תלמוד בבלי - מסכת סוכה · דף י״א עמוד ב

בעינן כנף בשעת פתיל - בשעה שפותלו שתולה בו הפתילים בעינן כנף אחד ולא שנים:

לעולם - ואפילו מפסקן לשנים לאחר קישור וקשיא לרב:

וסיכך על גבן פסולה - ול"ג בברייתא אם היה סיכוך הרבה מהן או שקצצן:

דשלפינהו שלופי - פשחן מן האילן עד שניתקן ומתוך שאין קציצתן ניכרת כל כך ששוכבין ראשי פשיחתן אצל האילן לא הוי עשיה מעלייא: מ"מ תלאן ואח"כ פסק קשיא לרב - דמכשר:

כתנאי - אי אמרינן קציצתן זו היא עשייתן או לא: עבר וליקטן - ענבי ההדס דתנן לקמן (סוכה ד' לב:) אם היו ענביו מרובין מעליו פסול דהוה ליה מנומר ולא הדר הוא ואם מיעטו כשר ואין ממעטין בי"ט דמתקן מנא להכשיר את הפסול וקתני בברייתא עבר על דברי חכמים שאמרו אין ממעטין בי"ט ולקטן בי"ט פסול:

סברוה - רבנן דבי מדרשא דבעו למישמע מינה דבלקיטתן זו היא גמר עשייתן פליג: דכולי עלמא - תרוייהו הנך תנאי סבירא להו: לולב צריך אגד - לאגוד שלשה המינין כאחד ושייכא בה עשיה: וילפינן לולב מסוכה - בבנין אב מה מצינו בסוכה שיש בה מעשה והקפידה תורה על העשוי בפסול אף לולב כן:

לא ילפינן לולב מסוכה - לפסול בה את העשוי:

ואיבעית אימא - אם הוה סבירא להו לתרוייהו לולב צריך אגד ושייכא ביה עשיה דכולי עלמא דילפינן לולב מסוכה למיפסל ולקיטתן לאו זו היא עשייתן: ר"ש סבר לולב צריך אגד - לאגוד שלשה המינים ושייכא ביה עשיה ועל כרחך מבעוד יום אגדו עם ענביו וכי לוקטו בי"ט הוה ליה מן העשוי:

לא ילפינן - לא למדוה ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא א"כ למדו מרבו ורבו מרבו עד משה רבינו ושמא מקראות הללו לא לדרוש גזירה שוה נכתבו:

ואנוהו התנאה לפניו במצות - סוכה נאה לולב נאה ציצית נאה:

ואד יעלה מן הארץ - שמע מינה עננים גידולי קרקע נינהו וסוכה מעננים ילפינן שהרי זכר לענני כבוד הוא כדכתיב כי בסוכות הושבתי ומתרגמינן ארי במטלות ענניי: אין מקבל טומאה - דלא נאמרה טומאה אלא בכלים ואוכלין ומשקין ואדם וזה איננו אחד מאלה:

ענני כבוד היו - סוכות שאמר הכתוב שהושיבם במדבר: סוכות ממש - מפני החמה בשעת חנייתן היו עושים סכות: מאי איכא למימר - מי יאמר לנו שלא היו מסוככות בכלים ובגדים ועורות:

כי חגיגה - כל בהמה לרבי יוחנן גדולי קרקע הן שמן הקרקע גדילים וניזונין אבל דגים ומלח וכמהין ופטריות לאו גידולי קרקע נינהו וגבי מעשר קרינן להו לבהמות גידולי קרקע דאמר קרא (דברים י״ד:כ״ו) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו' מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע וכו' ומיהו כיון דלא קמה מילתייהו דרבי יוחנן דהא פרכינן עלה אי מה חגיגה בעלי חיים וכו' וילפינן טעמא מגרנך ומיקבך לא סמכינן עלה לאכשורי לסכך בעורות דנהי דגידולי הארץ איקרי על שם שהארץ מגדלתן במרעה ופרנסה אבל גידולים מן הארץ לא אקרי אלא דבר הצומח מן הקרקע ולא בהמות דתניא בהשוכר את הפועלים (ב"מ ד' פט.) פועלים אוכלין בדבר שגידולו מן הארץ וגמר מלא תחסום שור בדישו מה דיש מיוחד דבר שגידולו מן הארץ כו' יצא החולב והמחבץ והמגבן אלמא לאו גידולין מן הארץ קרי להו תנא:

בגמ' והכא במילף לולב מסוכה קמיפלגי ופירש"י דהך ילפותא היינו בבנין אב אלא דאכתי לא מפרש במאי קמיפלגי הנך תנאי. ועוד דהאיך שייך למילף לולב מסוכה בבנין אב הא איכא למיפרך מה לסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים משא"כ בלולב דכה"ג איתא בש"ס בפרק ר' אליעזר דמילה דמייתי הך פירכא גופא וכן בדוכתי טובא ונ"ל דהאי בנין אב היינו דילפינן מסוכה ומציצית דתו ליכא למיפרך הך פירכא דהא קי"ל לילה לאו זמן ציצית ואם כן אמרינן שפיר ציצית יוכיח. ולפי זה א"ש דהאי תנא דאמר לולב לא מיפסל משום תעשה ולא מן העשוי והיינו משום דס"ל דלילה זמן ציצית כמו שהובא בתוס' לעיל וא"כ תו לא שייך הך ילפותא בנין אב מסוכה לציצית דאכתי איכא למיפרך מה לשניהם שכן נוהגות בלילות כבימים כן נ"ל וק"ל:

גמרא א"ד א"ר מתנה בדידי הוה עובדא כו'. כה"ג עירובין (ו ב):

שם הב"ע דשלפינהי שלופי. עפרש"י ולע"ד נל"פ דעקרן משרשן כמו דקא משליף קטיני (ב"מ פט) ונשארו עומדים על מקומן על עקרן דלא מינכרא עקירתן כ"כ:

שם ורבנן לקיחה מלקיחה לא ילפינן. הב"א מביא דמצינו שנתקבל תיבה למידרש בה גז"ש במקום זולת מקום והוא דבפ' ע"פ (קטז ב) משמע דרבה ור"י לא גמירי גז"ש בעבור זה דגבי הגדה מבננו זה דבן סו"מ ואילו בשבת אמר דכ"ע בר"ח אתו למ"ס כתיב הכא ביום הזה כו' ול"ד הרב ז"ל. א' דבע"פ לא נזכר רבה ובשבת איתא רבא. ב' דא"ל הזה נתקבל ולא זה. ג' לפמש"כ בע"פ בס"ד אף ראב"י לא בגז"ש יליף שם אלא דמביא כמו דדרשינן שם גבי בסו"מ זה למעוטי סומין ה"נ איכא למידרש הכא בהגדה ע"ש וע"ש (ו ב) בתד"ה ממאי בסופו:

פסולין לעולם. כולהו אמוראי וכולה שיטתא כשמואל ולא אמר קציצתן זו עשייתן וגבי סוכה צריך נענוע:

דשלפינהו שלופי. קצת קשה דהא מפרש טעמא בברייתא משום תעשה ולא מן העשוי וי"ל אסמכתא בעלמא הוא אי נמי הכא מיירי כשנפשח ומעורה בקליפה ואין יכול להחיות לה כי ההיא דפ' העור והרוטב (חולין דף קכז:) דאע"ג דחשיב כתלוש מ"מ כיון דלא נקצץ לגמרי לא אמרינן זו היא עשיה:

דברי ר"ש בן יהוצדק. תנא היה ואפשר שזה הוא הנזכר בכמה מקומות בש"ס א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק ואין זה הוא דפרק זה בורר (סנהדרין דף כו.) דקרנהו ריש לקיש רועי בקר ואמר להו ר' יוחנן אי קרינכו רועי צאן מאי עבידנא לכו דלא הוה מהדר ליה הכי אלא מוחה היה על כבוד רבו:

והכא במילף לולב מסוכה קמיפלגי. והא דאיפלגו בעבר וליקטן ולא איפלגו בליקטן מערב י"ט דבעי לאשמועינן אין דיחוי אצל מצות כדאיתא בפרק לולב הגזול (לקמן סוכה דף לג.) א"נ משום דמעי"ט היה יכול לתקן לכתחילה להתיר אוגדו ולחזור ולאוגדו אי נמי כדפי' בקונטרס לקמן דנקט פלוגתייהו בי"ט למימר דבתר אוגדיה פליגי דהא בי"ט לא אגיד ליה:

לקיחה לקיחה לא ילפינן. בריש קדושין (דף ב.) ילפי' קיחה קיחה משדה עפרון אבל הכא לא ילפינן גזירה שוה דלקיחה:

מקיש סוכה לחגיגה. הכא מייתי קרא דחג הסוכות תעשה לך ולעיל (סוכה דף ט.) דאסרינן עצי סוכה משום דאיתקש לחגיגה מייתי קרא דחג הסוכות שבעת ימים לה': וגידולו מן הארץ. בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) גבי מעשר שני דכתיב ונתתה הכסף בבקר ובצאן חשיב בהמה גידולו מן הארץ אבל בפ' השוכר את הפועלים (ב"מ דף פט.) גבי דיש ובפ"ק דקדושין (דף יז.) גבי הענקה לא חשיב בהמה גידולי קרקע דלגבי דבר היוצא מן הקרקע ממש כגון דיש וגידולין לאו יוצא מן הקרקע היא אלא שהיא גדילה מן הקרקע: