תלמוד בבלי - מסכת שבועות · דף מ״ז עמוד ב

אביו כי האי גוונא מיחייב - שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע דהא אינו יודע קאמר לישלם היינו דאיצטריך קרא למעוטיה למיפטר היורש בטוען טענה זו:

לעוקב אחר המנאף - נעשה לו אפוטרופוס להרגיל לו נשים לניאוף:

תרתם - את הארץ: וגיניתם - את המקום שהשכין את שכינתו ביניכם:

קרב לגבי דהינא ואידהן - אם נגעת במשוח בשמן תהא. גם משוח בנגיעתו כלומר פרת הוא קטן משלש נהרות שהוא מנוי אצלם לבסוף והנהר הרביעי הוא פרת (בראשית ב׳:י״ד) וכאן הוא קורא אותו נהר גדול בשביל שהוא נזכר כאן על שם א"י שהיא חשובה נזכר גם הוא בחשיבות דהינא לשון שמן ומשיחה (ישעיהו ל״ד:ו׳) הודשנה מחלב מתרגמינן אתדהינא:

מתני' לא שאמר לו כתוב על פינקסי כו' - אלא בזמן שיש רגלים לדבר שבעל הבית מודה שאמר לו תן כו': שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית - דאמר ליה פועלים לא מהימנו לי בשבועה את האמנתינהו דלא אמרת לי בסהדי הב להו וכן פועלין אמרי ליה לא מהימן לן חנוני בשבועה: גמ' טורח שבועה זו למה - ששניהן באין לבית דין שתצא שבועת שוא מביניהם ולא פירש (לי) רבי מאי סבירא ליה אי נוטלין בלא שבועה כבן ננס או יפסיד חנוני בשבועת פועלים: תנינא שניהם נשבעין ונוטלין - כבר שנית לנו וסתמת במשנה שניהן נשבעין ונוטלין:

קיבלה מיניה - רבי מר' חייא והדר ביה או לא: ת"ש - כי פריש רבי מאי סבירא ליה בגווה קאמר פועלים נשבעים לחנוני שלא קבלו ממנו כלום אלמא לא קיבלה וסבירא ליה חנוני יפסיד שהיה לו לתת להם בעדים: ואם איתא - דקיבלה נשבעין לבעל הבית מיבעי ליה דמה להן אצל חנוני לשבועה הואיל וחוזר וגובה מבעל הבית:

אמר רבא - לעולם קיבלה מיניה והכי קאמר פועלין נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני כלומר לפני חנוני כדמפרש ואזיל:

המכחישות זו את זו - שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג: זו באה בפני עצמה ומעידה - בעדות אחרת וכן זו ואע"פ שהאחת פסולה אין לך לפסול לא זו ולא זו הואיל ואינך יודע איזה מהן פסולה אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו אין נאמנין בעדות אחת דמה נפשך אחד מהן פסול והיינו דנקט ביה האי לישנא באה בפני עצמה ומעידה: בהדי סהדי שקרי למה לי - הואיל והאחת פסולה אין אחת מהן נאמנת לשום עדות:

ה"ג שני מלוין ושני לווין ובשני שטרות היינו פלוגתייהו ול"ג דכ"ע: ב' מלוין וב' לווין וב' שטרות - וא' מב' כיתות הללו חתומה על זה והב' חתומה על זה דלרב הונא שניהן השטרות כשירין ולרב חסדא שניהן פסולין: מלוה ולוה ושני שטרות - שיש לו לאדם אחד שני שטרות על שתי הלואות על חבירו וא' מהן חתומה על זה וא' על זה יד בעל השטר על התחתונה בין לרב הונא בין לרב חסדא אין חולקין בזו שהרי זה בא עליו מכח שתי כיתות אחת כשירה ואחת פסולה אין אתה יכול לפסול את שניהן ולא להכשיר את שניהן הלכך שטר קטן שבהם גובה הימנו והגדול יפסיד לפי שאומר לו זו היא הפסולה דמספיקא לא מפקינן ממונא מיניה אבל ממה נפשך הקטן גובה דיש בכלל מאתים מנה:

שני מלוים ולוה אחד - היינו מתני' שני מלוין הוציאו איש שטרו על לוה אחד ואחת משתי כיתות הללו אחת חתומה בזה ואחת בזה לא קמבעיא לן מאי קאמר רב הונא בה דהיינו מתניתין דקתני נשבעין ונוטלין מבעל הבית ואע"פ שאנו יודעין שאחד מהן שקר אין אנו יכולין להפסיד את אחד מהן ונזקקין להן ב"ד להגבותן והכי נמי לרב הונא דאית ליה גבי שני מלוין ושני לווין זו באה ומעידה וזו באה ומעידה הוא הדין לשני מלוין ולוה אחד ואע"פ שממה נפשך הלוה העני הזה לוקה באחד מן השטרות הללו על ידי עדות פסולה אין אתה יכול להפסיד את אחד מן המלוין שאינך יודע איזה הפסולה: שני לווין ומלוה אחד - הוציא מלוה זה שני שטרות זו חתומה בזה וזו חתומה בזה: מאי - אמר רב הונא בזה מי אמרינן כיון דחד גברא הוא דמייתי להו לקמן לא מזדקקינן ליה דמה נפשך בשטר פסול בא לפנינו זה דוחה אצל זה וזה אצל זה ויפסיד או דלמא כיון דעל שני לווין הוא מוציא זו באה ומעידה וזו באה ומעידה לרב חסדא לא מיבעיא ליה דהא אפי' בשני מלוין ושני לווין ושני שטרות פסול וכל שכן בשני לווין ומלוה אחד:

עֶבֶד מֶלֶךְ כְּמֶלֶךְ (דברים א, ז). יש להבין מאי נפקותא איכא דברי תנא דבי רבי ישמעאל לבין טעם רבי שמעון בן טרפון?ונראה לי בס"ד דידוע קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא ואפילו בשניה שהיתה בימי עזרא הסופר ע"ה לא קדשו כל המקומות ונשארו אותם שבסוף הגבול הסמוכים לנהר פרת שלא קדשו לכן לפי טעם רבי שמעון בן טרפון שאמר 'קְרַב לְגַבֵּי דְּהִינָא וְאִידְהַן' יש לומר לא זכה פרת לכבוד זה של תואר הגדול אלא בבנינה של ארץ דנתקדשו קרקעות שלה לשעתה אבל בחרבנה דלא קדשה וליכא דיהנא לא אדהן פרת לקראו בתואר גדול אבל לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר עבד מלך כמלך קונה תואר הגדול גם בחרבנה כי גם בחרבנה פרת עבד מלך הוא דמשמש את ארץ ישראל יען כי בו מסויים הגבול שלה.

גמ' קרב לגבי דהינא. עיין בכורות דף נה ע"ב תוס' ד"ה הוא:

גמרא אזהרה לעוקב כו' ת"ל לא תנאף כו'. עי' רש"א בח"א שכ' מדלא כתיב לא תשכב אשת רעך כדכתיב גבי עונש ואיש אשר ישכב כו' תקפה עליו משנתו דאדרבה גבי עונש בפ' קדושים כתיב אשר ינאף כו' ובאזהרה באחרי כתיב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך כו':

רש"י ד"ה מלוה ולוה. לפי שא"ל זו היא הפסולה דמספיקא ל"מ ממונא. ואף לר"ה דש"ה דאיתחזקו פסולים כמו דיש חילוק באשם תלוי בין איקבע איסורא ללא איקבע בכריתות (י"ח) ע"ש:

רש"י ד"ה שני מלוין. ואחת מב' כתות הללו חתומה כו'. כצ"ל:

בא"ד לא קמבע"ל מ"ק ר"ה בה דהיינו כו'. ולר"ח נראה דהוה דינא שמניח דמי שטר קטן ביניהם ומסתלק כמו בלקח מקח מה' בנ"א כו' שביבמות (קי"ח ב') ועי' בב"מ (ל"ז) בסוגיא דאמר לשנים גזלתי כו' ובפוסקים שם חלוקי דינים בכיוצא בזה:

אי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא מיחייב. תימה למ"ד בפ' השואל (ב"מ דף צז: ושם) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב דברי עדיף היכי מוקי לה האי קרא אי בנ' ידענא ובנ' לא ידענא בהא ליכא חיוב שבועה לאבא אלא חיובא דממון דברי עדיף וי"ל דמוקי לה כרב ושמואל דבסמוך א"נ ה"ק הכתוב שבועת ה' תהיה בין שניהם היכא דשייכא ומי שאינו יכול לישבע משלם ולא כן היורשין דפטורין כשאין יכולין לישבע:

חלה על שניהם. ונענש המשביע אפי' הדין עמו כדפי' בקונטרס בריש הדיינין (לעיל שבועות דף לט:) וכן נראה דהא דריש התם בברייתא ובאה אל הגנב זה הגונב דעת הבריות שתובע ממון ממי שאינו חייב לו ובתר הכי פריך משביע אמאי קאי בסורו ומשני משום דר' שמעון בן רבי טרפון ומדאיצטריך לאתויי הך ושביק ברייתא גופה משום דמיירי אפי' הדין עמו:

בהדי סהדי שקרי למה לי. תימה דרבא אומר במרובה (ב"ק דף עב: ושם) ובמכות (דף ד ושם)) דעד זומם חידוש הוא דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אדרבה הא דמכשרינן למזים הוי חידוש דהא בהכחשה תרוייהו פסולים לרב חסדא ואומר ר"י דרבא סבר כרב הונא דבריש חזקת הבתים (ב"ב דף לא: ושם) מסיק אדרב נחמן ורבא דכ"ע כרב הונא ובסמוך דמשני רבא אליבא דרב חסדא ליה לא סבירא ליה ולמאי דבעי לאוקומי התם רבא כרב חסדא הוה מצי למימר וליטעמיך ועוד דלטעם אחר דלגבי עד זומם דמפרש משום פסידא דלקוחות מצי למיסבר כרב חסדא והלכה כרב הונא מדמוקי רב נחמן ורבא כוותיה בחזקת הבתים וכן פסק ר"ח משום דרב הונא היה רבו של רב חסדא כדאמרינן באלו מציאות (ב"מ דף לג.) ועוד דמתניתין דאחד אומר גבוה כו' דייק לכאורה כרב הונא: