בן יהוידע על מסכת שבת דף קל״ד עמוד א

הַאי יְנוּקָא דְּלָא מָיִיץ, מֵיקַר הוּא דְּקַר פּוּמֵיהּ. נראה לי בס"ד רמזו חכמינו ז"ל דברי תורה ומוסר בדברי רפואות אלו, הַאי יְנוּקָא תלמיד דבי רב, דְּלָא מָיִיץ שאינו רואה סימן יפה בלימודו, אלא לומד ושוכח ואין מתקיים תלמודו בידו, הסיבה מֵיקַר דְּקַר פּוּמֵיהּ שאינו לומד בפיו בחשק והתלהבות. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לֵיתִי כַּסָּא גוּמְרֵי כי דברי חכמים נמשלו לגחלים, כמו שאמרו וכל דבריהם כגחלי אש, וזה צריך שישמע מרבו דברים כגחלי אש המטלים אימה עליו, וכמו שאמר רבינו הקדוש לרבי שמעון בנו זרוק מרה בתלמידים כדי שילמד בחשק וחמימות ואז תלמודו מתקיים בידו, וכן אמרו רבותינו ז"ל (לעיל דף למ"ד) כל כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר מחמת אימה, תִכָּוֶינָה.

הַאי יְנוּקָא דְּקָטִין, לֵיתוּ לְשִׁלְיָתָא דְּאִימֵיהּ. נראה לי בס"ד כמו שהולד נוצר מחלק האיש ומחלק האשה כן השליה נוצרה משניהם, ולכן נקראת שליה 'של י"ה', כי היו"ד חלק האיש והא' חלק האשה, ולכן ראשה אחד רחב כנגד כח האיש, ואחד קצר כנגד כח האשה, דהא היו"ד שבאיש הוא כפלים על ה"א של אשה, ולכן עושין פועל דמיוני בשליה שנוצרה מן האב ומן האם בעבור הולד שנוצר גם כן משניהם, ויועיל לו פועל דמיוני הזה דהא גם בתיקון המצות אנו עושין פועל דמיוני בענין שופר ולולב וכיוצא, אשר נעשה בזה תועלת ברוחניות למעלה.