תלמוד בבלי - מסכת שבת · דף י״ג עמוד א

ואימת רבן עליהן - אין פושטין יד לשום דבר ואפי' בחול אלא על פי רבן:

פרצה - גברה כמו ופרצת ימה וקדמה (בראשית כח): שלא שנינו לא יאכל טהור עם הטמאה - מפני הערוה לפי שלא הוצרכו לכך שכולן אוכלין חוליהן בטהרה היו ולא היו אוכלין עם נשותיהן טמאות:

אטו זב פרוש לאו דברים טמאים קאכיל - והלא כל מגעו טמא: מעשרין הן - ולא גזרי' גזירה לגזירה:

שתישן עם בעלה - במטה כגון שהוא טמא דליכא למיחש משום טהרה או בזמן הזה שאין בו טהרה מי חיישי' להרגל עבירה או דילמא כיון דאיכא היכרא מדכר דכירי: על השולחן - שאוכל עליו מותר להניח בשר העוף אצל הגבינה דקסברי בית שמאי בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ולא גזרי' העלאה אטו אכילה: ואינו נאכל - עמו: וב"ה אומרים כו' - ש"מ דאסור: דליכא דיעות - שני בני אדם שיזכירו זה לזה וה"ה נמי דמצי לשנויי דליכא שינוי להיכרא ומיהו דעדיפא נקט דאפי' דיעות ליכא:

שאין מכירין - דלא אתי חד למשקל מדחבריה ומיכל: אבל מכירין - אסור ואשה ובעלה [נמי] מכירין זה את זה וש"מ דאסור: שינוי ליכא - שאוכלין בדרך אכילה: איכא שינוי - שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר כדכתיב שארה כסותה ועונתה ואמר מר שאר זה קירוב בשר שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו יוציא ויתן כתובה במס' כתובות (פ"ד דף מח.):

אל ההרים לא אכל - בפרק אלו הן הנשרפין בסנהדרין (דף פא.) מפרש ליה שלא נתפרנס בזכות אבות שלא הוצרך לכך לפי שהוא צדיק: מה אשת רעהו כו' - דאסור לן יחוד מן התורה בקדושין (פ"ד דף פ.) מאחיך בן אמך:

ופליגא - דרב יוסף דפשט מדרשה דהאי קרא לאיסור אדרבי פדת: גילוי עריות - תשמיש ממש ושאר קורבה ואפי' קירוב בשר מדרבנן והיא בבגדה אפי' מדרבנן ליכא למגזר:

גמרא, נדה מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו, [ת"ש ואת אשת רעהו לא טימא, ואל אשה נדה לא קרב, מקיש אשה נדה לאשת רעהו] מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגד' אסור אף אשתו נדה וכו'.וכתבו בתוס' תימא דיחוד דאסור מה"ת לא ילפינן מא"א ושרי בנדה, והוא בבגדו וכו' דלא הוי אפילו בא"א אלא מדרבנן אסור בנדה מהיקשא, ותירץ הר"ן דבאמת גם בנדה כל שלא בעל דומי' דאשת רעהו אסור ביחוד.ולא ידעתי מה הועיל בזה, דמ"מ יקשה דגם בהוא בבגדו נימא דההיקש רק כ"ז דלא בעל דומי' דאשת רעהו דיצרו תקפו, וכיון דילפינן כל נדה נילף גם לענין איסור יחוד כל נדה, גם אטו באשת רעהו מותר ביחוד בבעל כגון שגירש אשתו ונשאת לאחר:

בר"ן ד"ה איבעי' להו, דכל זמן שלא בעל, כבר כתבתי בחידושי מה דקשה לי בזה:

גמרא אטו זב פרוש לאו דברים טמאים אוכל. מכאן ראיה להמ"א בסי' ר"פ בתירוץ ראשון דבימי טומאתו ל"ח לאכול חולין בטהרה ודלא כשל"ה שהביא בסי' תר"ז וכ"מ ברש"י (פסחים טו) על מתני' דחבית שנשברה:

[שם ת"ש העוף עולה כו'. ק"ק מדוע לא הביא מר"פ דשם כל הבשר כו' ואסור לעלות עם הגבינה לכ"ע וי"ל:

רש"י ד"ה מעשרין הן. ול"ג גזירה לגזירה. גם דברים טמאין אינן אלא מדת פרישות וקיל טפי מאיסור דמאי אלא דר"ל דגזירת דמאי קילה בזה דרובן מעשרין כדלקמן (כג) ובדברים טמאין רובן אינן נזהרין זולת הפרושין או י"ל דהיא הנותנת דכיון דאין בד"ט חששא דאיסורא אלא מצות פרוש נצרך הרחקה טפי] :

תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר בא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל. תוספתא (פ"א, ה"ז): אמר רבי שמעון בן אלעזר בא וראה עד היכן פרצה טהרה שלא גזרו הראשונים לומר לא יאכל הטהור עם הנדה, שהראשונים לא היו אוכלים עם הנדות, אלא אמרו לא יאכל הזב עם הזבה.

מיתיבי התינוקות של בית רבן מסדרין פרשיותיהן כו' - אומר הר"ם לפי' הקונטרס שפי' במתני' החזן רואה היכן התינוקות קורין לאור הנר הא דלא פריך ליה ממתני' משום דאיכא למימר דקורין באיסור ואין מוחין בידם אבל הכא דקתני מסדרין משמע שמותרין לעשות כן:

רבא אמר רוב עם הארץ מעשרין הן - וא"ת האמרי' בפרק בתרא דסוטה (דף מח.) שיוחנן כהן גדול גזר על הדמאי לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד וי"ל דה"ק שלא היו מפרישין כולם אלא תרומה גדולה אבל רובן היו מעשרים והא דחשו הכא טפי למיעוט מבמקום אחר משום דהויא מיעוט דשכיח טובא והיו הרבה נכשלים ומה שקשה דאביי אדאביי ודרבא אדרבא מפורש בפ"ב דכתובות (דף כד. ושם) גבי חיישינן לגומלים:

מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור - והתם סברא הוא לאסור לפי שיצרו תוקפו ומתגבר עליו ביותר ורש"י פי' אפי' ביחוד נמי אסור מדאורייתא ואין נראה דמשמע דרוצה לאסור יחוד בנדה תימה דיחוד דאסור מן התורה לא ילפי' מאשת איש ושרי בנדה כדכתיב סוגה בשושנים (סנהד' פ"ד לז.) והוא בבגדו והיא בבגדה דלא הוי אפי' באשת איש אלא מדרבנן אסור בנדה מהיקשא טפי הוה לן למיסר יחוד מהיקשא ולמישרי הוא בבגדו והיא בבגדה בלא יחוד כגון שפתח פתוח לרה"ר מסוגה בשושנים:

ופליגא דר' פדת דא"ר פדת לא אסרה תורה אלא כו' - תימה מנא ליה דפליגי דילמא מדרבנן אסור אפי' הוא בבגדו ורש"י דפירש כאן כיון דמדאורייתא לא אסור אלא תשמיש ממש מדרבנן לא אסור אלא קירוב בשר לא נהירא דמסתמא לא פליגי אמתני' דלא יאכל הזב עם הזבה ועוד וכי לית ליה דאשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור ומפרש ר"ת דפליגא דר' פדת דכיון דלא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי עריות בלבד א"כ אין לנו לאסור ולגזור אלא כעין שאסר הכתוב דהיינו דיעות בלא שינוי כגון לא יאכל הזב עם הזבה אבל הוא בבגדו והיא בבגדה דאיכא דיעות ושינוי לא יסבור ר' פדת דאפי' באשת איש הוא בבגדו והיא בבגדה שרי ור"י פי' ופליגא דר' פדת כיון דאית ליה דלא שייך לשון קריבה אלא בגילוי עריות ממש וא"כ ואל אשה נדה לא יקרב היינו תשמיש ממש שוב אין ללמוד בהיקש מאשת איש לאסור הוא בבגדו כו' לאפוקי לשון קריבה ממשמעותו ודוחק הוא דהא אשת רעהו לא טמא משמע תשמיש ממש ואפילו הכי אסרי' הוא בבגדו והיא בבגדה:

ופליגא דידיה אדידיה - והוא היה יודע בעצמו שלא יבא לידי הרהור שצדיק גמור היה כדאמרינן בפרק ב' דכתובות ('ף יז.) דרב אדא בר אהבה מרכיב לה אכתפיה ומרקד א"ל רבנן אנן מהו למעבד הכי א"ל אי דמיא לכון כי כשורא לחיי ואי לא לא והספר לא חש לפרש ולהאריך כאן למה. היה עושה: