תלמוד בבלי - מסכת סוטה · דף כ״ח עמוד א

גמ' דאי אית ביה עון - שבא עליה לאחר שנסתרה: בזמן שהאיש מנוקה מעון - שלא בא עליה משנאסרה עליו האשה ההיא תשא עונה שיבדקוה המים:

אלא לבועל ליתני - כך בודקין את הבועל בהדיא כדתני סיפא בהדיא כך אסורה לבועל ולא תנא כך אסורה לו:

באו ובאו קאמר - מרבויא דוי"ו או ובאו ובאו הכפולים בפרשה דריש:

שנאמר נטמאה ונטמאה - ש"מ רבי עקיבא וו"י דריש:

ועדיין - בהא גופא מיבעיא לי נטמאה ונטמאה דריש מרבויא וו"י או חד נטמאה וחד ונטמאה קדריש:

שיתא קראי - שלשה ובאו כתובים שם ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן להודיע לנו דבטן והדר ירך שלא להוציא לעז כדאמרי' בפ"ק (לעיל סוטה ט:) וחד והשקה את האשה את מי המרים המאררים ובאו בה המים וגו' לצואה שהקב"ה גוזר שיבואו בה המים למרים וחד לעשייה והשקה את המים והיתה אם נטמאה וגו' לעשייה כאן הודיע הכתוב את ישראל דמבטיח להן שיבדקוה המים ובכולם כתיב וו"י יתירי הרי שית:

דידיה - דבועל:

דידה - דאשה ידיעה וצוואה ועשייה כדפרישית:

ורבי - דלא דריש וו"י תלתא קראי הוא דכתיבי וכולהו לדידה ידיעה ועשייה וצוואה:

שלא להוציא לעז - משום דהוא אמר לה בקללה ברישא את יריכך נופלת וגו' וסוף המים לבדוק כדרך כניסתן דכתיב וצבתה בטנה והדר ונפלה יריכה לכך הוצרך להודיע תחילה שהמים כדרך כניסתן יבדקוה:

ואימא כוליה להכי הוא דאתא - לבועל להודיע דבטן לקה ברישא מנלן: מאי בטן וירך - סתם הכא והכא דריש ליה:

שלשה פעמים - וקינא את אשתו והיא נטמאה והיתה אם נטמאה תחת אישה ונטמאה: ואחד לתרומה - שאפילו היא בת כהן ובעלה כהן נפסלה מן התרומה:

קל וחומר - אינו צריך להביא מן המקרא לפוסלה מן הכהונה מלינשא לכהן דמקל וחומר אתי: מה גרושה - בת כהן שנתגרשה מישראל וזרע אין לה שמותרת בתרומה כדכתיב מלחם אביה תאכל (ויקרא כב) פסולה לכהונה: זו שפסולה מתרומה - מרבויא דנטמאה כדקאמרת אינו דין שפסולה לכהונה ולקמן פריך והא לא איירי רבי עקיבא בפסול כהונה כלל דלא אצרכה קרא ומאי קאמר ליה רבי ישמעאל:

מה ת"ל והיא נטמאה כו' - גרסינן ולא גרס א"כ דמילתא באנפי נפשה היא ולא נטמאה יתירא קמיבעיא ליה דהא דרשינן ולאו רבי ישמעאל לחודיה קאמר לה אלא סתמא היא וקראי דעניינא קדריש ואזיל: מה תלמוד לומר וקנא את אשתו והיא נטמאה - דמשמע דודאי נטמאה ומה תלמוד לומר או עבר עליו וגו' והיא לא נטמאה אי פשיטא ליה דנטמאה למה שותה ואי פשיטא דלא נטמאה למה משקה: מגיד לך הכתוב שעל הספק אסורה - והכי קאמר קרא אשה זו שמא נטמאה ושמא לא נטמאה וקאמר לך דישקנה לברר הספיקא ואי לא משקה לה אסורה:

ומכאן אתה - למד ק"ו לשרץ ספק נגע בטהרות ספק לא נגע דמחזקינן לה בטומאה מספק: סוטה לא עשה בה כו' - דכתיב והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת והוא הדין לשוגג אשתו ואשת איש עמו בבית ונתכוון לאשתו ונזדמנה לו זו ואף היא שגגה כסבורה שהוא בעלה:

גמרא ת"ש מדקתני סיפא ר"א שני פעמים כו' נטמאה ונטמאה כו'. כצ"ל הראשון בלא ו':

שם חד לצואה כו'. עפרש"י. והכוונה שהקב"ה מצוה למים וגוזר עליהם שיפעלו הצבת בטן והפלת ירך כמו ואת העורבים צויתי (מלכים א' יז ד) דאליהו. ועל העבים אצוה (ישעיה ה ו). ולכן לא יפה עשה התוי"ט שהשמיט תיבת למרים שבפרש"י. והנה הגמרא לא נקטה הדרשות לסדר הכתובים אשר מהם נדרשות. וכן לקמן ג"פ האמורים בפרשה אם נטמאה כו' אינן כסדרן בפרשה:

רש"י ד"ה סוטה לא עשה. וה"ה לשוגג אשתו וא"א עמו בבית כו'. עי' לעיל ר"פ בתוספות בשם הירושלמי הוא מזיד והיא שוגגת כו' אפשר לומר כו':

תד"ה מה ת"ל והיא נטמאה. כצ"ל:

תד"ה אינו דין ואפ"ה ל"ע בהן ספק טהת"ה כו'. תימה דהא טהת"ה היא ודאי טומאה אלא שלא היתה נודעת קודם לשום אדם כדמוכח בכ"ד. וכן פרש"י בפסחים (פא ב) ד"ה ומי דיינינן ובד"ה שאין לו מקום. וא"כ מאי יוכיח איכא. ועל פרש"י שהעירותי שם (פ ב). יש לכוונו עפ"י פרושו שם (פא) ד"ה ופטורה ע"ש:

בא"ד. ההגה שבגליון בשם הרש"א משובשת ועי' בו בפנים:

ההוא דמודע לה כהן - פירוש הכהן צריך להודיע שלא להוציא לעז וכיון דגלי לן קרא דהוא נבדק כמותה וכתיב בה צואה ידיעה ועשייה לא צריך למכתב תו ביה:

זו שאסורה בתרומה אינה דין שאסורה לכהונה - וליכא למימר בת ישראל יוכיח שאסורה בתרומה ומותרת לכהונה דה"פ ומה גרושה שמותרת לתרומה אסורה לכהונה ע"י מעשה שנעשה בה דהיינו גירושין זו וכו' אינו דין שאסורה לכהונה ע"י זנות שנעשה בה אבל בת ישראל מה שפסולה בתרומה אינו ע"י מעשה ועוד אם תנשא בת ישראל לכהן תהא מותרת לתרומה מה שאין כן באלו שאין להם היתר לעולם בספרי מתני הכי ומה גרושה קלה שמותרת לחזור למגרשה בישראל פסולה מן הכהונה סוטה חמורה דין הוא שפסולה מן הכהונה:

מה ת"ל היא נטמאה וכו' - כגירסת רש"י וכך סיומא ללמדך שלעולם אין משקין אלא על הספק וא"ת וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא יש לומר הכתוב אוסרה קודם שתיה כאילו היא ודאי ואע"ג דליכא מלקות כדמוכח בפ"ק דיבמות (דף יא:) מיהו לאו הבא מכלל עשה איכא ואפי' אם היא טהורה נענש בב"ד של מעלה אם בא עליה כמו על חייבי עשה ולא כשאר ספיקות כגון ספק חלב ספק שומן ואכלו ונודע שהוא שומן אע"ג דצריך כפרה וסליחה מיהו לא חמיר כחייבי עשה:

אינו דין שעשה בו ספק כודאי - ליכא למיפרך נזיר ועושה פסח יוכיחו שעשה בהן אונס כרצון דנפקא לן מכי ימות מת עליו בפתע פתאום בספרי ובפרק ב' דכריתות (דף ט.) ואפ"ה לא עשה בהן ספק טומאת התהום כודאי לפי שטומאת התהום הלכה הוא ולא סתרינן ק"ו מהלכה וה"ה דאין להוכיח משם דהכי אמר בהוכחה אף אני אביא זה והלא אין ללמוד הימנו אבל הא איכא למתמה אמאי לא פרכינן מה לסוטה שכן רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה כדפרכינן לעיל בריש פ"ק (סוטה דף ב:) ואין לומר משום דלעיל מיירי בטומאה דבתר קינוי וסתירה דמהימן עד א' התם ודאי איכא רגלים אבל הכא ילפינן מסתירה דבתר קנויא גרידא דליכא למיפרך שכן קינא לה דקנויא לא חשיב רגלים בלא סתירה דהא בריש מסכת נדה (דף ב:) דמייתי התם מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו על גביו בין ברה"ר בין ברה"י טמא ר"ש אומר ברה"ר טהור ברה"י תולין ושניהם לא למדוה אלא מסוטה רבנן סברי כסוטה מה סוטה ספק הוא ועשאוה כודאי אף כו' ופריך אי מסוטה נימא מה סוטה ברה"י טמא ודאי הכא נמי טמא ודאי הכי השתא התם יש רגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה הכא מאי רגלים לדבר איכא אלמא אע"ג דמסתירה דבתר קנויא יליף כי הכא פריך והכא אמאי לא פריך הכי ויש לומר דסתירה על ידי קנויא בסוטה הוי כספק מגע שרץ שהרי בלא קנויא לא היה שום ספק בסתירה גרידא דלא נחשדו על העריות הלכך הקנויא גורם הספק וה"פ במס' נדה התם גבי סוטה וספק שרץ הרי ריעותא דהיינו השרץ והבועל קמן אצל הטהרות והאשה אבל גבי מקוה קודם טבילה לא ראינו שום ריעותא דאיכא לספוקי על ידה ולעיל בפ"ק קודם העדאת עדים לא הואי שום ריעותא: