא כ"ד בראשונות נעילה נמי לית בהו אלא שאם נסמוך על ראיה זו נצטרך לומר דאיכא כ"ד באמצעיות כסדריה דרב אשי כיון דנעילה אית בהו כמו שכתבתי וכבר כתבתי בזה שתי דעות לעיל ויש שלמדו שמתפללין נעילה אף בראשונות מתעניות של מעמדות דאינו נראה שיהיו תעניות מעמדות חמורין יותר מג' ראשונות וכיון שמתפללין בהם נעילה יש לדון בהן לג' ראשונות אלא שהראב"ד ז"ל אומר שבתעניות של מעמדות היו יוצאין לרחובה של עיר ומתפללין שם תפלות ובקשות כמו שעושין בתענית צבור וסמך על זה במה שאמרו בפרק בני העיר (דף כו.) ברחובה של עיר שיש בה משום קדושה הואיל והעם מתפללין שם בתעניות ובמעמדות ולפי זה אפשר לומר שהיו נוהגין חומרי ענויין הנוהגין בתעניות אחרות אע"פ שלא היו מפסיקין בהן מבעוד יום שהרי תעניותיהן רצופין היו לפי זה אין ללמוד מתעניות של מעמדות לג' ראשונות אלא שאינו נראה שיהיו יוצאים במעמדות לרחוב דהא אמרי' בגמרא בפ"ק אנשי מעמד נכנסים לבהכ"נ אלמא לא היו יוצאין לרחוב אלא בתענית של צרות ומן הטעם שאמרו למעלה בגמרא צעקנו בצנעא ולא נענינו משא"כ בתעניות של מעמדות וכשהזכירו שם במגילה ובמעמדות אשגרת לישן הוא ולאו דוקא ולפי זה כיון שבתעניות של מעמדות מתפללין נעילה יש ללמוד מהם לג' ראשונות ומעתה בכל תענית צבור ראוי להתפלל תפלת נעילה חוץ מד' צומות דבהדיא אמרינן בפרק מקום שנהגו (דף נד:) דט' באב אינו כתענית צבור לתפלת נעילה ואין צ"ל שאר צומות והטעם שלא תיקנו נעילה אלא בתעניות שהוקבעו לתפלה אבל לארבעה צומות לא הוקבעו אלא לאבל אבל עכשיו לא נהגו להתפלל נעילה בתעניות שגוזרין על הצרות ועל הגשמים נראה שהן סומכין על מה שכתבנו למעלה שאין מתפללין נעילה בג' ראשונות וזו של מעמדות יש לדחותה שהרי יש מי שאומר שאנשי מעמד אף באותן ב' ימים [ראשונים] שלא היו מתענין היו מתפללין תפלת נעילה ויש לזה הוכחה במשנתנו וכתבתי בחידושי: תניא שחרית ומוסף וכו' מנחה ונעילה דכל יומא שכיחא שכרות. שכבר סעד וזימנין דמשכה סעודתיה ורוי ופריס ידיה בעת שיינו עליו וכהן שתוי יין אסור לישא את כפיו כדמוכח לקמן: נעילה דליתא כל יומא. דאין מתפללין תפלת נעילה אלא בימי תעניות ומעמדות: אלא האידנא מ"ט פרסי כהני ידיהו במנחתא דתעניתא כיון דסמוך לתפלת נעילה קא פרסי כתפלת נעילה דמיא. דעת הראשונים ז"ל דהיינו בתענית שיש בו מנחה ולא נעילה כד' צומות דכיון דמצלי בהו סמוך לשקיעת החמה מה שאין כן בשאר ימות השנה שמתוך שהן רוצין לאכול לאחר מנחה מתפללין אותה מבעוד יום כתפלת נעילה דמיא ולא אתי לאחלופי במנחה של שאר ימות השנה שהיו מתפללין אותה מבעוד יום וזו עם חשיכה אבל התעניות שמתפללין בהם מנחה ונעילה יש להם להתפלל מנחה מבעוד יום מפני שצריכין להתפלל נעילה אחריה הלכך דמיא למנחה של שאר ימות השנה ואתיא לאיחלופי בה ומש"ה אין בה נשיאות כפים והרמב"ן ז"ל סובר שאפי' בתעניות שיש בהם מנחה ונעילה הכהנים נושאין כפיהם במנחה וזה תלוי בדקדוק סוגיית הגמ'. וי"מ דביום הכפורים אין הכהנים נושאין כפיהם במנחה לפי שכבר נהגו להתפלל אותה מבעוד יום הלכך לא פרסי אלא בנעילה ונמצא סמך לדבר ממה שאמרו בפרק אלו נאמרין (דף מ.) על הפסוקים שהיו אומרים בשעת נשיאות כפים ששאלו שם במנחתא דתעניתא מאי אמור ובנעילה דיוה"כ מאי אמור אלמא אין בה נשיאות כפים וליכא למימר דבמנחה דיוה"כ היו אומרים כמנחתא דתעניתא כי היכי דבנעילה של תענית לא שאלו בה כלום מפני שסמכו בה על נעילת יוה"כ שהרי פסוקי דמנחה דתעניתא היינו מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה ואין להם ענין כתענית דיוה"כ דאינו עת צרה אלא עת סליחה ומחילה אבל פסוקי נעילה ביוה"כ אמרו שהם הנה כי כן יבורך גבר יברכך ה' מציון וגו' ויש להם ענין גם בתפלה של תענית ולפיכך לא פירשו שם על נעילה שהוא בכלל תענית של יום הכפורים ועוד שהנעילה בתעניות אינה מצוה שהרי רובם אין בהם נעילה אבל אם איתא דפרסי כהנים ידיהו במנחה דיוה"כ כיון שהיה להם להזכיר יוה"כ בשל נעילה ולסמוך בו של תענית היה להן ג"כ להזכירו במנחה אלא ודאי משמע שאין הכהנים נושאין את כפיהם במנחה של יוה"כ וכן נהגו:
י״ח
וזמן תפלת נעילה אפלוג בה בירו' אי נעילת שערי שמים והיינו עם חשכה אי נעילת שערי היכל והיינו עם שקיעת החמה כשחמה היא בראשי האילנות הגבוהים ומוכח התם שאין בין זה לזה אלא שיעור תפלה למי שמאריך בתפלתו וסוגיין דהכא מוכח כמ"ד נעילת שערי היכל דאמרי' דכיון דמצלו לה סמוך לשקיעת החמה כתפלת נעילה דמיא: למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר לומר לך מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין. אמרי' בגמ' דאסמכתא בעלמא הוא מדרבנן: מתני' משנכנס אב ממעטין בשמחה. בפ' החולץ (דף מג.) תניא קודם לזמן הזה כלומר מר"ח ועד התענית העם ממעטין בעסקיהם מלישא וליתן מלבנות וליטע ומארסין ואין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין מ"ט משום דאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה ונישואין בלא סעודה איכא שמחה: וגרסי' בירושלמי אמר ר' הושעיא אמר ריב"ל הדא דאיתמר בבנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו וגרסי' התם ושמואל אמר אפי' בט"ב יארס שלא יבא אחר ויקדמהו: שבת שחל ט"ב להיות בתוכה אסור לספר. כדינו לענין אבל אחד שער ראשו ואחד כל שער שבו ובזקן כל שמעכב אכילה מותר: לכבס. מפרש בגמ': ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. בה' לפני ט"ב כגון שחל ט"ב בו' בשבת דלדידהו דהוה מקדשי ע"פ ראיה מקלע אע"ג דהשתא לדידן לא מקלע ומיהו אם חל ט"ב בה' פשיטא דאסור דהא בגמ' אמרי' כשחל ט"ב להיות בע"ש שאם לא כבס בה' מותר לכבס בע"ש מן המנחה ולמעלה ואמרי' דלייט עלה אביי וכ"ש כשחל בה' שאסור לכבס: ירושלמי רבא בר כהן אמר קומי ר' יוסי ר' אחא בשם ר' אבהו ט"ב שחל להיות בע"ש ב' שבתות מותרין: גמ' ל"ש. במתני' שכל השבוע אסור לכבס: אלא לכבס וללבוש. קודם ט"ב: אבל לכבס ולהניח. לאחר ט"ב: מותר ורב ששת אמר אפי' לכבס ולהניח אסור. והלכתא כרב ששת ודוקא כבוס בגדים אבל רחיצת גופו מותר בין בחמין בין בצונן ואפילו כל גופו שלא אסרוה אלא [בט' באב בעצמו אלא] שהצנועין נוהגין איסור בעצמם שלא לרחוץ כל אותה שבת: גרסי' בגמ' [דף כט:] אסור לכבס לפני ט' באב אפי' להניח לאחר ט' באב וגיהוץ שלנו ככבוס שלהם וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ ומדאמרי' דגיהוץ שלנו ככבוס שלהם משמע דכבוס שלנו שרי דאי לאו לא הוה צריך למימר ככבוס שלהם אלא לימא דגיהוץ שלנו אסור מדקאמר ככבוס שלהם משמע דכבוס שלנו שרי והא דאמרינן כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ ודאי בישנים הם [דאי בחדשים אפי' כלי פשתן יש בהם משום גיהוץ כאבל אלא בישנים הוא] ומינה דכלי צמר אפילו בישנים אסור ואיכא מ"ד דהיינו טעמא דכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ מפני שאינן מתלבנין כ"כ ולפיכך אין בהן לא משום גיהוץ של בבל ולא משום כבוס של ארץ ישראל וכן דעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל ולפי זה מותר לתת כלי פשתן לכובס בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה לכבס ולהניח ומיהו לכבס וללבוש ודאי אסור כדאמרי' בסמוך אע"פ שאמרו דכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ אסור ללבשן בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה אבל החכם הכולל ר' יהודה בר' ראובן כתב שהגיהוץ אין עיקרו על הלבון אלא על חומרתא שמעבירין עליו על המכבש שמכבשים אותו שם שע"י כן הוא מחזירן לחדושן שיש להן צורת כלים חדשים שהן אסורין בכל ענין בין בצבועים בין בלבנים וכן מוכיח בברייתא של מסכת שמחות שהגיהוץ אין עיקרו משום ליבון ששנינו שם ואלו הן כלים המגוהצין כלים היוצאין מתחת המכבש דברי רבי וחכ"א צבועים ולא לבנים רשב"א אומר לבנים ולא צבועים חדשים ולא שחקים נראה מזה שעיקר הגיהוץ מפני שהן כחדשים וכן ידוע מכלי צמר הדקין והגסים שהן חוזרין ע"י אומנות זו עד שאינו ניכר בהן אם חדשים או ישנים ולפיכך אמר בכלי פשתן שאין בהן משום גיהוץ שאין אומנות זו עושה בהן כלום שלעולם ניכרין בשחיקותם ואין מלאכת הגיהוץ מחזרת אותן לחידושן ולפיכך מותרין בבבל שאין הכבוס אוסר בהם משום כבוס אלא הגיהוץ שמחדש אותם אבל בא"י אע"פ שאין הגהוץ מחדש אותם הרי [הכיבוס] מלבן אותם ונאסרים מפני הליבון ולפ"ז כלי פשתן החדשים אסורים בכ"מ שבשעה שהן חדשים יש בהן משום גיהוץ כדאמרינן בפרק ערבי פסחים (דף קט.) במה משמחן בארץ ישראל בכלי פשתן המגוהצין ואסורין היינו שלא יקנה אותן לעצמו בשבת של ט' באב אפילו להניח לאחר ט' באב כדינן דלכבס ולהניח ולכבסן בארץ ישראל אסור מפני שהן מתלבנין אבל בבבל מותר מפני שאין מתלבנין שם יפה לפי שמימיהן עכורין שאינה ארץ הרים וגבעות כארץ ישראל: הלכך כבוס שבארצות הללו אפשר שהוא ככבוס א"י וכיון שלפי שטה זו יש בכלי פשתן משום כבוס בא"י אף אנו אוסרין לתת כלי פשתן לכובס בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה אפי' [לכבס] להניח וכן מטין דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות תעניות: וכבוס זה האסור בשבת של ט' באב לא לכבס עכשיו דוקא אלא אפי' במכובסין קודם לכן אסורין ללבישה ולא ללבישה בלבד אלא אפי' בין ללבוש בין להציע במטה אסור בין באיש בין באשה ואפי' במטפחות הידים והשולחן הכל אסור תדע דאמרינן בגמרא דבטלי קצרי דבי רב ומשמע דלגמרי בטלי: תניא ט"ב שחל להיות בשבת וכו' כסעודת שלמה בשעתו. ואינו מונע מעצמו כלום. פירוש שאינו מונע מעצמו רחיצה וסיכה ותשמיש המטה ולא אמרו דברים שבצנעא נוהג:
י״ט
מתני' ערב ט' באב לא יאכל אדם שני תבשילין. דעת הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם שכל מה שמתבשל בקדרה אחת אע"ג שלענין עירוב נדונין כשני תבשילין כאן אינו אלא כתבשיל א' לפי שאינו דרך חשיבות אלא כשמתבשל בפני עצמו ויש מתירין לפי שטה זו לאכול מיני פירות מבושלין כל שהן נאכלין כמות שהן חיין ושמן הראשון עליהן אע"פ שאמרו בירושלמי שכל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי עכו"ם וסומכין בו משום עירובי תבשילין שכבר אמרנו שאין למדין בזה מדין עירובי תבשילין אלא שהרמב"ן ז"ל לא כתב היתר בפירו' אלא בחיין ויש מן הגאונים הראשונים שלמדין בו דין שני תבשילין הללו מדינם לענין עירובי תבשילין: רשב"ג אומר ישנה. בגמ' מפרש כיצד משנה: ר' יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים. פסקינן בגמרא דלא הודו לו כלל אפי' יכול ומהא שמעינן דלא מיחייב בכפיית המטה ואע"ג דנוהגת באבל וא"ת והתניא [דף ל.] כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט"ב וכדאיתא לקמן יש לומר דההיא לענין מצות ל"ת הנוהגות [באבל] אבל מצות עשה שבאבל כגון כפיית המטה אינה נוהגת בט"ב והוא הדין לעטיפת הראש וכל שכן שאינו חייב בקריעה דהא ליתא במצות הנוהגות באבל כדאיתא התם (מו"ק כו:) דאבלות לחוד וקריעה לחוד ומסתברא דחייב במצות תפילין ואע"ג דהיא מצוה הנוהגת באבל כיון דלא מתסר להו אלא יום ראשון דלא חמיר ט"ב טפי [משאר יומי] דאבל וברייתא מצות הנוהגות באבל קתני תדע דהא מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו דאבל נמי במקום שאין לו מה יאכל עושה לאחר שלשה בצנעא בתוך ביתו וכן בשאלת שלום משיב שכן אבל לאחר שלשה משיב לכל אדם: גמ' לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה. כתב הרמב"ן ז"ל מסתברא דסעודה המפסיק בה כל שאינו עתיד לסעוד סעודה אחרת של קביעות אע"פ שדעתו לאכול עראי לא כאלו שבטנן בטן רשעים אוכלין בשר ומשתכרין ביין ואח"כ אוכלין עראי כדי להפסיק באכילה שאין בה בשר ויין וכן נראה מבריית' דאיתמרא עליה דהאי לשנא דקתני אם עתיד לסעוד סעודה אחרת דוקא: גרסי' בגמ' ת"ר כל שהוא משום ט"ב אסור לאכול בשר ולשתות יין ואסור לרחוץ שאינו משום ט"ב מותר לאכול בשר ולשתות יין ואסור לרחוץ ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו כ"ז שמותר לאכול מותר לרחוץ פירש הרמב"ן ז"ל כל שהוא משום ט"ב דהיינו סעודה המפסיק בה אסור לאכול בשר ולשתות יין וכך נראה מלשון התוספתא ששנו בה כל שהוא מחמת סעודת ט"ב ומשום הכי אסור לרחוץ שכיון שהתחיל לנהוג אבלות מחמת ט"ב בסעודתו כך יש לו לנהוג אבלות שלא ירחץ ושלא יסוך שאינו בדין שינהג אבל בסעודתו ומצד אחר ינהוג עדונין בעצמו ומיהו אינו אסור אלא ברחיצה וסיכה שכך שנו בתוספתא כל שהוא מסעודת ט"ב אסור לאכול בשר ולשתות יין ואסור לאכול שני תבשילין ואסור לרחוץ ולסוך והיינו טעמא דאע"ג דלא עייל אכתי ט"ב רחיצה וסיכה הנאות דלאחר שעה נינהו ונראה כרוחץ בט"ב ומשום הכי אסור הא בנעילת הסנדל ובשאר דיני אבלות אינו אסור אלא משתחשך ור' ישמעאל פליג ואמר שאין התחלת ט"ב עליו כל שעה שהוא מותר לאכול: ולענין הלכה קי"ל כת"ק דרבי ישמעאל ברבי יוסי יחידאה הוה אלא שהרב אלפסי ז"ל לא כתב ברייתא זו בהלכות נראה שהוא פוסק כר' ישמעאל בר' יוסי מסתמא דמתני' דלא קתני באיסורא דערב ט"ב אלא לאכול בשר ולשתות יין ושני תבשילין ולא נהירא דמשום שתיקותא דמתני' לא פסקי' בשום דוכתא דמאי דלא פירשו במתני' פירשו בברייתא הלכך מכי מתחיל בסעודה המפסיק בה מו' שעות ולמעלה אסור לרחוץ פניו ידיו ורגליו ואסור לסוך כט"ב עצמו: וגרסי' בפרק יוה"כ (דף עח.) זעירא בר חמא אושפיזכניה דר' יהושע ב"ל ודרב אמי ודרב אסי ודכולהו רבנן דקסרי הוו אמרי ליה לרב יוסף בריה דר' יהושע בן לוי בר אורין תא ואימא לך מילתא מעלייתא דהוה עביד אבוך ערב ט"ב מביאין לו מטפחת ושורה במים ומקנח בה פניו וידיו ולמחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש פי' מביאין וכו' ובלילה מקנח בה ידיו להצטנן ולמחר מעבירה על גבי עיניו להעביר לפלוף שבעין וחבלי שינה מהם ורוחץ ידיו כדרכו לתפלה דהוה לי' כחייבי טבילות שטובלין כדרכן בין בט"ב בין ביוה"כ דכל רחיצת מצוה מותרות ונטילת ידים לתפלה מצוה היא דלהקביל פני רבו עובר במים וכל שכן להקביל פני שכינה אבל שלא בשעת תפלה אם היו מטונפות מדרך קנוח רוחץ כדרכו ואם לאו אינו רוחץ אלא לתפלה וגרסי' בירושלמי בט"ב מרחיץ את ידיו ומעביר על פניו ואם היה לפנוף על גבי עיניו ודרכו לרחצן במים רוחץ ומעבירו כדרכו ואינו חושש דהוה ליה כמלוכלך בטיט ובצואה דרוחץ כדרכו ואינו חושש כ"כ ה"ר יצחק אבן גאות ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב ביום הכפורים ובט"ב שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים אלא המעביר חבלי שינה ואין זה נכון וכן נהגו קצת העם שלא לקרות פרשת קרבנות ומשנת איזהו מקומן ומדרש ר' ישמעאל בט"ב בבית הכנסת לפי שאסור לקרות בתורה ואין לנו איסור בסדר היום שהרי ק"ש קורא ומברך לפניה ולאחריה וכן קורין בתורה ומפטירין בנביא בעניינו של יום ופרשת התמיד ואיזהו מקומן כנגד תמידים תקנום ואומר כדרכו ואינו חושש עד כאן לשון הרמב"ם ז"ל: תנו רבנן כל המצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב. פירשתיה למעלה: גרסי' בפרק מקום שנהגו (דף נד:) אמר שמואל אין תענית צבור בבבל אלא ט"ב בלבד. פירשתי' למעלה: עוברות ומיניקות מתענות ומשלימות בט"ב כדרך שמתענות ומשלימות ביוה"כ ובין השמשות שלו אסור. מיהו [חיה] כל ל' יום וכן חולה שאין בו סכנה אין צריכין אומד אלא מאכילין אותו דבמקום חולי לא גזרו רבנן:
כ׳
בשר מליח עד כמה ימים. נחשב שאינו מליח להיו' אסור בעט"ב כ"ז שהוא נמלח יותר מב' ימים ולילה אחד נקרא מליח אבל פחות מב' ימים ולילה אחד כזמן אכילת שלמים בשר מיקרי ולא מליח ויותר מכן אין בו משום שמחה ותענוג אבל יין כל זמן שהוא תוסס מותר: ולענין הבדלה כשחל ט"ב להיות במוצאי שבת כבר כתבתי בפרק ערבי פסחים דכיון דקי"ל דבשלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל היום כולו ותו לא כשחל תשעה באב במוצ"ש אין מבדילין כלל אבל בה"ג ז"ל כתב שאע"פ שהבדלה אין לה תשלומין אלא כל היום כיון דאי אפשר להבדיל במוצ"ש מבדיל במוצאי ט"ב והקשו עליו דכיון דנקטינן דאינו מבדיל אלא כל היום נמצא דאין להבדלה תשלומין דכיון דהיום הולך אחר הלילה כולי יומא מוצאי שבת הוא ואפשר לי לומר לדעתו ז"ל שלפי שעשאוהו כפושע וכמזיד כיון שלא הבדיל כל היום לא נתנו לו תשלומין עוד כדאמרי' בפ' תפלת השחר (דף כו.) דאע"ג דמי ששכח מלהתפלל מנחה מתפלל ערבית שתים אפילו הכי אם הזיד ולא התפלל אין לו תשלומין וכאן אפי' שכח כפושע וכמזיד הוא כיון שעבר יום אחד ולא נזכר אבל הכא דלא אפשר סמכינן אלישנא דאמימר דאמר התם מבדיל והולך כל השבת כולה מיהו כתב הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם דאפי' מ"ד מבדיל והולך כל השבת כולה הבדלת מוצ"ש מט"ב אינה צריכה תשלומין שלא נתחייב אותו מוצ"ש בהבדלה כוס דהא אמרי' בפ' אין עומדין (דף לג.) בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס הענו קבעוה בתפלה והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס וכיון שקביעותה על הכוס מטולטלת היא בין עניות לעשירות ואין לך עניות גדול מזה של ט"ב שכל ישראל מרודים הם הלכך לא מיחייבא בתשלומין: גרסי' בפרק חזקת הבתים (דף ס:) תנו רבנן וכו' אלא סד אדם ביתו בסיד ומשייר בה דבר מועט. משמע שאם עירב בו חול או תבן [אינו] צריך לשייר ותניא נמי התם אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפחימין בזמן הזה לקח חצר מסויידת ומכויירת ומפוחמת הרי זה בחזקתה נפלה אינו חוזר ובונה אותה: עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט. כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות תעניות שמניח מקום פנוי בלא קערה מן קערות הראויות להיות שם: בת צידעא פי' הרב בעל העיטור ז"ל דבת צידעא היינו כשהאשה קולעת שערה כולה ומשיירת ממנה דבר מועט בין אזנה לפדחתה כנגד צדעתה ומביאה סיד טרוף שהוא חבוט וטחה אותו שער ואינה קולע' אותו אלא מטילה אותו כנגד פניה כך עושות בנות עניים אבל בנות עשירים שורקתו בבשמים ובשמן טוב כדי שיתחברו השערות זו בזו: תנן התם מקום שנהגו לעשות בט"ב. בפרק מקום שנהגו (דף נד:): כל האוכל בשר ושותה יין בט"ב. יש שגורסין בסעודה המפסיק בה: עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם. להכי נקט עצמות משום דאמרי' בפ' המפלת (דף כד:) השותה יין חי עצמותיו שרופין מזוג עצמותיו סכויין כראוי עצמותיו משוחין: מתני' לא היו להם ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויוה"כ. שיילי בגמרא בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה מחילה וסליחה וכפרה ויום שנתנו בו הלוחות האחרונות אלא ט"ו מאי היא ומהדרינן משום דהוי יום שהותרו השבטים לבא זה בזה כלומר שבת יורשת נחלה הותרה להנשא לכל השבטים דדריש זה הדבר דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה והוי נמי יום שכלו בו מתי מדבר ויום שהותר בו שבט בנימין לבא בקהל ומילי אחריני כדאיתא בגמ': כל הכלים טעונין טבילה. פרש"י ז"ל טעונין טבילה קודם שילבשום לפי שאין כל אחת בקיאה בחברתה ושמא נדה היתה אבל מן הירושלמי למדנו דהכי קאמר שעל כל הכלים הטעינו חכמים טבילה באותו יום ואפילו מונחים בקופסא כדי שיוציאום לטבילה ומתוך כך ישאילו אותם זה לזה שכך אמרו שם וכל הכלים טעונין טבילה ר' ינאי בר"י אמר אפי' נתונין בתיבה ופריך נתונין בתיבה ותימא אטעונין טבילה מתוך שהוא עושה כן (מטבילין ומתוך שהוא עושה כן) משאילן: וחולות. לשון מחולות: צאינה וראינה בנות ציון. משמע שיוצאות וחולות: וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו ברצון הבורא יתברך אמן: סליקא לה מסכת תענית
מהדורת וילנא, נחלת הכלל
