א׳
בגמרא אלא מעתה לא ליטמאו מגבן אלמה תנן וכו' כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחרינא לא. לכאורה הלשון תמוה דכיון דעיקר הקושיא דלא ליטמאו מגבן א"כ ה"ל לאסוקי אבל מידי אחרינא מיטמאו מגבן ואם כוונת המקשה לומר דמידי אחרינא לא דמי לכלי חרס בשום דבר והיינו כלי זכוכית א"כ מעיקרא נמי הוה ליה להקשות מכולם. ועוד אדרבה לענין טומאת גבן לא שייך כל כך הך קושיא כמו שהקשו התוספות בשם הרשב"א ז"ל דמכיון דתנן אפילו כלי חרס ונתר שהן מדאורייתא אינן מיטמאין מגבן כ"ש כלי זכוכית שהוא מדרבנן משום גזירת כלי חרס בעלמא. ולפי מאי דפרישית בסמוך א"ש דודאי עיקר כוונת המקשה דהכא דקאמר אלא מעתה היינו שבא לסתור מילתא דרבי יוחנן וריש לקיש דאמרו דעיקר גזירת כלי זכוכית הוי משום דגזרינן אטו כלי חרס. ולפ"ז לא דמי לטבילת כלי זכוכית חדשים דע"כ עיקר תקנתן משום דשוינהו ככלי מתכות מה"ט דכי נשברו יש להם תקנה ואהא מקשה שפיר דאי מדמה לכלי חרס לא ליטמאו מגבן וממתני' דכלי נתר וכלי תרס משמע דכלי זכוכית לא דמו בשום דבר לכלי חרס מש"ה לא מקשי מכל הנך דמתני' שהרי חומר הוא לגבי כלי חרס לענין אוירן ואחוריהן וא"כ בפשיטות מצינן למימר דלענין כלי זכוכית שהוא מדרבנן לא רצו להחמיר כל כך ואפשר ג"כ דעבדי רבנן היכרא כי היכא דלא לישרוף עלה תרומה וקדשים והיינו לפי מ"ש התוס' לעיל גבי ארץ העמים בד"ה אתו אינהו דגזירת כלי זכוכית היינו לתלות לחוד. מה שא"כ מטומאת גבן מקשה שפיר דאי ס"ד דגזרת כלי זכוכית היינו משום כלי חרס א"כ לא ליטמאו מגבן. דלא מצינו שיהא הטפל חמור מן העיקר. כל שכן בדאורייתא לדרבנן. ומדמשמע ממתני' דכלי נתר וכלי חרס דכלי זכוכית לא דמיא להו בשום דבר כדדייקינן כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחרינא לא ומשמע דאפילו לענין דלא ליטמאו מגבן לא דמי להו אע"כ דליתא לטעמא דרבי יוחנן וריש לקיש כלל אלא דעיקר גזרת כלי זכוכית משום דשוינהו ככלי מתכות מה"ט דכי נשברו יש להם תקנה וכדאשכחן בטבילת כלים חדשים. וע"ז משני הש"ס שפיר דאה"נ דלכל מילי דמו לכלי מתכות מה"ט דנשברו אלא דאפ"ה איתא לדר"י ודר"ל דלענין עיקר גזרתן לטומאה לא סגי בהאי טעמא כמ"ש התוס' דל"ג אלא. ומתוך מ"ש יש ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מהל' כלים דכלי זכוכית אינן מיטמאין מאוירן עד שתגע הטומאה בתוכן והשיגו הראב"ד דסוגיית הלכה לא משמע כן וכן כתב הכ"מ ולמאי דפרישית אדרבה סוגיית הגמרא מסייע טובא לשיטת הרמב"ם ז"ל דמדמסיק כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחרינא לא ולא קאמר כלי נתר וחרס הוא דמיטמאו מגבן אבל מידי אחרינא לא אלמא מכולהו בבי דמתני' קשיא ליה וכדפרישית. ואם כן לפ"ז למאי דמסיק הש"ס דכיון דכי נשברו יש להם תקנה שוינהו ככלי מתכות אכולהו מילתא דמתני' קאי. ומ"ש הרמב"ם ז"ל דטעמא דכלי זכוכית אין מיטמאין משום דנראה תוכו כברו אע"ג דרב אשי לא קאמר הך טעמא אלא לענין טומאת גבן אפ"ה ע"כ אכולה קאי דהוי מה"ט אלא דלשון עיקר קושיית המקשה דלעיל נקט אלא מעתה לא ליטמאו מגבן וכדפרישית דעיקר קושייתו היינו משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר כנ"ל נכון ואין להאריך יותר ועיין עוד בסמוך: