תלמוד בבלי - מסכת שבת · דף ט״ו עמוד א

ולמחר הושוו - שחזרו בהן ב"ה:

קב ומחצה - ירושלמי' שהן ז' לוגין וביצה וחומש ביצה למדה מדברית והוא עומר לגלגולת עשירית האיפה שחייב בחלה כדכתיב עריסותיכם כדי עיסת מדבר והוסיפו שתות בירושלים נמצא שש מדבריות נכנסות בחמש ירושלמיות ולוג הנשאר וביצה וחומש ביצה עולין ללוג ירושלמי שהלוג מדברי ששה ביצים נכנסין בחמשה ביצים גדולים נמצא הלוג חסר ביצה גדולה תן ביצה וחומש ביצה תחת ביצה גדולה שהחומש הוא שתות מלבר [נוסף] על הביצה נמצאו ששה ביצים גדולים שהן לוג גדול הרי הן ששה לוגים ירושלמי' דהן קב ומחצה: משהגדילו המדות - היא מדת צפורי שעודפ' שתות על ירושלמית נמצאו הו' לוגין ה': ה' רבעים - לוגין שהן רביעית הקב: חמשה ועוד חייבין - דסבר ר' יוסי מדה מדברית היו ביצים גדולים משלנו והכי נמי א"ר יוסי בעירובין בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פג:) כמה שיעור חצי פרס שני ביצים שוחקות והתם מפרש האי ועוד אחד מכ' בביצה לכל ביצה:

הין - י"ב לוג: פוסלין - אם נפלו לתוכן קודם שנשלם אבל אם נשלם שוב אינו נפסל ואפילו המשיך לתוכן אחרי כן אלף סאה: שחייב אדם כו' - כלומר הין אינו לשון משנה אלא לשון תורה אלא כך שמעה מפי שמעיה ואבטליון ורבותי מפרשין [בלשון] משה רבינו ולבי מגמגם שהרי בכמה מקומות לא הקפיד על כך: שני גרדיים משער האשפות - במסכת עדיות מפ' למה הוזכר שם אומנותם ושם מקומם לומר שלא ימנע אדם עצמו מבית המדרש שאין לך אומנות פחותה מגרדי שאין מעמידין ממנו לא כהן גדול ולא מלך כדאמרינן בקדושין (דף פב.) ואין שער בירושלים פחות משער האשפות והכריעו בעדותן כל חכמי ישראל:

כל הנשים - הרואות דם: דיין שעתן - לטמא טהרות משעת ראייתן ואילך: מפקידה לפקידה - למפרע בדקה היום ומצאתה טהורה ובדקה לסוף שבוע ומצאתה טמאה חוששין למגעה מבדיקה ראשונה ואילך שמא עם סילוק ידיה ראתה: מעת לעת ממעט על יד מפקידה לפקידה - שני זמנים הוזכרו בה למפרע להלך אחר הקל שבהן אם מפקידה לפקידה יתר על מעת לעת הלך אחר מעת לעת ואם מעת לעת יתר על מפקידה לפקידה הלך אחר הפקידה: ממעט על יד - ממעט אחריו:

לסמוך - פלוגתא היא דב"ש וב"ה גבי מביאין נדרים ונדבות וסומכין ביום טוב: כי קאמר רב הונא היכא דליכא פלוגתא דרבוותא - שלש מקומות שאמר רב הונא לא נחלקו בהן רבותיהן הראשונים אבל סמיכה כל האבות ב"ד והנשיאים מיוסי בן יועזר עד הלל נחלקו בה במסכת חגיגה:

הבוצר - ענבים לדורכן בגת דאילו הבוצר לצימוקין משקה היוצא מהם אין מכשירים דלא ניחא ליה: שמאי אומר הוכשרו - ביין הנדלף מהן על גביהן ואע"ג דאזיל לאיבוד לארץ ששותת מן הסלים גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות כדמפרש לקמיה (דף יז.): הא שתיק ליה הלל - ולא עמד במחלוקתו כדתניא בפרקין (שם) אותו היום היה הלל כפוף כו':

המלכות - הרשעה רומי: פשטה - התחילו לכובשן:

הלל ושמעון - רבן שמעון בנו של הלל היה: ורבן גמליאל - הוא רבן גמליאל הזקן: ושמעון - הוא רבי שמעון הנהרג עם הרוגי מלכות והוא היה אביו של ר"ג דצעריה לרבי יהושע בן חנניה (ברכות פ"ד דף כז:) ושעשה מחלוקת עם ר"א בן הורקנוס (ב"מ פ"ד דף נט:): בפני הבית - בעוד הבית קיים: ק' שנה - אחרונים שלפני החורבן התחיל נשיאותו של הלל ופרנסו אלו ארבע דורות ק' שנה אלמא הלל קודם לחורבן ק' שנה: ואילו יוסי בן יועזר - קדים להלל כמה דורות במסכת אבות:

ק''פ שָׁנָה עַד שֶׁלֹּא חָרַב הַבַּיִת פָּשְׁטָה מַלְכוּת אֱדוֹם עַל יִשְׂרָאֵל. פירוש יון שלטו ק"ף שנה בזמן בית שני ומפורש הדבר בגמרא דעבודה זרה (דף ח') יעוין שם. ונראה לי בס"ד הטעם שהיתה שליטת יון ק"ף [180] שנים דאמרו רבותינו ז"ל גלות יון היה בשביל מכירת יוסף הצדיק ע"ה, והם היו עשרה אך ראובן לא היה עמהם במכירה נשאר תשעה שמכרוהו בעשרים כסף [20], ותשעה פעמים עשרים הוא ק"פ [9×20=180] לכך שלטה ק"פ שנים, גם יוסף הצדיק ע"ה אחוז ביסוד שהוא אות צ' והוא כפול וב' פעמים צ' עולה ק"פ [2×90=180], לכן נפרעו בעבורו בזמן בית שני שהוא כנגד יצחק אבינו ע"ה, וידוע מה שכתב רבינו ז"ל (בשער הפסוקים פ' לך לך) שיש שייכות ליצחק ביוסף בסוד ק"ף ח"י אותיות יצחק יעוין שם. ולכך הפרעון היה בזמן בית שני וגם שלטה ק"ף שנים כמנין שנותיו של יצחק אבינו ע"ה.

גמרא הלל אומר לסמוך ושמאי כו'. בתוס' דחגיגה מוכח להדיא דגירסתם היה שמאי קודם להלל וכהגי' שלפנינו שם במשנה והגרי"ף והגרע"א לא העירו בזה:

רש"י ד"ה פוסלין. ואפי' המשיך כו'. ל"י למה נקיט המשיך אפי' הטיל נמי דהמשכה קילא עיין (תמורה יב):

רד"ה לסמוך. פלוגתא כו' גבי מביאין נו"נ. הלא תנאי פליגי בזה ועולא וראב"א ס"ל דלכ"ע אין קריבין ביו"ט (ביצה יט) ואולי משום דסתמא דמתני' (חגיגה ז:) דשלמים דנו"נ קריבין ביו"ט וכדעת התוס' שם ד"ה עולות ועמש"כ בס"ד:

תוס' ד"ה שמאי. בירושלמי מפרש כו'. ק"ל טובא חדא דל"ד מדת שמאי והלל דהיא מדה מדברית למדת חכמים דהיא ירושלמית. ב' דליפלגי בעלמא בשיעור מנחה דהיא עשירית האיפה דלשמאי והלל עשירית מלבר. ג' ליפלגי נמי בנסכים בשלישית ההין וברביעית ההין דליהוי מלבר. ד' דא"כ חצי ההין תאמר נמי שהוא מלבר ויהא הין שלם וע"כ לא פסקינן (ב"מ נד) דחומשא מלבר אלא משום דכתיב חמישיתו עליו כדאיתא שם בברייתא אליבא דר' יאשיה ואנכי למיעוט בקיאותי לא מצאתי זה בירושלמי והראב"ד בפירושו בריש עדיות כ' זה מדנפשיה:

אלא שלמה גזר לקדשים - תימה דבפ"ק דפסחים (דף יט: ושם) קאמר רבי עקיבא זכינו שאין טומאת ידים במקדש ופריך ולימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש ומשני רב יהודה ידים קודם גזירת כלים נשנית א"ל רבה והא תרוייהו בו ביום גזרו דתנן הספר והידים והכלים כו' והשתא מאי קפריך רבה והא ידים דקדש דמיירי התם שלמה גזר וכלים גזרו בי"ח דבר ויש לומר דר"ע אי"ח דבר קאי שהיה מחדש וה"ק זכינו שכשעסקו בי"ח דבר בדיני ידים שלא רצו לגזור טומאת ידים במקדש ורב יהודה דשני ידים קודם גזרת כלים נשנית דהיינו בימי שלמה ולהכי לא נקט ר"ע אלא ידים משום דלעולם הוי זה זכות במקדש אפילו בימי שלמה אפילו הכי חוזר ומקשה לו רבה והא תרווייהו כו' משום דלא משמע ליה לישנא הכי: שלמה גזר כו' - והשתא לא הוי צריך לשנויי דאינהו גזור ולא קבלו מינייהו אלא אינהו גזור לתלות כו' ואילפא קאמר דידים דגזור שלמה תחלתן לשריפה אלא משמע ליה דקאי אילפא אי"ח דבר [ת"י]:

שמאי אומר מקב לחלה הלל אומר מקביים - בירושלמי מפרש טעמא דשמאי והלל משום דאיפה י"ח קבים ועשירית מלבר היינו ב' קבין ובאותו שיעור צריך להפריש חלה להלל ושמאי סבר דצריך ב' חלות לעומר שהיו עושין ממנו ב' אכילות אחת בבוקר ואחת בערב וכשיעור אכילה אחת חשיב שמאי עיסת מדבר: רבי יוסי אומר ה' פטורין ה' ועוד חייבין - דקסבר ראשית עריסותיכם שכשיפריש חלה שעדיין ישאר כדי עיסת מדבר ואור"ת דאין למחוק בפרק כלל גדול (לקמן שבת דף עז.) ובפ' אלו עוברין (פסחים דף מח.) דמייתי התם חמשה רבעים ועוד חייבין בחלה דאתיא כר' יוסי:

אלא שלא דנו דיני נפשות - תימה דוקמת ועלית אל המקום דדרשינן מיניה (ס. הדרין יד: פז.) מלמד שהמקום גורם לא כתיב אלא בזקן ממרא ובזקן ממרא גופיה לא כתיב אלא בהמראתו שצריך שימרה עליהם במקומן אבל לדונו יכול אע"פ שאין ב"ד הגדול בלשכת הגזית ואין נראה לומר דבעינן שיהיו במקומן בשעת עבירה כמו בזקן ממרא דהא בזקן ממרא לא על המראתו לבד מיחייב אלא עד שיחזור לעירו ועשה כהוראתו ואהא לא כתיב מקום ועוד דלא מצינו בשום מקום שהיו בודקין אם היו ב"ד בלשכת הגזית בשעת עבירה אם לאו: