תלמוד בבלי - מסכת שבת · דף קל״ז עמוד א

והא סתם ספרא הוא - דבתורת כהנים תניא לה וסתם ספרא רבי יהודה:

לקדש - מי חטאת לתת אפר על המים: מכשיר בקטן ופוסל באשה - טעמיה מפרש בסדר יומא בפ"ג: ובאנדרוגינוס - שמע מינה דרבי יהודה כאשה משוי ליה:

כל זכר - ריבויא הוא:

מתני' ושכח ומל את של אחר השבת בשבת חייב - דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה הוא ועבד ליה חבורה שלא לצורך ובהא אפילו רבי יהושע מודה:

אחד למול בשבת ואחד למול בע"ש ושכח ומל את של ע"ש בשבת ר"א מחייב חטאת - דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ואע"ג דטעה בדבר מצוה שהיה טרוד באותו של שבת ומתוך כך טעה בזה ואף בזה עשה מצוה שהרי ראוי הוא למול אלא שאינו דוחה שבת ס"ל לר"א טעה בדבר מצוה ועשה מצוה שיש בה חיוב חטאת חייב ורבי יהושע פוטר דס"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור:

גמ' רב הונא מתני - במתניתין ברישא חייב לדברי הכל כדתנינן לה אנן: ורב יהודה מתני ברישא פטור - דמוקי לה בשכח ומל את של ע"ש בשבת ופלוגתא היא בשל אחר השבת בשבת:

שהוא חייב - דאע"ג דטריד במצוה וטעה בה כיון דלאו מצוה שעדיין לא הגיע זמנו למול חייב:

אלא מע"ז - שהוקשו כל חטאות שבתורה לחטאת ע"ז דכתיב תורה אחת יהיה לכם וגו' בפרשת שלח לך אנשים גבי קרבן ע"ז:

ור' יהושע התם - עובד עבודת כוכבים לא עשה מצוה:

ה"ג רב יהודה מתני פטור דתניא אמר ר"מ לא נחלקו ר"א ורבי יהושע על שהיו לו שני תינוקות אחד למול ע"ש כו':

ה"ג ורבי יהושע התם לא טריד במצוה הכא טריד במצוה - טרוד להתעסק במצוה גמורה שהרי אחד מהם זמנו היום וטרוד לבו למהר ולעשות ומתוך טרדו טעה ומל את זה שאין בו מצוה כלל:

ושכח ומל של ע"ש בשבת שהוא חייב - לקמיה מתרץ לה:

דלא ניתנה שבת לידחות - שאין לו תינוק שיהא זמנו היום הלכך לא היה טרוד היום במצוה שלא היה מוטל עליו כלום לעשות ולא היה לו לטעות:

מתני' נולד בין השמשות נימול לט' - שהרי ליום שמיני של מחר הוא נימול ושמא בין השמשות יום הוא ונימול לט': היה היום ע"ש - א"א למולו בשבת הבאה דשמא ט' הוא והויא ליה מילה שלא בזמנה ואינה דוחה שבת וצריך להמתין עד לאחר השבת שהוא עשירי:

חל יו"ט להיות אחר השבת - אין מילה שלא בזמנה דוחה אותו ונימול לי"א:

גמ' חלצתו חמה - נשלף ממנו החולי ויצא מגופו:

דתני לודא - שם חכם: יום הבראתו כיום הולדו - ממתינין לו כיום הולדו: מאי לאו - יום הולדו דווקא קאמר דלא בעינן מעת לעת: לא - כיום הולדו דקתני למיתב ליה ז' מיהו עדיף יום הבראתו מהא דבעינן מעת לעת ומהא ליכא למשמע מידי:

מתני' ציצין - רצועות של בשר שנשארו מן הערלה: עטרה - היא שפה גבוה המקפת את הגיד סביב וממנה משפע ויורד לראשו: ואינו אוכל בתרומה - אם כהן הוא דילפינן ביבמות (ד' ע.) שערל אסור בתרומה:

ואם היה בעל בשר - שהיה שמן ונראה בשר שלמעלה מערלתו לאחר שניטלה ערלה כולה כאילו אותו בשר חוזר וחופה את הגיד: מתקנו - ומשפע באיזמל מאותו עובי: מפני מראית העין - שלא יהא נראה כערל:

מתני' ור' יהושע פוטר. עי' מנחות דף סד ע"א תד"ה ואפי' נתכפר:

הא דאמרינן: ומאי שנא גבי מילה ופרקינן דכתיב (בראשית יז, י) המול לכם כל זכר. משמע טעמא דכתיב כל זכר הא לאו הכי לא. וקשה דהא איצטריך למעוטי מערכין מדכתיב (ויקרא כז, ג ד) הזכר ואם נקבה, טעמא דכתיב ואם נקבה, הא זכר ונקבה משמע אפילו טומטום ואנדרוגינוס. ויש לומר דזכר ונקבה זכר ודאי נקבה ודאית משמע, ולא איצטריך גבי ערכין למכתב הזכר ואם נקבה, אלא משום דזכר ונקבה מבעי ליה לחלק בין ערך איש לערך אשה, וכדאיתא במסכת נדה פרק המפלת (נדה כח, ב) גבי המפלת טומטום ואנדרוגינוס דאמרינן התם וכל היכא דכתיב זכר ונקבה למעוטי טומטום ואנדרוגינוס, והא גבי ערכין דכתיב הזכר ואם נקבה, ותניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס, יכול לא יהא בערך איש אבל יהא בערך אשה ת"ל הזכר ואם נקבה, זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס, טעמא דכתיב הזכר ואם נקבה הא לאו הכי מזכר ונקבה לא מימעיט, ההיא מבעי לי לחלק בין ערך איש לערך אשה.

הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס - תימה לרבי דבפרק אלו מומין (בכורות דף מב.) גבי בכור מצריך הזכר הזכרים למעוטי טומטום ואנדרוגינוס משמע התם דמהזכר לחודיה לא הוה ממעט לה והכא ממעטין ליה מהזכר לחודיה: