פסקי תוספות על מסכת שבועות דף ל״ו עמוד א

98 קטעים. לדף הגמרא עצמו

א׳
בזקן אין חייב אלא בתער. בראש חייב אף במספרים: ד"ה חייב: דף ב ע"ב
ב׳
משחית ונשחת שניהן חייבין. אסור לישרראל להניח העובד כוכבים להקיף או להשחית לו. המקיף את הקטן חייב: ד"ה ועל הזקן: דף ג
ג׳
אין פודין בכור בקרקעות: ד"ה בכל פודין: דף ד ע"ב
ד׳
אפילו כהן שוטה רואה [את] הנגע ואומר לו הישראל אמור טמא ואומר טמא: ד"ה כל: דף ו
ה׳
דייני גזירות ומגיהי ספרים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה: ד"ה קדושה: דף י ע"ב
ו׳
זיכה מתנה לאחר לא יכול להחליפנה שלא מדעתו: ד"ה מפרישין:
ז׳
בכור שנטרף קוברין אותו בעורו: ד"ה משום: דף יא ע"ב
ח׳
עשה ולא תעשה תשובה מכפרת: כל העובר דבר ומתחרט מוחלין לו מיד. מצוה עשה מוחלין לו לגמרי. בשאר עבירות אין מחילה גמורה אלא מקילין לו [את] הדין: ד"ה לא זז: דף יב ע"ב
ט׳
אחד המרבה ואחד הממעיט אך שיכוין לבו לשמים ומכל מקום אין לו להתפאר שהוא מרבה: ד"ה ללמדך: דף טו
י׳
אסור להתרפאות בדברי תורה אלא במקום סכנה: ד"ה אסור: שם ע"ב
י״א
בזמן הזה יכול לחלל הקדש שוה מנה על שוה פרוטה: ד"ה דכולי: דף טז
י״ב
לבש כלאים ושהה כדי לפשוט וללבוש חייב שתים ואפילו הכניס בית אונקלי בכלאים: ד"ה או אין: דף יז
י״ג
נזיר שהיה [לו] מת על כתיפו ולא הספיק להשליכו מעליו והשיטו לו מת אחר פטור כשטומאה על כתיפו הנוגע בו אז טמא טומאת ז' השליכו מעליו ונגע בו טמא טומאת ערב: ד"ה נזיר:
י״ד
שגג בתחילת ביאה והזיד בסופה הוי שב מידיעתו: ד"ה אי בת"ח: שם ע"ב
ט״ו
משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי יפרוש באבר מת: ד"ה אלמא: דף יח ע"ב
ט״ז
אמר קונם שלא אוכל חל נדר משא"כ בשינה שצריך לומר קונם עיני בשינה: ד"ה שלא אוכל: דף כ
י״ז
מתפיס בנדר נדר מי שאמר הריני נזיר ואמר חבירו וגם אני: ד"ה אלא: שם ע"ב
י״ח
נדרים חלין על דבר מצוה באומר קונם שאיני נוטל לולב אבל שלא אוכל נבילה לא: ד"ה דכי לא:
י״ט
קידוש היום דאורייתא אבל על יין או המברך צריך שיטעום הוי דרבנן: ד"ה נשים:
כ׳
נשים פטורות מסוכה ומציצית וחייבות בכלאים: ד"ה כל:
כ״א
חצי שיעור אסור מן התורה ואין לוקין על איסורי הנאה אלא כדרך הנאתן: ד"ה אהתירא: דף כב ע"ב
כ״ב
דברים שבלב אינן דברים היכא שסותר אמרי פיו אבל אמר שבועה שלא אוכל סתם ואמר בלבו מין פלוני אין נאסר אלא בו: ד"ה דלמא: דף כג
כ״ג
לשון שבועה לא שייך אלא על עצמו אפי' אמר דבר פלוני אסור עלי ולשון קונם על החפץ: ד"ה מה שאין כן: דף כה
כ״ד
טעה בלשון שבועתו אפילו עונש ליכא מלבד גבי ממון חבירו דהוי ליה למידק: ד"ה את לבך: דף כו
כ״ה
נודרין לחרמין כו' דמשום אונס שרי ולא בע"א לע"ה. גמר בלבו פת חטין והוציא פת סתם שרי באונס אפי' מדירו על דעתו שרי: ד"ה גמר: שם ע"ב
כ״ו
הנהיג שור וחמור אין חייב אלא בקשורין וכן צמר ופשתים: ד"ה עד: דף כז
כ״ז
נשבע על הככר כולו ואכלו לבד משהו חייב: ד"ה אם:
כ״ח
נדר אינו חל על דבר שאין יכול להיות אם אמר כל פירות שבעולם עלי ואין נראה לר"י: ד"ה באומר: דף כט
כ״ט
על דעת רבים היינו שנים: חרמות שגוזרין על דעת המקום ועל דעת הקהל יש להן היתר: ד"ה כי היכי: שם ע"ב
ל׳
שבועה שאוכל ככר זו לא משמע כזית אלא שיאכל כולה: ד"ה שבועה:
ל״א
אשה אינה מעידה ואינה דנה: ד"ה שבועות:
ל״ב
מצוה בבעלי דינין בעמידה קריעה מעומד חליצה מעומד: ד"ה מצוה: דף ל
ל״ג
בשעת גמר דין אין יכול להושיב בעלי דינין: ד"ה שאם רצו:
ל״ד
כי אתא צורבא מרבנן לדינא מהפיכנא בזכותיה: ד"ה למאי:
ל״ה
יש להקדים דין של תלמיד חכם לדונו: ד"ה למשרי:
ל״ו
שודא הדיין יתן למי שירצה: ד"ה אי נמי: שם ע"ב
ל״ז
בבית הכסא ובבית המרחץ לא שייך הידור כלל אבל העומדים מפניו שלא לכבדו יצא: ד"ה אפרח:
ל״ח
עשה דכבוד תורה באשת חבר שמא שמא אין שייך לאחר מיתה: ד"ה והאמר:
ל״ט
אימתו עליך לא שייך במקום מצוה דאין חכמה וגו'. אשה שבאה לינשא ותלמיד חכם יודע שבעלה חי יזלזל בעצמו וילך ויעיד משא"כ בממון: ד"ה אבל:
מ׳
במקום שאין חכם מוחל על כבודו חמור כבודו מכבוד הסגן: ד"ה עשה:
מ״א
אלם ובעל טענות לא יתעבר לטעון בשביל חבירו אבל שטורח להביא לו מעותיו מצוה: ד"ה זה הבא: דף לא
מ״ב
אין רגילות להעיד שני עדים כאחת: ד"ה שבועה: דף לב
מ״ג
העידו הרבה עדים כל אחד תוך כדי דבור של חבירו אפי' הראשון יכול לחזור כמו האחרון: ד"ה בתוך:
מ״ד
אין אדם טוען ברצון וגם לישבע בדבר שעד מכחישו: ד"ה הוה: שם ע"ב
מ״ה
היו שניהן חשודין על השבועה יחלוקו: ד"ה ואמר:
מ״ו
אין צריך תחילתן וסופן בכשרות גבי נוגע בעדות להכי יכולין ליסלקו בי תרי מינייהו וליסהדי: ד"ה קרובים: דף לג
מ״ז
הרשאה שוייה שליח: ד"ה בבא: שם ע"ב
מ״ח
אדם יכול להקדיש פקדון שביד אחר. כותבין הרשאה אמטלטלי דכפרי ולמיחזי כשיקרא לא חיישינן: ד"ה היכא:
מ״ט
שלשה שנמצא אחד מהן קרוב או פסול כולן פטורים אם כבשו עדותן: ד"ה או: דף לה
נ׳
הוגה השם באותיותיו ואין מכוין לשם מותר. א"ד מן השם אינו נמחק ש"ד [משדי] צ"ב [מצבאות] נמחקים: ד"ה באלף:
נ״א
כל שלמה שבשיר השירים אין נמחקין. (ד"ז בגמרא) [שם ע"ב]:
נ״ב
צבאות אינו נמחק: (ג"ז שם בגמרא):
נ״ג
הן הן לאו לאו יש ליזהר בשבועה זו ועונש יש בדבר ולא חיוב: ד"ה והוא: דף לו
נ״ד
במברך ה' בעי שם המיוחד: (ד"ז בגמרא):
נ״ה
נטל שטרות חבירו בידו ושרפן לכולי עלמא חייב: ד"ה מיעט: דף לז ע"ב
נ״ו
בעון נדרים בנים מתים קטנים ולא גדולים אבל בעון שבועה אפי' משפחתו נענשים: ד"ה ואין: דף לט
נ״ז
א"ל דור לי בחיי ראשך אחר גמר דין אין יכול לחזור בו ודוקא נדר כבר: ד"ה אם:
נ״ח
כפירת טענה שתי כסף: (ד"ז בגמרא): ע"ב
נ״ט
טענו חטין והודה לו בשעורין פטור אף מדמי שעורין: ד"ה והודה: דף מ
ס׳
טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן חייב: ד"ה וחדא: שם ע"ב
ס״א
כופר הכל וליכא דררא דממונא אין משביעין אותו אך היה היה משמתינן ליה אם חייב ואינו מודה: ד"ה ומאן: דף מא
ס״ב
עני התובע את עשיר ולא אמיד ואין נראה לדיינים שחייב לו אין לגלגל השבועה אלא באמתלא. המשביע חבירו החרימו תחלה שלא להשביעו בחנם:
ס״ג
שבועה דרבנן נמי צריך אנקוטי חפצא: ד"ה מאי:
ס״ד
פלוגתא דרבוותא אי מפכינן שיאמר הנתבע לתובע השבע וטול ואם הלכה כמר בר רב אשי באודיתא ובחיורי ואי אמר ליה אישתבע דלא פרעתיך והשני אומר השבע את ותיפטר: ד"ה ולמר:
ס״ה
טענינן ליתומין מה שאין אביהן יכול לטעון: ד"ה וכי מה:
ס״ו
כתב לאשתו נקי נדר ושבועה לא תיפרע מן היתומים אלא בשבועה: ד"ה וכי:
ס״ז
המלוה חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים: ד"ה ורב פפא: שם ע"ב
ס״ח
א"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ופרעו בפני אחרים פטור: ד"ה אזל:
ס״ט
כשטוענין עליו בב"ד יש לו להשיב בענין שיפטר ולא שיתרץ דבריו. מילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי: ד"ה כל האומר:
ע׳
מה שאדם אומר בבית דין יש לו לברר ואם לא בירר הפסיד: ד"ה כל מילתא: דף מב
ע״א
שטר ריע לא מגבינן ביה ולא קרעינן ליה: ד"ה איתרע:
ע״ב
קרקעות והקדשות אין שומרין נשבעין עליהן ולא משלמין אפי' פשעו. שאל בית ונשרף פטור: ד"ה שומר: שם ע"ב
ע״ג
ענבים העומדין ליבצר לענין סוכה חשיבי כמחובר ולענין ב"ח כתלוש: ד"ה כבצורות. דף מג:
ע״ד
אין לעשות שבועה במקום שיכול לברר ע"י ד"א: ד"ה והשתא: שם ע"ב
ע״ה
הלוהו אלף זוז אקתא דמגלא ואבדו אבד מעותיו. עירבון כנגדו הוא קונה: ד"ה מתני':
ע״ו
ב"ח קונה המשכון להתחייב בגניבה ואבידה ולא באונסין: ד"ה מכאן: דף מד
ע״ז
שומר אבידה הוי שומר חנם. המפקיד אצל שולחני מותר להשתמש בהן ואם נאנסו פטור. קבל עליו אחריות מן העובד כוכבים חמץ חייב לבער: ד"ה שומר:
ע״ח
המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו ומן המעיין טובל בו. ד"ה ורב: שם ע"ב
ע״ט
שוכר אדם משכונו של עני ומנכה בחובו: ד"ה במלוה:
פ׳
קולבון חצי מעה: ד"ה התקבלת: שם
פ״א
מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתי לך חייב: ד"ה וניתב: דף מה
פ״ב
אין להאמין במגו בדבר שאינו ברור לו: ד"ה מתוך: שם ע"ב
פ״ג
לרש"י כופר הכל חייב בפקדון לר"ת לעולם בעי הודאה אף בכפירה והודאה בלא נאנסו חייב לריב"ה נאנסו חייב אף בכופר הכל: ד"ה מתוך [שיכול לומר להד"ם]:
פ״ד
השליח שהעיד שנתן מעות הלוה למלוה אינו נאמן:
פ״ה
שטר כיס היוצא על היתומין נשבע וגובה מחצה המפקיד בעדים ישבע שהחזירם לו:
פ״ו
שכנגדו חשוד על השבועה לא מפכינן השבועה: ד"ה ורבנן: דף מו
פ״ז
אדם הרגיל להזיק עביד דגזים וגם עביד וחייב. אדם נאמן לומר קניתי אילן פלוני לקצור פירותיו ולא לקוצצו לאילן: ד"ה עביד:
פ״ח
מנה לי בידך [והלה אומר] אין לך בידי כלום והעדים מעידים [לו על] חמשים נותנן לו וישבע על השאר. יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה: ד"ה בטוענו:
פ״ט
דברים העשוים להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחים בידי אינו נאמן כלל בשום טענה ואפילו אומר בעל הבית גנובין הן: שם ע"ב
צ׳
ספרים הוי עשויין להשאיל ולהשכיר. הכירן ביד אחר ורגיל להשאיל אין יכול לומר לקוח הן בידי. מגו להוציא לא אמרינן. ד"ה וספרא:
צ״א
העובר על החרם פסול לשבועה: ד"ה אבל:
צ״ב
שניהן חשודים על השבועה חולקין ובנסכא דר' אבא מתוך שאין יכול לישבע משלם: דף מז
צ״ג
יתומין מן היתומין ומת לוה בחיי מלוה ובפוגם שטרו יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין: ד"ה מתוך:
צ״ד
עונש השבועה חלה גם על המשביע אפי' הדין עמו: ד"ה חלה: שם ע"ב
צ״ה
שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו כל אחת כשירה לעדות אחרת: ד"ה בהדי:
צ״ו
המלוה חבירו למחצית שכר אין יכול להשביעו: ד"ה דמורי: דף מח ע"ב
צ״ז
לכל מגלגלין חוץ משכיר: דף מט
צ״ח
שוכר כנושא שכר: ד"ה מאן: שם ע"ב
מהדורת וילנא, נחלת הכלל