תלמוד בבלי - מסכת סוכה · דף מ״ה עמוד ב

אסרו - אגודה של לולב: בעבותים - בהדס שהוא עבות של ג' בדין קליעה: עד קרנות - הרי הוא לכם כמתן דמים שבקרנות המזבח: איסור לחג - אגודה לחג: באכילה ושתיה - שקורא לחג עונג במאכל ומשתה ויש אומרים יום שלאחר החג: בעבותים - בהמות עבות ושמנות:

כל המצות - כגון קרשי המשכן ועמודים ולולב והדס וערבה: דרך גדילתן - התחתון למטה והעליון למעלה:

שמעמידין את ציפוין - הציפוין של זהב קבוע בהן במסמרות של זהב כדכתיב (שמות כ״ו:כ״ט) ואת הקרשים תצפה זהב ולא היה עושה טס ארוך כמדת הקרש שיעמוד מאיליו: אבד סיברם - משנגנז אהל מועד בטל לו עולמית: סכויים - תוחלתם ומבטם כדמתרגמינן הבט נא (בראשית ט״ו:ה׳) איסתכי כען לשמיא:

לפטור - בזכותי אני סובל כל עונותיהם ופוטרן מן הדין: יותם בן עוזיהו - צדיק היה ועניו יותר משאר מלכים וזכה בכיבוד אביו ועליו נאמר בן יכבד אב (מלאכי א׳:ו׳) שכל הימים שהיה אביו מצורע והוא היה שופט עם הארץ כדכתיב (מלכים ב טו) ויותם (בנו) שופט וגו' לא נטל עליו כתר מלכות בחייו וכל דינין שהיה דן אומרן בשם אביו: ועד סופו - עד שיכלה העולם:

ראיתי בני עלייה והן מועטין - רואה אני לפי מעשה הבריות שבני עלייה כת המקבלין פני שכינה מועטים הם: סביב שמנה עשר אלף - סיפיה דקרא ה' שמה דאע"ג דבירושלים שלעתיד לבא כתיב קרא דרשינן לי' נמי להכי דמקום ששכינה שמה סובבין אותו שמנה עשר אלף והם הצדיקים הנתונים לפנים ממלאכי כי השרת שנא' (במדבר כ״ג:כ״ג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ואומר (ישעיהו כ״ג:י״ח) ליושבים לפני ה' יהיה סחרה ואומר (שם ל) והיו עיניך רואות את מוריך: אספקלריא - מחיצה שחוצצת ביניהם לשכינה: מאירה - כמראה זו שרואין בה ויש צדיקים שאין מאירה להם כל כך ואין יכולין לראות ממש:

אשרי כל חוכי לו. המחכים לכת שהוא כמנין לו: בבר - ברשות: דעיילי בלא בר - בלא רשות מועטים הן ובהנהו קאמר אני ובני מהם:

בשעת פטירתן - אמתניתין קאי: יופי לך - היופי הזה אנו עושין לך שאתה מכפר עלינו: ליה אנו מודים - שהוא אלהינו: ולך אנו משבחים - שאתה חביב לפניו לכפר עלינו מודים לאו לשון הוד אלא לשון תודה שאנו מודים בו ולא כופרים: ליה ולך - אנו עושין את הכבוד הזה:

ר' לוי אומר כתמר - טעמא דרבי יוחנן בן ברוקה לאו מקרא נפיק אלא סברא שהוא סימן יפה לקילוסן של ישראל: אין לו אלא לב אחד - כעין מוח יש בו כגון בעץ האגוז והגפן ואין לו אלא בעץ האמצעי הזקוף ועולה וגדל למעלה ולא בחריותיו ומכבדותיו:

סוכה שבעה - לברכה: ולולב יום אחד - ואע"פ שניטל כל שבעה זכר למקדש אין מברכין בו אלא יום ראשון שהוא מן התורה:

נקוט דרבה בר בר חנה בידך - דאמר סוכה שבעה ולא דרב יהודה אמר שמואל דאמר סוכה יום אחד: דכולהו אמוראי - משמיה דר' יוחנן קיימי כוותיה בסוכה ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כן מצאתי ביסודו של רבינו יעקב:

תוס' ד"ה כאן במקדש וכו' וב' ימים טובים של גליות אין בהן וצונו. וקשה לי דמ"מ יקשה מברכת על אכילת מצה ועל אכילת מרור בליל ב' דפסח ואולי יש לחלק בין נוסח ברכה בלשון לעשות כן ובין נוסח בלשון על. אח"ז מצאתי שהקשה כן הר"ן עיין בט"ז א"ת סי' ח' ס"ק ו:

שם יכול אני לפטור. עיין אבות דר' נתן פט"ז:

גמרא ה"ק ליה אנחנו מודים כו' ליה אנחנו מודים. ק"ל התנן בברכות ובמגילה האומר מודים מודים משתקין אותו ועי' לקמן (נג ב) ובפרש"י שם ד"ה אנו ליה. ולפי מה שפירש הרש"א בח"א א"ש:

שם כפות שנים אחת ללולב ואחת למזבח. ק"ל דמשמע ששניהם שוין והרי חריות פסול ללולב לעיל (לב) והכא אמר דוקא חריות] :

גמרא אר"י א"ש כו' סוכה דל"מ לילות מימים כולהו ז' כחד יומא כו'. בס' ב"א האריך בישוב סתירת דר"י דהכא להא דמביא הש"ס משמיה במנחות ע"ש וסוף דבריו דס"ל דציצית חובת גברא וא"א להבטל ודבריו בטלים דשם (מא) מבואר דאי ל"ל טלית בת חיובא אינו מחויב לאהדורי בתרה:

שם נקוט דרבב"ח בידך כו'. לכאורה הל"ל כרבין דאף לולב שבעה דשמואל ס"ל כוותיה דכה"ג כתבו הפוסקים בכ"ד. ועי' רש"י לקמן ד"ה ה"ג:

תד"ה סביב וכתיב ופאת ימה כו'. העתיקו הכתובים שלא כסדרן וקצתן גם שלא ככתבן עי' במקרא:

תד"ה אחת וריב"ב דריש להוערבי כו'. כצ"ל בתיבה אחת:

בא"ד והא כו' ואותו היום ל"ד יום א'. וזה דוחק ולעד"נ דהאי וחובטין אותן כו' דקאמר לא היה אלא ביום ז':

סביב שמנה עשר אלף. והאי קרא כתיב בסוף יחזקאל (מח) גבי מדתה של ירושלים דלעתיד היקיפה שמנה עשר אלף קנים דנמצאת מדת ריבועה (על) ארבעת אלפים וחמש מאות קנים אורך על ארבעת אלפים וחמש מאות קנים רוחב ומדת הקנה שש אמות ומה שכתוב בספרים תמניסר אלפים פרסי לא גרס פרסי דאטו פרסי מי כתיב בקרא אלא גרסינן תמניסר אלפי דרא קמי הקב"ה והוא היקף הקנה דנמצאת ריבוע ד' אלפים וחמש מאות קנים אורך על ד' אלפים וחמש מאות קנים רוחב דהכי כתיב קרא (יחזקאל מ״ח:ל׳) ואלה תוצאות העיר מפאת צפון חמש מאות וארבעת אלפים מדה וכתיב (שם) ופאת ימה חמש מאות וארבעת אלפים מדה וכתיב (שם) ופאת נגבה חמש מאות וארבעת אלפים מדה וכתיב (שם) ופאת קדמה חמש מאות וד' אלפים מדה והדר כתיב סביב שמנה עשר אלף ואע"ג דקרא גבי ירושלים כתיב דרשינן מיניה דדרא דקמיה קודשא בריך הוא דכתיב בסיפיה דקרא ושם העיר מיום ה' שמה:

אחת ללולב ואחת למזבח. לא יתכן כלל לפרש דרבי יוחנן בן ברוקה לא פליג אלא בשביעי אלא אכולהו נמי פליג דסבר חריות של דקל היו מביאין כל שבעה ולא ערבה כי היכי דאבא שאול דדריש ערבי אחד למקדש דהיינו כל ז' וכן רבנן דנפקא להו מהלכה דהיינו כל ז' ור' יוחנן בן ברוקה דריש להו ערבי כשאר תנאי דלולב הגזול והלכה לית ליה והא דקתני מתניתא ואותו היום לאו דוקא יום אחד ומיהו לר' לוי דמפרש טעמא דר' יוחנן בן ברוקה כתמר ולא מקרא דריש אלא סברא שהוא סימן יפה לקילוסן של ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים (אי) אפשר דלא הוי אלא יום אחד בין יהיה יום אחד בין יהיה כל שבעה לא היתה ערבה בטלה ותרוייהו היו מרביות של ערבה וחריות של דקל:

אחד זה ואחד זה שבעה. אין סוכה ולולב שוין לברכה דאלולב אין מברך אלא פעם אחת ביום אבל סוכה כל אימת דנכנס לה כדי שיאכל וישתה וישן ואפילו עשר פעמים ביום מברך אכל אחת ואחת מידי דהוה אתפילין כל זמן שמניחן והיינו טעמא דסוכה דאי מתרמי ליה סעודתא לא אפשר למיכל חוץ לסוכה אע"פ שכבר אכל בו ביום בסוכה וכן תפילין כל היום מצותן שיהו מונחין בראשו ובזרועו אבל לולב אין עיקר מצותו אלא פ"א ביום כדאמ' (לעיל סוכה ד' מב.) מדאגבהיה נפיק ביה: