תלמוד בבלי - מסכת שבועות · דף י׳ עמוד א

ניכפרו אדיום הכפורים - על כפרת שעיר הנעשה בחוץ שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף: הא אמרינן - לקמן אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה ואע"ג דהאי בשעיר הפנימי כתיב הא איתקוש להדדי כדאמר במתני':

קס"ד כל חד וחד מחבריה גמר - של פסח הסמוך לר"ח גמר מר"ח לכפר על הטהור שאכל את הטמא ובר"ח ס"ל לר"מ כר"ש ושל סוכות הסמוך לשל יום הכפורים גמר מדיום הכפורים לשאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף ושל יום הכפורים משל סוכות לאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף והדר גמרי כולהו כל חד וחד מדסמיך ליה עליונים מתחתונים ותחתונים מעליונים: למד מן הלמד - בהיקש קאמר והני כולהו היקשא נינהו:

כולהו - מר"ח גמר לטהור שאכל את הטמא וראש חדש מינייהו לשאין בה ידיעה כלל וכולהו מדיום הכפורים לאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף וכן הוא מהן לשאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף:

איברא - באמת: קרא עלי מועד - במסכת תענית (דף כט.) תמוז דההיא שתא של שנה השניה ליציאת מצרים שנשתלחו בה מרגלים בעשרים ותשעה בסיון מלויי מליוהו לתמוז לפיכך אירע בו יום חזרת מרגלים בשמונה באב ויבכו העם בלילה ההוא בתשעה באב בכו בכיה של חנם והוקבעה להם בכיה לדורות: לשבור בחורי - בחורבן הבית:

וכפרתו שיירה - שלא הזכיר כאן יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף בכפרה של אלו:

רֹאשׁ חֹדֶשׁ נַמִּי אִיקְרִי מוֹעֵד (במדבר כט, לט). הנה מלבד שלעתיד יהיו כל ראש חודש מועדים גמורים אחר גמר תיקון עון העגל כנודע הנה גם לעת עתה איכא טעמא לקראו מועד בשביל שקביעות המועדים תלויים בו.

גמרא וכפרתן נמי שיירה. ר"ל בכפרתן של אלו נמי שייר כפרה דשעיר הפנימי כ"נ שפרש"י אבל א"כ הל"ל ובכפרתן בב' וגם אינו מפורש יפה מאי דשייר ולעד"נ לגרוס וכפרתו בו' בסוף ור"ל כפרתו של שעיר הפנימי דהיינו יש בה ואין בה:

תד"ה ואיתקש. וי"ל כיון דציץ לאו עבודה היא כו'. ולמ"ד שם דבתר למד אזלינן מעיקרא לאו קושיא היא דלדידי' נפשטה שם דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש:

תד"ה קס"ד. אפי' כו' יליף מהך דלעיל הואיל כו' עד סה"ד. דבריהם סתומים ויש לדחוק דה"ק הואיל דבהך דלקמיה כתיב ושעיר דע"כ בא כדי ללמדו מחברי' וא"א דחברי' לא יליף מהך דלעיל מיניה א"כ אין בו שום חידוש לאגמורי אדבתרי' אבל לקמן האי דבתרי' שפיר יליף מר"ח אף דהאי דלא כתיב ביה ו' מפסיק בינו ובין ר"ח ומה שסיימו הואיל כו' ר"ל דלא מהני מידי הא דמפסיק שתאמר הואיל כו' ע"כ גם הוא יליף מר"ח ובינם (ל"ר) דנקטי היינו משום דאיכא ב' האי דאחר העצרת והאי דאחר יוה"כ וגם אותן שאחריהן ודו"ק:

תד"ה מהו. וי"ל דהכא כיון דנאבד נעקר הפרשתו ואחר שהופרש במקומו כו'. כצ"ל:

ואיתקוש שעירי רגלים לשעירי ר"ח. ואם תאמר ה"ל דבר הלמד בג"ש דר"ח מציץ וחוזר ומלמד אדרגלים בהיקש ופלוגתא היא דרב פפא ומר זוטרא באיזהו מקומן (זבחים דף נ.) ואי הוה אמר דפנימי נמי איתקוש בהאי היקשא דמועדות שהוזכר בסדר קרבן מוספין דכתיב מלבד חטאת הכפורים הוה אתי שפיר דהשתא איתקש רגלים לפנימי דמכפר אטומאת מקדש וקדשיו אבל קשה לר"ש בן יהודה ולר"מ דאית להו דרגלים מכפרים אטהור שאכל הטמא היכי ילפינן הא בהיקש מר"ח ר"ח גופיה לא ילפינן ביה הך כפרה אלא מג"ש מציץ וע"ק אי פנימי נמי איתקש בהאי היקשא אמאי איצטריך לרבי יהודה חטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' הא איתקש ר"ח ורגלים לפנימי דמכפר אטומאת מקדש וקדשיו וליכא לאוקמה בהו אלא באין בה ואין בה וי"ל כיון דציץ לאו עבודה היא אלא תכשיט חוזר ומלמד דהא דלמד אינו חוזר ומלמד היינו בעבודה עצמה אבל קשיא לר"מ היכי יליף בר"ח ורגלים אין בה ויש בה מחיצון הא חיצון גופיה לא גמרינן אלא משעיר הפנימי שמכפר על דבר שיש בה ידיעה ותירץ ר"ת בספר הישר דכיון דהך היקשא דמועד הוי היקשא גמור לחיצון ורגלים מר"ח לענין חטא שאין מכיר בו אלא ה' דכתיב ביה בהדיא עבדינן היקשא לכולה מילתא אפילו לדברים דלא גמר אלא בהיקש ממקום אחר וכן מוכח בסוף פרק איזהו מקומן (זבחים דף נז.):

קס"ד דכל חד וחד מחבריה גמר איני והאמר רבי יוחנן וכו'. השתא לא קשיא עצרת ויום הכפורים מא"ל כדפריך בסמוך משום דכיון דכל חד וחד מחבריה גמר אפילו להך דלא כתב ביה נמי שעיר ושעיר יליף מהך דלעיל הואיל והך דלקמיה כתב ושעיר אבל לקמן פריך שפיר דכיון דכולהו מר"ח גמרי לא מצי למילף עצרת ויום הכפורים דלא כתב בהו ושעיר הואיל ויש הפסק בינם ובין ר"ח:

אלא דרגלים ניכפרו אדר"ח. הא דלא פשיטא ליה דרשה דאותה כמו דרשה דעון משום דר"ש בן יהודה דריש עון ולא דריש אותה וכן צריך לפרש בסמוך גבי דרשה דאחת דפשיטא ליה טפי דרשה דאחת בשנה מדרשה דאחת יכפר: מהו שיקרבו זה בזה. של ר"ח זה בר"ח אחר או של רגל זה ברגל אחר ניחא לכולהו שיקרבו ותימה דבעיא היא בפ"ק דזבחים (דף ו.) אי מכפר עולה אעשה דלאחר הפרשה והשתא אי לא מכפר היאך יקרב הא לא הופרש על טומאה שאירעה בין זה לזה וי"ל דהכא כיון דנאבד נעקר הפרשתו ואחר שהופרש במקומו כיפר על עבירות שהיה לו לזה לכפר וכשיבא ר"ח תחול עליו הפרשה לעבירות שעברו קודם לכן והא דמייתי התם מכבשי עצרת ולא אמרי' כשנשחט הראשון איגלאי מילתא שלא תחול על השני הפרשה עד שעת שחיטה לא דמי כלל לשעיר שאבד דכבשי עצרת על דעת כן הופרשו שישחטו זה אחר זה: