תלמוד בבלי - מסכת תענית · דף י״א עמוד א

דיתיב בארבא - שהולך בספינה משום מזוני איכא משום מעיינא ליכא: מאוונא לאוונא - מקום מלון התגרים מכפר לכפר דמשתכחי מזוני וליכא למיחש למזוני ולמעיינא איכא למיחש:

כל פרסה ופרסה אכל ריפתא - קסבר רב פפא הא דאמור רבנן לא ליכול טפי משום מעיינא ואיהו לא מיסתפי ממעיינא דבעל בטן הוה ענין אחר כריסו רחבה כדאיתא בבבא מציעא (דף פד.) דקא חשיב אבריה דרב פפא וכאיש גבורתו ולפיכך יכול לאכול הרבה ואינו מזיק לו:

מיתה משונה - מת בחרב וברעב וכל מיתה שאינה בידי מלאך המות כדרך כל אדם על מטתו: בשכר שמצער עצמו - כשישראל בצער:

אסור לשמש מטתו בשני רעבון - דצריך אדם לנהוג צער בעצמו: חסוכי בנים - חסירי בנים דגרסינן במנחות (דף כט.) לגבי מנורה ומי חסיכי כולי האי שלא קיימו פריה ורביה:

שני מלאכי שרת מלוין לו לאדם - אחד מימינו ואחד משמאלו דכתי' (תהילים צ״א:י״א) כי מלאכיו יצוה לך:

הנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין כי מחר נמות ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון:

זו מידת בינונים - שיראין מן המיתה כדכתיב בהו כי מחר נמות: אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר - גדול יותר מאד: הצדיק אבד ואין איש שם על לב - מפני מה הוא מת מפני הרעה נאסף הצדיק מפני שלא יצטער הוא ברעה ואחר שהיא גזרה מלפניו כי מפני הרעה נאסף הצדיק ל"א מפני רעות של אלו הוא נאסף שאין הקב"ה רוצה שיבקש עליהם רחמים:

כפיס - חצי לבינה ורגילין לתתה בין שתי נדבכי העצים:

הכי גרסינן אבריו של אדם הן מעידין בו שנאמר ואתם עדי לשון רבים נאם ה':

מאי דכתיב אל אמונה ואין עול כשם שמשלם כו' - כך משלם לרשעים בעולם הזה כדי לטורדן מן העולם הבא וכדכתיב (דברים ז׳:י׳) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו:

ואין עול - שאין עושה דין בלא דין אמת וצדק:

צדיק וישר - מצדיק הדין על הצדיקים לפרוע מהם ועושה טובה וישרות עם הרשעים לפרוע כל זכותם בעולם הזה כדי לטורדן: ביד כל אדם יחתום - כותב מעשה כל אדם ומחתים יד על כל מעשיו: למען תצדק בדברך - שהוא מצדיק עליו בדבריך שאתה מראה לו:

וכי באיזה נפש חטא זה - מי הרג שנקרא חוטא שאין מצוה לצער עצמו כדאמרינן צדיקי (מי) אכלי האי עלמא (והאיך) מי סני להו במס' הוריות (פ"ג דף י:):

נקרא קדוש - רישיה דקרא קא דריש בשביל שמתוך כך מתמרקין עונותיו שמתענה:

לשמואל קדוש יהיה אגדל פרע קאי - ששערו אסור בהנאה אבל הוא עצמו לא נקרא קדוש ולר' אלעזר חוטא דסאיב כתרגומו מאשר חטא על הנפש פשט המקרא על שנטמא במת:

גמרא תנא חסוכי בנים משמשין מטותיהם בשני רעבון. להגבו"א פסיקא ליה דאפי' יש לו בנים הרבה. אם אין לו בת דלא קיים עדיין מצות פ"ו לב"ה מותר ג"כ. ולעד"נ דזה תלוי בדין דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה כו' ביבמות (סד) דהביא הנ"י שם דיש שפי' דכל שיש לה ולד א' אין כופין ושלזה הסכים הרשב"א. וכתב עוד דלכ"ע אם לא ילדה אלא זכרים או נקבות אע"פ שזו"נ היא המצוה אין כופין להוציא:

שם אלא שציער עצמו מן היין. ר"ל בהימים הראשונים שלא עלו לו למנין הנזירות. כי הימים העולין המצוה רבה על החטא ומבטלו כמש"כ התוס' בריש נזיר:

שם ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש. מדלא קאמר אלא מן היין כדלעיל. נראה דמפרש קדוש יהיה (במה) גדל פרע כו':

רש"י ד"ה כל פרסה. ואיהו לא מסתפי ממעיינא כו' וכדאיתא בב"מ כו'. יותר ה"ל להביא הא דפסחים (פט ב) דהוה אכיל סגי:

תאנ׳‎ חשוכי בני׳‎ משמשי׳‎ מטותיה׳‎ בשני רעבון פירשו הראשונים ז״ל חשוכי בנים מלשון ולא חשכת את בנך כלו׳‎ כי מי שאין לו בנים שלא קיים מצות פריה ורביה מותר לשמש מטתו בשני רעבון ויש שהקשה עליו שלא מצינו לשון זה בשום מקום וגם אינו לשון יפה ופירשו מלשון בל יתיצב לפני חשוכים. וה״ק כי מי הם חשוכי בנים שאין בניהם יוצאים כשורה מי שמשמשי׳‎ מטותיהם בשני רעבון וסעדו פי׳‎ זה ממה שמצאו בקצת נסחאות משמשי׳‎ מטותיהם בשני רעבון ויש לדקדק שהרי יוכבד שנולדה בין החומותים כדאי׳‎ בבבא בתרא תוך שני רעבון היה והיאך שמש מטתו לוי וי״ל דעל רעב של עובדי כוכבים ומזלות ואין לנו להצטער אלא שיוסף היה מצטער מפני שהיה סבור כי אביו ואחיו היו ברעבון:

תוספות תניא אידך בזמן שהצבור שרויין בצער לא יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי. פיר׳‎ אע״פ שאין לו חלק בצרתם ואם עשה כן עה״א והנה ששון ושמחה פי׳‎ שלא היו מצרין בצרת אחיהם אלא אומרים דיה לצרה בשעתה מ״מ בהגיע הצרה אליהם אינם חוזרי׳‎ ש״נ התיו אקחה יין וגם באה שכר והיה כזה יום מחר וכתיב בתריה הצדיק אבד לוקח הב״ה הצדיקים מהם שלא יגיע עליהם ולא יחזרו בתשוב'.

אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון. ואם תאמר הרי יוכבד נולדה בין החומות ואותו העת עת רעב היה וע"כ שימשו מטותיהן בשני רעבון ויש לומר דלכ"ע לא הוי אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות ויוסף לא שימש אבל שאר בני אדם שימשו:

אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא. וקשיא דאמרינן בפ' החובל (ב"ק דף צא: ושם) החובל בעצמו רשאי אבל אחרים שחבלו בו חייבים ומפרש התם הא דקאמר החובל בעצמו רשאי אמר שמואל ביושב בתענית אלמא משמע דשמואל קאמר דיושב בתענית לא נקרא חוטא ויש לומר דודאי הוי חוטא כדאמרינן הכא מקל וחומר מנזיר ומה נזיר שלא ציער עצמו אלא מיין וכו' אבל מכל מקום המצוה שהוא עושה התענית גדול יותר מן העבירה ממה שהוא מצער נפשו דמצוה לנדור כדאמרינן (סוטה דף ב.) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ומכל מקום יש קצת חטא מידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת דקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת ומאי תקנתיה ליתב תעניתא לתעניתיה: