תלמוד בבלי - מסכת סוכה · דף כ״א עמוד ב

בקבר התהום - כלומר בספק קבר:

דיש כמה אגרופים - מן החבלים לקרקע: נוהגין היינו - אלמא אהל עראי לאו אהל הוא: הואיל ולגבה עשויה - לישן על גבה ולא תחתיה לפיכך אין לה שם אהל:

על הרועים - שמכניסין ראשיהן תחת כריסם: להכי נקט גבי מטה מנעלים וסנדלים דאמרי' בבבא בתרא (דף נח.) איזהו מטה של תלמידי חכמים כל שאין תחתיה אלא מנעלים של בעל הבית בימות החמה וסנדלים בימות הגשמים שנותנים שם כשהוא בא לשכב ולישן חולץ מנעליו ונותנן תחת מטתו אבל לתת תחתיה דברים אחרים גנאי הוא לו שמרגיל בני הבית לשם:

על בני מעיין - גג ששדרה שלהן מגין עליהן: תסוככני - אלמא סכך קרי ליה:

ואיבעית אימא - לר' יהודה מטה אהל היא אלא היינו טעמא דשרי משום דסוכה אהל קבוע הוא: ולא אתי עראי ומבטל קבע - להסיר שם הסוכה מכאן:

והא ר' שמעון דאמר נמי סוכה קבע - דבעי ארבע' דפנות ואמרי' בפרק קמא (דף ז:) ר' יהודה ור' שמעון ורבן גמליאל ור' אליעזר ואחרים כולהו סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן וקאמר במתניתין לפי דרכינו למדנו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו:

משיחתו - לשון שיחת חולין ושמחה:

מלתא - חדתא אגב אורחיה דאזיל לאשמועינן שני דברים שלמדנו הולך בלשונו בדבר שתוכל להבין בו דבר חידוש דאי אמרת מדבריו לא שמעינן מינה שתהא שיחת חולין צריכה ליתן לב ללומדה אבל השתא אשמעינן דצריך להטות אוזן אף לשיחתן שאף היא סופה להבין בה דבר תורה מדבריו משמע דברי תורה שהוא מתכוין ללמדן לתלמידים: צריכה לימוד - צריך לשומעם שיתנו להן לב: ועלהו - דבר קל שבו:

מתני' בכרעי המט' - מטה שלמה: ר' יהודה אומר כו' - טעמא מפרש בגמרא:

גמ' שאין לה קבע - שמטלטלת על ידי מטה ור' יהודה לטעמי' דאמר סוכה דירת קבע בעינן: שמעמידה כו' - ואע"פ שלא למדנו פסול אלא לסכך הואיל ועיקרו של סכך אלו מעמידין הוי כאילו סיכך בדבר המקבל טומאה:

אבל סיכך על המטה - ולא סמך הסיכוך בכרעים אלא על גבי יתידות אבל כל דופני הסוכה אינן אלא מטות משלשה צדדין לא פסיל ר' יהודה דהא לא גמרי' פסול מיניה לסוכה אלא לסיכוך וזה לא הוא ולא מעמידו בפסולי' ולענין קבע נמי יש קבע לסיכוך:

אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ שִׂיחַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים צְרִיכָה לִמּוּד? שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים א, ג) "וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל". הנה בעל המאמר הזה שהוא רב נאה לו דרשה זו כי נתקיימה בו בעצמו דאיתא בגמרא דחולין (חולין קיא:) אתמר דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח, ושמואל אמר מותר לאכלן בכותח, רב אמר אסור נותן טעם הוא, ושמואל אמר מותר נותן טעם בר נותן טעם, והא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דרב אקלע לבי רב שימי בר חייא, בר בריה חש בעיניו עבדו ליה שייפא בצעא, פירוש עשו לו משיחה מסממנים בקערה אחת, בתר הכי רמו ליה בשולא בגווה פירוש הניחו לו אחרי זה תבשיל באותה הקערה טעים ליה טעמא דשייפא אמר יהיב טעמא כולי האי, פירוש שחזר ונתן טעם בבישול ומה דשמע האי עובדא סבר דסבירא ליה לרב נותן טעם בר נותן טעם בעלמא נמי אסור עיין שם. נמצא משיחתו של רב למדו הלכה גדולה ולכן דרשה זו דדריש רב כאן נתקיימה בו בעצמו.

גמרא שאני מטה הואיל ולגבה עשויה. נל"פ ע"ד שכ' מקצת פוסקים דאפי' למ"ד מצות אצ"כ במכוון שלא לצאת לכ"ע ל"י עמ"א תקפ"ט סק"ד או ע"ד שכ' הר"ן בפ"ד דר"ה במתניתין דהמתעסק ל"י ע"ש:

רש"י ד"ה נוהגין היינו אלמא אוהל עראי כו'. לכאורה לפי הענין הכי הל"ל אלמא אוהל שאינו עשוי ביד"א דכל שלא נעשה בכוונת אוהל שלא ביד"א מיקרי כדלעיל:

ובעצמות וגידים תשוככני. אף על גב דהאי קרא באדם כתיב כל שכן בהמה שכריסה למטה כעין אהל:

למדנו שעבדים פטורים מן הסוכה. ואע"ג דהאי מצות עשה שהזמן גרמא אצטריך לאשמועינן דלא תימא דחייבין משום דכתיב תשבו כעין תדורו כדלקמן בשילהי פירקין (סוכה דף כח:):

שאין לה קבע. שמטלטלת על ידי המטה ורבי יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע כך פירש בקונטרס לפי סברא זו מצינו למימר דפליגי נמי בסוכה שבראש העגלה וגריס שפיר לעיל בפרק קמא (דף ז:) ולקמן בפירקין (סוכה דף כג.) בראש העגלה גבי פלוגתא דרבן גמליאל ור' עקיבא בראש הספינה דבראש העגלה נמי פליגי והא דמודה רבן גמליאל בראש הספינה דכשרה היכא דיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דיבשה כדאמרי' לקמן (שם) אע"ג דמטלטלת ע"י הספינה שאני ספינה דאורחא בהכי וחשיבא קבע אע"ג דמטלטלת ואפילו למאן דמפרש הכא טעמא דמתניתין משום דבר המקבל טומאה מכל מקום מודה הוא דפליגי נמי בטעמא דדירת קבע תדע מדלא קאמר איכא בינייהו כגון שסמכ' בשידה תיבה ומגדל המחזיקים ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש דלמאן דאמר לפי שאין לה קבע הכא נמי אין לה קבע דמטלטלת ולמאן דאמר לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה הני כיון דבאין במדה טהורים כדתנן פרק ט"ו דכלים (מ"א) ומיהו קשה דלקמן (סוכה דף כג.) דפסיל ר' יהודה סוכה על גבי בהמה מאי טעמא משום דכתיב חג הסכות תעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לשבעה וזו אינה ראויה לפי שאין עולין לה בי"ט והשתא תיפוק ליה משום דמטלטלת ע"י בהמה ואינה קבע מידי דהוה אסומך בכרעי המטה ובירושלמי משמע דטעמא לפי שאין לה קבע שאין לה י' טפחים מן המטה עד לגג דהך פלוגתא דר' זירא ור' אבא דהכא מתני לה בירושלמי בר' אמי ור' אבא וזה לשונו אמר רבי אמי על שם שאין מכרעי המטה לסכך עשרה טפחים אמר ר' אבא משום שאין מעמידין בדבר טמא הא תני מעשה בירושלים שהיו משלשלין מטותיהן לפני חלונותיהן והיו מסככין על גביהן אין תימא משום שאין מעמידין על דבר טמא הא לית ליה טעמא אלא משום שאין מכרעי המטה לסכך י' טפחים עד כאן ירושלמי ואותן של אנשי ירושלים היה עשרה מכרעי המטה לסכך והא דקתני מתניתין רבי יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד מעצמה אסורה דמשמע הא יכולה לעמוד כמו שסמכה על יתידות כשרה אע"פ שאין מכרעי המטה לסכך עשרה לא חשיב עראי כיון דאי שקיל לה למטה איכא אויר עשרה והסוכה מתקיימת כדאמר אביי בשמעתין למאן דאמר אין לה קבע הרי יש לה קבע כלומר אי שקיל לה למטה דמטה לחודה קיימא ואין הסוכה נפסלת בשביל שהכניס בה מטה ומיעט אוירה מידי דהוה אכרים וכסתות דפרק קמא (דף ג:) לא הוי מיעוט לא לענין עשרה ולא לענין עשרים: