א׳
אָמַר לֵיהּ הִלֵּל לְשַׁמַּאי: מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה, וְאֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה? אָמַר לֵיהּ: אִם תַּקְנִיטֵנִי, גּוֹזְרַנִי טֻמְאָה אַף עַל הַמְּסִיקָה. קשא ממה נפשך אם רואה לפי שורת הדין שצריך לגזור גם על מְּסִיקָה למה לא גזר, ואם לא נראה לו כן לפי שורת הדין היתכן שיחדש דין וגזרה בשביל שמקניטו, וכי חס וחלילה דברי תורה הם כמילי דעלמא שיתחדש בהם דבר שאינו ראוי מחמת כעס והקפדה? ונראה לי בס"ד דודאי לא היה נראה לו לגזור על מְּסִיקָה משום דענבים לחוד וזתים לחוד ולכך לא גזר מעיקרא, אך אם הלל עומד כנגדו ומחליט הדבר הזה לומר לא שנא זתים מענבים ואין לחלק ביניהם, אז אף על פי ששמאי לא נראין לו דברי הלל אלו ולדידיה שניא הא מהא, מכל מקום כיון דהלל כך הוא דעתו ודאי ימצא עוד כמה וכמה שדעתם כהלל, ולפי זה עתה צריך לגזור על המסיקה גם כן כדי שלא יטעו להתיר גם בענבים שיאמרו אין לחלק ביניהם וכדסבר הלל. ולכן אָמַר לֵיהּ: אִם תַּקְנִיטֵנִי רצונו לומר שתעמוד בדבורך זה אז צריך אני לחוש שלא יטעו גם אחרים בכך ולכן צריך אני לגזור על מְּסִיקָה גם כן! ובזה ניחא נמי דהא מצינו כשעמדו אחרי זה למנין לא גזרו אלא על בצירה.