א׳
גמרא הא מדאגבהי' נפק ביה. הגרע"א ז"ל בחדושיו תמה דהא מ"מ העקירה היתה בטירדה דמצוה וע"ש שנשאר בתימה ולעד"נ מדאגבהי' לאו דוקא אלא משעה שנטלו בידו להגביהו אף שלא עקרו עדיין נפיק ביה ובפסחים (ז ב) הגי' דבעידנא דאגבהי' נפיק ביה ועי' לעיל (לט) תד"ה עובר ובהגר"א ז"ל סי' תרנ"א ס"ק טו דמוכח בגמרא דלא אשכח צד דיברך עליהן עובר לעשייתן ואם איתא דל"י עד שיגביהם היה יכול לברך בשעה שאוחזן בידו טרם שיגביהם וזה ודאי לא מיקרי קודם דקודם ובפרט למש"כ הב"י בסי' כ"ה בשם הרי"ו דגם בתפילין מברך עליהם קודם הנחתן ע"ש. שוב ראיתי בשה"ג שכ' משנטלן והגביהן ממקומן יצא והיינו כהגרע"א מ"מ לעד"נ כמש"כ. [חכם אחד כתב לי שתמה ולא הבין קושיית הגרע"א מעיקרא דהא דטריד היה בעקירה לא עדיף מהטעינו חבירו או"מ או שהיה טעון מבעו"י דחייב משום עקירת גופו. ונעלם ממנו הא דפריך בכתובות (דף ל א) ואמאי ה"נ לימא הגבהה צורך הוצאה היא. וע"ש דלא מ"ל אלא בשעמד לפוש וא"כ תמה הגרע"א שפיר דמאי פריך דלמא מיירי בשלא עמד לפוש. אבל אנכי תמה על הגרע"א מהתוס' דשם ד"ה נימא דעקירה לענין חיוב שבת אינה אלא כשמגביה ג' טפחים. ומצות לולב אפי' לשיטתו פשוט דא"צ ג"ט וכלשון הש"ג משנטלן והגביהן ממקומן. וזה דוחק לומר דכוונתו דלוקמה כגון שהיה מונח על מקל שהוא גבוה ג"ט כמש"כ התוס' שם: