פני יהושע על מסכת שבת דף י״ח עמוד ב

בגמרא מאן תנא להא דת"ר כו' לימא ב"ש היא ולא ב"ה. לכאורה נראה דכל השקלא וטריא דהכא אדסליק מיניה קאי במאי דמסיק וקאמר השתא דאמר רבי אושעיא אמר רב אסי כו' הוי טעמא דב"ש משום שביתת כלים אפילו בלא עביד מעשה. וא"כ לפ"ז שפיר קאמר לימא ב"ש היא ומש"ה אוסר בתורמוסין ובחבית של מים של נחתום והיינו נמי משום שביתת כלים דאע"ג דמסקינן לעיל דקדרה אפקורי מפקיר להו היינו דוקא כשעושה לצורך שבת ובכה"ג מהני הפקר בינו לבין עצמו כמ"ש התוספות כיון דאי אפשר בענין אחר וכ"ש לפמ"ש הרשב"א ז"ל דמשום עונג שבת לב ב"ד מתנה עליהן ונראה דהיינו לפמ"ש לעיל דהיכא דלא עביד מעשה לא שייך שביתת כלים אפילו לב"ש אלא מדרבנן. נמצא דלפ"ז בעססיות ותורמוסין ובחבית מים של נחתום שעושה כן לצורך מו"ש תו לא שייך האי טעמא דאפקורי אפקר להו ומשום הכי אסור לב"ש משום שביתת כלים כנ"ל. אבל אליבא דרבה דטעמא דבית שמאי משום גזירה לא שייך לומר לימא ב"ש היא דלכאורה נראה ברור דרבה גופא מודה דבחמין לא שייך כלל לגזור שמא יבשל בשבת אפילו לב"ש כדמוכח בר"פ כירה בכל הסוגיות דהתם דאפילו בחמין שלא הוחמו כל צורכן מתירין ב"ש וכל החילוקים שנזכרו שם בין תנור לכירה ובין גרוף לאינו גרוף היינו מטעמא דגזירה שמא יחתה ולא משום גזירה דרבה כמו שהארכתי בזה בר"פ כירה וכאן אין להאריך בזה וכ"ש הכא דאיירי שעושה כן לצורך מו"ש א"כ פשיטא דלא שיך לגזור שמא יבשל בשבת לצורך מוצאי שבת ואפ"ה אין להכריע מכאן דאין הלכה כרבה כיון דמסקינן דטעמא דברייתא משום שמא יחתה ואתיא הך ברייתא ככ"ע. ומתוך מה שכתבתי יש לי ליישב ג"כ הא דלא מסיק הש"ס אדעתיה טעמא דשמא יחתה אע"ג דכולהו סוגיא דפרק כירה ודפרק במה טומנין הוי טעמא משום שמא יחתה כדמסיק רבא להדיא ס"פ במה מדליקין דף ל"ד ובזה אין מספיק בתירוץ התוספות אבל למאי דפרישית א"ש דמעיקרא הוי משמע ליה דהך ברייתא הוי טעמא משום שביתת כלים דוקא דמש"ה נקיט דוקא בהנך גווני שעושה לצורך מ"ש דתו לא שייך טעמא אפקורי מפקר להו משא"כ אם נאמר דטעמא הוי משום שמא יחתה מ"ש עססיות ותורמוסין וחבית של מים דקתני וטפי הו"ל למינקט בכל עניני תבשיל שעושה לצורך שבת אע"כ דברייתא אתי לאשמעינן דאפילו היכא דלא שייך טעמא שמא יחתה כגון שפי התנור מכוסה ושריק אפילו הכי אסור בהנך שעושה אותן לצורך מוצאי שבת משום שביתת כלים וכדפרישית. וע"ז משני הש"ס דאפ"ה הוי טעמא משום שמא יחתה ולא תקשה מ"ש עססיות ותורמוסין וחבית של מים דנקט דבזה י"ל כמ"ש התוס' בד"ה לא ימלא דאשמעינן לרבותא אע"ג דיש שהות הרבה כנ"ל נכון בעזה"י ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

שם והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה האי קדירה חייתא שרי כו' ולכאורה הלשון תמוה דהא כ"ש אי לא גזרינן שמא יחתה פשיטא דקדרה חייתא שרי. ועוד מאי השתא דקאמר מר דקאמר הא הך גזירה דשמא יחתה בגחלים אשכחן בכמה דוכתי כדפרישית אבל לפמ"ש בסמוך א"ש דנראה דהא דשרינן בקדרה חייתא מה"ט כיון דלא חזי לאורתא כו' לאו מסברא פשיטא לן אלא דמוכח לה מהך ברייתא דלעיל מדנקיט עססיות ותורמוסין שעושה לצורך מו"ש ולא אשמעינן הך מילתא גופא בקדרה חייתא שעושה לצורך שבת וממילא אשמעינן דאע"ג דיש שהות רב אפילו הכי חיישינן לשמא יחתה אע"כ דלקושטא דמילתא דבקדרה חייתא כיון שיש שהות רב לא חיישינן לשמא יחתה. והא דחיישינן בעססיות ותורמוסין היינו משום דשמא יצטנן כיון שרגילין לעשות אש רפה כמ"ש התוס'. נמצא דכל זה היינו דוקא השתא דאמר מר טעמא דברייתא שמא יחתה משא"כ למאי דס"ד מעיקרא דטעמא דברייתא משום שביתת כלים כב"ש תו לא שייך למידק בקדרה חייתא דשרי ואפשר דאסור משום דלא פלוג רבנן כנ"ל ודוק היטב:

בתוס' בד"ה התם בבישרא אגומרי וא"ת לרב אשי דשרי כו' תקשה ליה מתניתין דאין אופין פת בתוך התנור ועוד משלשלין כו'. ולכאורה לא ידענא מעיקרא מאי קשיא להו מאין אופין פת בתוך התנור דהא מסוגיא דשמעתין משמע דלא שרי רב אשי אלא דוקא במיני בשר לפי שסובר דבכל מיני בשר צלי קשיא ליה זיקא כדמשמע להדיא לישנא דגמרא דקאמר והשתא דקאמר מר כל מידי דקשיא ליה זיקא כו' ועליה קאי כל השקלא וטריא. ועוד דהא אהא דמקשה ממתני' דאין צולין בשר בצל וביצה ומשני התם בישרא אגומרי ולא קאמר התם דמנחי אגומרי דהוי קאי נמי אבצל וביצה אלא ע"כ דמעיקרא נמי לא מקשה הש"ס מבצל וביצה אלא מבשר לחוד כדפרישית. ומה שהקשה עוד מסוגיין דמשלשלין את הפסח דמסקינן טעמא משום דבני חבורה זריזין הא בלא"ה נמי שרי לא ידענא מאי קשיא להו דהא מצינן למימר דהיינו קושית הגמרא בעצמו לקמן במאי דקאמר טעמא דבני חבורה זריזין הן הא בלא"ה לא האמר מר והיינו נמי למאי דפרישית דרב אשי נמי מודה היכא דלא קשיא ליה זיקא דאסור. אחר זה ראיתי בהגה"ת אשר"י שכתב בשם ר"י דבפת כ"ע מודו דאסור והיינו כדפרישית ועדיין צ"ע: