פסקי תוספות על מסכת סוכה דף מ״ו עמוד ב

נר חנוכה שהדליקה בפסול יכבנה ויחזור וידליק. ד"ה דאורייתא: דף ב

אין לעשות סכך אלא דרך עראי. ד"ה כי עביד:

שיעור סוכה מחזקת ראשו ורובו ושולחנו ובסוכה גדולה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בבית סגי: בו' דברים הלכה כב"ש. מי שאכל [ושכח] ולא בירך יחזור למקומו ויברך. ד"ה דאמר לך: דף ג

בית שאין בו ד' על ד' אין טובל למעשר והנודר מן הבית מותר בו ואין קרוי פתח בית אביה. ד"ה בית:

בית שאין בו ד' אמות אין מניחין בו עירוב בית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן פת. עירוב משום דירה. ד"ה ואין:

כשיש הרבה בתים מובלעין לעיר יכול לילך דרך כולן. לב' בתים נותנים קרפף אחד. ד"ה ואין: שם ע"ב

אין סכך כשר מצטרף לפסול. ד"ה והוצין: דף ד

הרחיק הסכך שלשה מן הדופן פסול. ד"ה פחות: שם ע"ב

סיכך ע"ג אכסדרה שיש לה פצימין כשרה. ד"ה סבר:

הוגה השם באותיותיו היינו שמזכירו לשם שם שלם ודורש שם בן ארבעים ושתים ונזהרין מכל שמות. ד"ה יו"ד ה"א: דף ה

צ"פ קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ובריאה לעמוד בה דלת של קשין. ד"ה ואינה: דף ז

קיי"ל שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח מבוי מפולש אין ניתר בלחי. ד"ה סיכך ע"ג: שם ע"ב

לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמת עולי רגלים אבל אדם מטפס וכו'. ד"ה סיכך ע"ג:

בית שער חייב במזוזה מדרבנן. ד"ה ותיהוי: דף ח ע"ב

גירי אריות גירי חלומות כו' כולן הוי גרים. ד"ה סוכות:

סוכה ישנה צריך לחדש בה טפח או כל שהוא על פני כולה: ד"ה סוכה: דף ט

סוכה בעודה קיימת אסור ליטול ממנה מן התורה ובנפלה (אסורה מדרבנן) כדי הכשר סוכה אסירא דאורייתא ויתר מכאן דרבנן. ד"ה מנין:

פירש עליה סדין להגן מפני החמה אין נפסלת לפי' ר"ת ופסול סדין היינו שבלא הסדין חמתה מרובה. ד"ה פורס: דף י

לא שייך מגו דאיתקצאי בספק יום ספק לילה נולד בזה מותרת בזה. כששמחת תורה בע"ש נוהגין שלא להסתפק מנויי סוכה. ד"ה עד: שם ע"ב

שלוחי מצוה פטורין מסוכה היינו במקום שהיו אז מבטלין מן המצוה: ד"ה שלוחי:

סוכה העשוי כעין צריף פסולה שאין גגה טפח ומותר לישן בכילת חתנים דלא קביע בסוכה ואפילו גבוה עשרה. ד"ה ובלבד:

וכשיש לכילה גג טפח או גבוה עשרה בלא גג פסולה. ד"ה מותר: דף יא

ציצית מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות. ד"ה דרב עמרם:

תלאן לחוטין ואחר כן פסקן פסולות ובסוכה צריך נענוע אם עשאן במחובר ואח"כ קצצן. ד"ה פסולין: שם ע"ב

התלמיד צריך למחות לכבוד רבו. ד"ה דברי:

אין חבילה פחותה מעשרים וחמשה קנים. ד"ה חבילה: דף יב

סיכך בחבילה פסול אף בדיעבד. ד"ה אין: שם ע"ב

מרור בעינן מין זרעים ולא מין אילן: ד"ה אפקותא: דף יג

ירקות התלושין מביאין הטומאה ולא המחוברין כטלית המנפנפת וספינה שטה. ד"ה ירקות: שם ע"ב

דבר המקבל טומאה כמו כופת שאור וביטלו לא מהני בלא שינוי מעשה. ד"ה אם:

נסרים פחותים בארבעה וסיכך נסר ופסל כל הסוכה כשרה בכך. ד"ה ומודה: דף י"ד ע"ב

סיכך בנסרים שיש בהן ארבעה פסולה אף הפכן על צידיהן:

בידי אדם אפשר לצמצם ולא בידי שמים. ד"ה פרוץ: דף טו

סכך כשר רבה על הפסול מבטל דוקא כשאין ניכר הפסול. פרוץ כעומד מותר. ד"ה והא אפשר: שם ע"ב

מטה שנגנבה או אבדה חציה חלקוהו אחים או שותפין שאין סופן לחזור ולחברה טהור. ד"ה בארוכה:

פשוטי כלי עץ הטמאין מטהרן במקוה. ד"ה ומטהרת: דף טז

רש"י פי' דמחיצה בלא גג מותר לעשותה בשבת ור"ת מפרש דג' דופני סוכה חשיבי כאהל אבל דופן רביעי דבלאו הכי משתריא חשיבי אהל עראי ושריא. ד"ה פרסו: שם ע"ב

דופני סוכה כמין גאם שתי דופני סוכה לא מהני לעשותה קנה קנה פחות משלשה ביניהם. ד"ה בפחות:

אויר הפסולה היינו כשמהלך מן דופן אמצעי עד הפתח ולא בענין אחר. ד"ה אויר: דף יז

צ"ע שני טפחים מכאן וב' טפחים מכאן ואויר ב' טפחים בינתיים אבל ליכא ארבעה בפסולים ודאי כשירה. ד"ה אלו:

אכסדרה שיש לה ב' מחיצות ובשלישית כל שהוא מותרת אבל שתי מחיצות פרוצות לא. ד"ה אכסדרה: דף יח ע"ב

אויר פחות מג' מצטרף ואין ישינין תחתיו וי"מ כשיש הכשר סוכה בלא האויר ובלא הפסול ישינין בין בזה בין בזה. ד"ה לא יהא: דף יט

טיט הנרוק מצטרף ואין מטבילין בו ומים סרוחין בלא טיט טובלין בהן. ד"ה טיט: שם ע"ב

כמין צריף שמשך השיפוע בגובה עשרה ומשך שבעה ואז כשירה אף מקום שאין גבוה עשרה. ד"ה העושה:

הרחיק מן הכותל את הגג טפח כשרה ואפילו הוא אויר בלא סכך. ד"ה שאם:

קיימא לן דשיפוע אהלים לאו כאהל דמו:

פשוטי כלי עץ הרחבין שראוי להניח עליהן [דבר] כדף של נחתומין מטמאין. ד"ה תנן: דף כ

חיפוי כלים טהורין. ד"ה חזיין: שם ע"ב

תינוקות לפרה משמרין מטומאת מת ומטומאה היוצאת מגופן ותינוקות בני שבעה או שמונה. ד"ה ומביאין: דף כא

כשהאויר למעלה כמו הסתום כשרה אבל כשעומד למטה ונראה לו כן פסולה דהאויר מרובה. ד"ה כזוזא: דף כב ע"ב

גולל הוא אבן הסותם חללה והוא נשען על הדופן וכשאין המת בקבר או שיש מקום לצאת טהור וגם כשבולט חוץ לקבר קבר סתום מטמאו. ד"ה ולא גולל: דף כג

במעשר שני אומר מעשר שלו בצפונו או בדרומו ומחללין. פירות כותי ודאי טבל. ד"ה שני: שם ע"ב

קונם לביתך שאני נכנס ומת או מכרו מותר ליכנס בו בית אביו הוי אפילו יוצא חלציו. ד"ה על מנת: דף כד ע"ב

לחי העומד מאליו הוי לחי וכל שכן מחיצה. ד"ה והא איכא:

אילן המיסך קרוי דירה ולא הוקף ולבסוף פתח. ד"ה קמה: דף כה ע"א

שלוחי מצוה ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויין פטורין אפילו בשעת חנייתן שומר אבידה דפטור דוקא כששוטחה לצורכה או נותן מזונות לבהמתו. ד"ה שלוחי:

אם חתן וכלה יוצאין לבית אח' אין מברכין שם שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים. חופה היינו עיקר ישיבת חתן וכלה. ד"ה אין: שם ע"ב

חולה חש בעיניו אפילו אין בו סכנת עין פטור סכנת עין כסכנת נפשות לחלל שבת. ד"ה ואפילו: דף כו ע"א

אוכלין חוץ לסוכה עראי מלא פיו כביצה אבל פירי לא בעו סוכה. ד"ה תרתי:

תפילין צריכין גוף נקי שלא יפיח ולא ישן בהן. ד"ה אבל:

ברכה שלאחריו בכזית גם להוציא רבים ידי חובתן בכזית ודבר שהוא בריה כמו ענב אם הגרעין בתוכו ושלם אפי' כל שהוא מברך אחריו ומ"מ טוב לאכול כזית אבל ברכה שלפניו אכל כל שהוא מברך ואפי' המוציא אבל במעשה קדירה ואורז ודוחן ופת הבא בכיסנין שאין מברכין אחריו [ג' ברכות] גם לפניו אין לברך [המוציא] ולענין שתיה מברך אכזית יין (ואחריו) [לאחריו] על הגפן. קטן אין מוציא את שאכל כל שבעו. ד"ה ולא בירך: שם ע"ב

כביצה בעי נטילת ידים ולא מישתרי במפה התירו מפה לאוכלי תרומה ולא לטהרות. ד"ה הא כביצה: דף כז ע"א

בלילי יו"ט הראשון של חג ושל פסח חובה לאכול ולא בשאר יומי ואם אז לא הזכירו של יו"ט בברכת המזון אינו חוזר. ד"ה אי בעי:

בירושלמי בעי שיאכל בסוכה בתאוה וכזית דגן. ד"ה חזר:

מיני תרגימא רש"י פי' פירות וכיסנין וקפלוטות ור"י פירש בשר ודגים וכה"ג וסעודה שלישית בשבת בעינן פת ופשיטא דבפירות לא נפיק. ד"ה במיני:

נהגו שכל הקהל קונין אתרוג אחד ודעתם להקנות לכל אחד כשמברך. ד"ה כל האזרח: שם ע"ב

קטן (שחייב בסוכה שאין צריך לאמו) [שאין צריך לאמו חייב בסוכה] ובחגיגה שיוכל לעלות מירושלים להר הבית ובלולב היודע לנענע ובציצית להתעטף ובתורה היודע לדבר. ד"ה כאן: דף כח ע"ב

מאני מיכלא בר ממטללתא אחר שאכל ונר [אסור] בסוכה קטנה אפילו כשדולק ובגדולה אחר שכבה. ד"ה ואמרי: דף כט ע"א

לולב יבש שהוא נפרך בציפורן פסול חרצנים וגזים של עובדי כוכבים לאחר שנים עשר חדש שרו. ד"ה לולב: שם ע"ב

ניטל אחת מן התיומת פסול ובנקטם [דוקא] שניהן או נקטם [רוב] שאר עלים ולא אמצעים. ד"ה נקטם:

נפרצו רוב עלין ולא שנתלשו לגמרי. ד"ה נפרצו:

עלתה חזזית על רובו פסול אף ביו"ט שני ניקב או חסר דוקא ביו"ט ראשון. ד"ה קפסיק:

לולב יבש וגזול ולקיחה לכל אחד שוו כל הימים חסר ושאול דוקא יו"ט ראשון. ד"ה בעינן:

בקרקע לא מהני שום יאוש. ד"ה וקרקע: דף ל ע"ב

יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כגון שבא לידו קודם שידעו הבעלים שנאבד: בא"ד

שינוי מעשה או שינוי השם שאינו חוזר קונה מדאורייתא בלא יאוש ושינוי מעשה לבד החוזר קני מדרבנן ושינוי השם לבד לא קני כלל ובנין קרקע כיוצא בו: בא"ד

לא מצא אתרוג כשר מברך בפסול. ד"ה לא מצא: דף לא ע"א

אתרוגין הנראין ודומין כעשב כשרין כי יחזרו למראיהן. ד"ה הירוק: שם ע"ב

אתרוג פחות מכביצה פסול. ד"ה שיעור:

ע"ז של נכרי יש לה ביטול ושל ישראל אין לה ביטול. ד"ה באשרה:

נחלקה התיומת עלין האמצעיות נסדקו עד עלין שלמטה מהן או נחלקו הני דדביקי יחד פסול. ד"ה נחלקה: דף לב ע"א

שלשה עלי הדס סמוכין לצאת מעוקץ אחת. ד"ה תלתא: שם ע"ב

לא יטול ערבה ללולב אלא הגדל בנחל ולא של בעל והרים. ד"ה ורבנן. דף לד ע"א

בית הכוסות שניקב רק עור אחד כשר. ד"ה בית הכוסות:

אין כותבין שם המדינה בגט. ד"ה נפקא: שם ע"ב

אפילו נותן כמה ערבי וכמה הדס אינו עובר משום בל תוסיף אלא אם כן מוסיף מין אחר. ד"ה ערבי:

אין ליטול ארבעה מינין זה אחר זה אלא ביחד ואפילו לא חיברן. ד"ה שתהא:

מאכילין עניים דמאי י"א עניי חברים ואכסנאי ישראל וי"א עניי ע"ה ואכסנאי נכרי. ד"ה מאכילין: דף לה ע"ב

עוקץ כמין עץ בראש אתרוג ניטל כשר ואם נתלש ממקומו ונשאר בגומא פסול וכן ניטל העץ שתלוי בו פסול. ד"ה נטלה:

נקלף מיעוטו פסול לרש"י ור"ח פירש בכולו פסול במיעוטו כשר. ד"ה הא: דף לו ע"א

ניקב עד חדרי הזרע ולא חסר פסול. ד"ה אי נסדק:

מותר להכניס אבנים מקורזלות מכרמלית לרשות היחיד. מטלטלין את המת לכרמלית ומטלטלו ע"י ככר או תינוק. בית הכסא שלנו מטלטלין אבנים מקורזלות כשבני בית מרובין. ד"ה בשבת: שם ע"ב

אין ביעור חמץ אלא שריפה וא"צ לסכך בד' מינין שבלולב. ד"ה כל:

כשאוחז הלולב בסודר כעין צבת שמה לקיחה. ד"ה דבעינן: דף לז ע"א

מקדשין מי חטאת בכל כלים. ד"ה נפל:

מנענע בהודו תחלה וסוף כשיגמור הלל ובאנא כדכתיב אז ירננו וגו' ואמרו הושיענו והציבור כשעונין הודו אחר ש"צ גם מנענעין בתחלת הברכה. ד"ה בהודו: שם ע"ב

מנענעין בכל הולכה והבאה שלש פעמים. ד"ה כדי:

נשים חייבות בקידוש היום. אין מפסיקין לקידוש. יכול לקדש ביום כבלילה. ד"ה מאי קושיא: דף לח ע"א

לולב כולה יומא זימניה הוא. מכי אגבהיה נפיק ביה. ד"ה יו"ט:

בהמ"ז אין אשה מוציאה את הרבים י"ח ולא במגלה. ד"ה באמת:

אין נוהגין עכשיו מנהג הלל כמו שהיו עושין דבמנהגא תליא מלתא. בימיהן מתחלת הפרק עד סופו עונה ראש הפרק על כל דבר וכן בפרק שני כגון הללויה בצאת לא לנו אהבתי הודו ועתה נוהגין שהש"צ אומר יאמר נא והציבור עונין הודו ולא היתה זאת בימיהן. ד"ה מכאן: שם ע"ב

המתפלל ושמע קדוש ויהא שמיה רבא ישתוק והרי הוא כעונה לרש"י. ד"ה שמע:

לא אבה יבמי לא חפצתי לקחתה לית מילתא לאפסוקי. ד"ה אמר רבא:

מצות מברך עליהן לפניו ולא לאחריו וכן ריח. לשמור חוקיו לא מברכין אלא בתפלין כשמסלק בלילה למ"ד לילה לאו זמן תפלין. ד"ה עובר: דף לט ע"א

ברכת לולב משיתחיל ליטלו עד שיטול האתרוג או יהפכנו או יכוון דעתו שלא יצא בהגבהה. העושה ציצית לעצמו אומר אשר קב"ו לעשות ציצית נתעטף [אומר] אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית: בא"ד

לא ילקט ירקות שביעית למכור בשוק אבל לוקט ובנו מוכרן ליקט לעצמו והותיר מותר למכרו ה' אחין מלקטין ואחד מוכרן לא יקנה בזול ומוכרן ביוקר דאין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומה ולא בנבילה וטריפה ולא בשרצים ורמשים. ד"ה וליתיב:

[דמי שביעית] אין לוקחין בהן בהמה טמאה ועבדים וקרקעות וחלוק וטלית ומנעלים ואין נותנין [לבייר] לבלן לספר לספן ולא לפורעם בחובו דלאכילה ושתיה וסיכה ניתנו ולא לשאר דברים שמונה שם. ד"ה שאין:

אתרוג הכשר והדר יש בדמיו יותר מדמי ג' סעודות. ד"ה יותר:

סתם ע"ה אינו חשוד על השביעית אין בוצרין מן המשומר בשביעית. ד"ה במה: שם ע"ב

מקריבין אע"פ שאין בית וכשיש מזבח בנוי מזבח שנפגם אין שוחטין קדשים [עליו] ולא אוכלין [בגינו] ד"ה דאשתקד: דף מא ע"א

על מנת שתחזירו לי ע"י תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו. ד"ה הילך: שם ע"ב

תנאי ומעשה בדבר אחד הייינו כשסותרין זה את זה הרי את מגורשת על מנת שתחזירי לי הנייר מתנה על מנת להחזיר והקדישה בעודה בידו מקודשת והויא מתנה אפילו במקום שאין בידו להקדיש. ד"ה הילך בא"ד

אין לאחוז ביד סכין וככר ומעות כשמתפלל. ד"ה ואמר שמואל:

מצות אין צריכות כוונה. ד"ה אמר אביי: דף מב ע"א

קטן ממש נושא כפיו עם הגדולים וחולקין לו תרומה בבית הגרנות אבל ביחידי או בקביעות או בתעניות ויוה"כ עד שיתמלא זקנו וגם אינו יורד לפני התיבה. ד"ה יודע:

אין לשחוט אם לא שידע לאמן ידיו לשחיטה. ד"ה היודע לשחוט: שם ע"ב

אפילו דבר הראוי למצוה ואינו כלי אסור לטלטלו. ד"ה טלטול:

דוחין שבת בשביל ערבה ולא בשביל תקיעה. ד"ה לא: דף מג ע"ב

היו מתנין מי שיגיע לולב חבירו לידו הרי הוא במתנה. ד"ה והביאו:

מברכין על קריאת הלל דראש חדש אפילו כשגומרין הלל יכול לברך לקרות הלל. ד"ה כאן: דף מד ע"ב

אני והו אומרים על שם והוא אסור באזיקים. ד"ה אני: דף מה ע"א

בחורים שרוכבין [בסוסים] לקראת חתן וקרע אחד בגדי חבירו פטור מלשלם. ד"ה מיד:

סוכה כל זמן שנכנס לה לאכול ולישן אפילו עשר פעמים ביום מברך. ד"ה אחד זה: שם ע"ב

בירושלמי עשאה לעצמו מברך לעשות לאחר מברך לעשות סוכה לשמה והאי תנא סבר (לה) [לא] מברך לעשות כדאמרי' במנחות. ד"ה העושה: דף מו ע"א

בעשיית סוכה ופדיון הבן מברך שהחיינו וכן אמגילה ובעשיית ציצית ותפלין ואמילה ואקריאת הלל לא מברך. ד"ה העושה:

אם בירך בעשיית שהחיינו פטר שהחיינו דליל יו"ט. ד"ה נכנס:

כל אימת דמשמשי בתפילין מברכין נראה דמברכין לשמור חוקיו. ד"ה דכל:

הרואה נר חנוכה מברך ולא הרואה שאר מצות. ד"ה הרואה:

מה שיושבין בסוכה ביו"ט אחרון אינו זלזול דפעמים שסוכת חול עריבה עליו. ד"ה מיתב: דף מז ע"א

לינה היתה לכל זבחים ועופות ומנחות ועצים ולבונה לן בירושלים. ד"ה לינה:

ביכורים הגיע לארמי וגו' מוריד הסל ואוחזו בשפתיו והכהן מניח ידיו תחתיו ומניפו וקורא וגומר ומניחו בצד המזבח ומשתחוה ויוצא. ד"ה הביכורים: שם ע"ב

בירושלמי גבי סוטה והלא הדבר כעור ומתרץ במפה ומסיק כהן זקן וגם אין יצה"ר באותה שעה משמע שנוגע ידיו בידה ממש. ד"ה כהן:

[שמיני] רגל לעצמו לענין אבילות אפילו אין שבעה ימים לפני החג בטלה ממנו גזירת ל' ונוהג שבעה אחר החג. ד"ה רגל: דף מח ע"א

הניסוך מקלח מחוטם הספלים על גג המזבח ומשם לנקב המזבח ומשם לשיתין ומים צריכי דנקבי הספלים יורד לשיתין. ד"ה כמין: שם ע"ב

אמן יתומה לא הוי אברכת תורה אלא אתפלה או אינו יודע על מה עונה. חייבין הציבור לשתוק לשמוע כל ברכה מפי החזן ובסיומו יענו אמן. ד"ה וכיון: דף נב ע"א

מרוב אור שמחת בית השואבה היתה אשה יכולה לברור חטין ולא בוררת ממש. ד"ה אשה: דף נג ע"א

בשחיטת פסח קראו הלל ותקעו עשרים ושבעה תקיעות. ד"ה שייר: דף נד ע"א

סדר קריאת החג יום ראשון דחול המועד כהן וביום השני לוי וביום השלישי ישראל וביום השני והרביעי וביום השלישי. ד"ה אתקין: דף נה ע"א