בן יהוידע על מסכת שבת דף נ״ט עמוד ב

מַאי "בְּעִיר שֶׁל זָהָב"? רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא, כִּדְעָבַד לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לִדְבִיתְהוּ. יש להקשות למאי אצטריך רבי יוחנן לומר דבר זה, ודי במה שאמר יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא, שהוא מפרש לנו עִיר שֶׁל זָהָב דנקיט התנא הוא תכשיט שקורין אותו יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא, דאם אין אנחנו יודעים איך היה זה התכשיט שנקרא יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא, מה הרווחנו בזה הדבר שהודיע לנו שהוא כמו שעשה רַבִּי עֲקִיבָא לִדְבִיתְהוּ? כי רבי עקיבה לא היה בזמן ר' יוחנן כדי שידעו השומעין איך היתה צורתו של אותו תכשיט שעשה לִדְבִיתְהוּ? ונראה לי בס"ד, כי טעם התנא דמתניתן דאוסר משום דלמא שלפא ומחווייא ואתייא לאתויי ד' אמות ברשות הרבים, ואף על גב דרבי אליעזר בברייתא מתיר משום דסבר מאן דרכה למיפק בעיר של זהב? אשה חשובה, וזו לא מחווייא! מכל מקום תנא דמתניתן אוסר בכל גוונא ואינו מחלק בין אשה 'חשובה' לאשה 'פשוטה' ולזה סיים רבי יוחנן כִּדְעָבַד לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לִדְבִיתְהוּ שהיתה אשה חשובה ונדר לה לעשות לה תכשיט זה שהוא של נשים חשובות כמו שנאמר בגמרא דנדרים (דף נו"ן), ובא רבי יוחנן ללמדנו בזה דהתנא איירי אפילו בתכשיט המיוחד לנשים חשובות דאין דרכם לשלפו ולהראותו, ולא תימא דגם זה התכשיט של יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא דאוסרו התנא הוא אינו מיוחד לנשים חשובות ולהכי אוסרו. ועוד נראה לי בס"ד, מה שהוצרך רבי יוחנן לפרש כִּדְעָבַד לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לִדְבִיתְהוּ, כי תכשיט זה הנקרא יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא יש בו שני מינין, האחד עשוי מניסכא שהוא עם זהב שמניחין אותו בראשם, שהוא תכשיט הראש, וזה דרכו להיות נשלף בידים, אך יש עוד מין אחר שהוא גם כן יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא ואינו מניסכא, אלא עשוי בחוטי זהב ותפור בבגד עצמו ומונח תחת הצואר על גב הדדין, וזה אינה נשלף ונפשט בידים כי הוא תפור בבגד, ובזה אין איסור לצאת דלא שייך למגזר ביה דלמא שלפא ומחוייא. ולכן אם היה רבי יוחנן אומר יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא בלבד היינו חושבין כל מין יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא אסור, ואפילו אותה העשויה בחוטי זהב שתפורה בבגד על גב הדדין, לכך פירש ואמר כִּדְעָבַד לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לִדְבִיתְהוּ, ואותו תכשיט ידוע שהיה תכשיט הראש שעשוי מניסכא שהוא טס זהב, וזה נשלף בידים ולהכי אסור משום דלמא שלפא ומחוייא. ומה שנודע שאותו תכשיט שעשה רבי עקיבה היה תכשיט הראש הוא מפורש בדברי רבותינו ז"ל, כי נדר לה בעניותו לעשות תכשיט זה, מפני שהיו ישנים על התבן ועל ידי כן היה נסבך התבן בשערות פאות ראשו וזקנו, והיא היתה מנקה ומסירה התבן משערותיו, ומחמת כן נדר לה שיעשה לה תכשיט זה שהוא הנקרא יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא שהוא תכשיט הראש, ואם כן דבר זה הוא ידוע לכל שהיה תכשיט הראש, ולא תכשיט העשוי מחוטי זהב שהוא תפור על הבגד שלובשין תחת הצואר על הדדין.

וְלָא הֲוָה לֵיהּ אִינִישׁ לְלֵוִי לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ. יש להקשות מאחר שעזב את רבי אפס ויתיב אבראי משום כבוד רבי חנינא, למה לא יהיה כפוף לרבי חנינא למיתיב גביה אחר שנעשה רבי חנינא ראש ישיבה? ונראה לי בס"ד דידוע דרבי חנינא היה בעל קבלה מעשית, כמו שנאמר בגמרא דעבודה זרה (דף יו"ד) שאמר עליו רבי 'לית דין בר אינש' [אלא מלאך], ותיכף החיה את המת עבד המלך, ולכך לא היה חושש מאותה אשה שהיתה לוקחת עפר מתחת כפות רגליו לעשות לו כשפים, וכל מי שהוא בעל קבלה מעשית עניש וקטיל תיכף ומיד כשיקפיד על איזה אדם. ולכך רבי יוחנן לא רצה שילך רבי אפס בנו עם רשב"י אצל המלך לבטל הגזירה, דאמר דילמא עניש ליה רשב"י, ואמר דלא יענישו ועם כל זה הענישו, וזכר אחר כך הדיבור שלו ורפא אותו, ולכן רבי חנינא לא רצה לישב בפנים עם רבי אפס כשמלך רבי אפס, כי חש פן יזדמן איזה הקפדה בינו לבין רבי אפס ויעניש את רבי אפס, ולכך יתיב אבראי, ולוי לכבודו בא וישב עמו ולא חש פן יזדמן איזה דבר הקפדה, כי עניינים של הקפדה לא יתהוו אלא אם יהיה אחד יושב בראש והב' הוא גם כן גדול במעלה הרבה, אבל ב' גדולים שעוסקים בתורה ביחד ואין אצל אחד מהם שררה לא יוולד הקפדה ביניהם, ולכן לוי אחר שנעשה רבי חנינא ראש ישיבה שיש לו שררה חשש לישב עמו, פן יוולד ויתהוה איזה דבר הקפדה ויקפיד עליו ויענישו ולכך בא לבבל.

וְתוּ, דְּרַבִּי חֲנִינָא לָא סָגִי דְּלָא מָלִיךְ, דְּכִי הֲוָה קָא נִיחָא נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי, אָמַר: חֲנִינָא בְּרַבִּי חָמָא יָתִיב בְּרֹאשׁ! וּכְתִיב בְּהוּ בְּצַדִּיקִים: (איוב כב, כח) "וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ" וְגוֹ'. יש להקשות למה הוצרך לפרש מסדר הש"ס דאמר רבי דבר זה בעת שנפטר, ודי לומר דאמר רַבִּי חֲנִינָא בְּרַבִּי חָמָא יָתִיב בְּרֹאשׁ? ונראה לי בס"ד דאמרו בגמרא דקידושין (דף עב) כי הוה ניחא נפשיה דרבי, נזרקה נבואה מפיו ונתנבא ששה דברים, יעויין שם. ולכן פירש כאן סתמא דהש"ס שאמר זה רבי בעת פטירתו לחזק הטעם, כלומר דאמר זה בשעת נבואה גם כן ודאי מוכרח שיתקיים דבר זה. ונראה לי פסוק זה על ענין זה לנכון, דהכי קאמר וְתִגְזַר אֹמֶר אמר ואפילו אם נפל זה האומר שגזרת כמו הא שנמנע רבי חנינא משום סיבה וישב רבי אפס, לא יפול עולמית אלא סוף שיקום זה האומר מנפילתו ויתקיים, וכדהכא שנפטר רבי אפס בעוד רבי חנינא קיים ואז נתקיים האומר של רבי.