תלמוד בבלי - מסכת שבת · דף קי״ג עמוד א

חדא מינייהו - אחד מן הראשים [ולל"א] חד מיניהו מבטל ליה כשיוציא הבהמה לא יתיר אלא תחתון ויוציאנה בדוחק: מכלל דפליגי - בתמיה ואמאי איפלגו הא דמי להנך דלעיל:

מתני' קושרין דלי בפסקיא - ע"פ הבור דפסקיא לא מבטל [ליה] התם: אבל לא בחבל - דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא שהרי קשור ותלוי שם תמיד: ורבי יהודה מתיר - בגמרא מפרש:

גמ' בחבל דגרדי - פליגי דצריך לה ולא מבטל לה:

חבל דלי שנפסק - באמצעיתו: לא יהא קושר - דקשר של קיימא הוא לעולם: כורך עליו - מחבר שני ראשי הפיסוק זה על זה וכורך עליהם פונדא אזור חלול או פסיקיא פיישול"א: ובלבד שלא יענבנו - לחבל דר"י סבר גזרינן עניבה אטו קשירה ורבנן לא גזרו:

מיחלף - אינו ניכר בין זה לזה ואי שרינן בדגרדי אתי למישרי בדעלמא:

וקושרו בפרה - ראשו אחד והשני באבוס ולא חיישינן שמא כשיתיר הפרה לא יתיר אלא הקשר שבראשה ויבטל החבל באבוס שיהא מוכן לכך או יתיר שבאבוס ויבטל אותו שבפרה ונמצא האחד של קיימא:

כלי קיואי - כלי אורגים ואיידי דאיירי בחבל דגרדי נקט לה הכא: מותר לטלטלן - לשני הקנים לתשמיש אחר ואשמעינן דאין גרדי מקפיד עליהם ולא הוי מלאכתן לאיסור: כובד העליון והתחתון - אנשובל"ש: מהו - מי אמרינן איידי דיקירי לא חזו סתמייהו לתשמיש אחרינא והוה ליה דבר שמלאכתו לאיסור: ורפיא בידיה - רפויה היתה התשובה בפיו אם לאסור אם להתיר: העמודים - טריור"ש בלע"ז אותם המנוקבות שאורגין בהן הנשים:

דקא עביד גומא - כשחולצן מן הארץ שהן תחובות בגומא מזיז העפר ועביד גומא מקום העמוד: אינו חושש - לפי שאינה מושרשת: ולא משום מעשר - להיות בטילה בנטיעה זו וכשנוטלה יצטרך לחזור ולעשר:

לפי שאין ניטלין - אף בחול מפני כובדן הלכך כל מלאכתן לכך:

מתני' מקפלין את הכלים - בגדים כשפושטן מקפלין מפני שמתרככין מכיבוסם ומתקמטי' כשאינן מקופלים: אפי' ד' או ה' פעמים - כדי לחזור וללובשן בו ביום: מיוה"כ לשבת - כגון אם חל יוה"כ להיות בע"ש: קריבין ביוה"כ - שחל להיות במוצאי שבת:

גמ' בשני בני אדם - כשמקפלין אותן מפשטין קמטיהן ונראין כמתקנין: ישנים - קיפולן מתקנן יותר מן החדשים שהחדשים קשין מאליהן ואין ממהרין לקמוט: צבועין - קיפולן מתקנן: יש לו - אחרים להחליף היום לא:

כלי לבן שלהן - רבותא נקט וכל שכן צבועים: יש לו להחליף יחליף - מי שיש לו בגדים לבד מאותן שלבש בחול יחליפם בשבת: ישלשל בבגדיו - כלפי מטה שיראו ארוכים והוא מדת עשירים היושבים בביתם ואינם צריכים לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה וכבוד שבת הוא:

מכבדותי - שמכבדין בעליהן: שלא יהא הילוכך כו' - לקמן מפרש להו: ממצוא חפצך - כי ההוא דאמרינן בעירובין (דף לח:) לא יטייל אדם לסוף שדהו בשבת לידע מה היא צריכה [אחר השבת]: חפצי שמים מותרים - כגון פוסקים צדקה ומשדכין על התינוקות ליארס (לקמן שבת קנ.):

'וְכִבַּדְתּו' שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּמַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל חֹל. קשא הוה ליה למימר 'וְכִבַּדְתּוֹ' שֶׁתַּחֲלִיף בְּגָדֶיךָ בְּשַׁבָּת? ונראה לי בס"ד רמז לפי דרכו בזה, דאף על פי שמחליף יזהר שלא יהיו מלבושיו דומין במראיהם וצורתם וגופם למלבוש של חול דהרואהו חושב שלובש מלבוש של חול ולזה דייק לומר שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּמַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל חֹל, רצונו לומר דומה לו ואף על פי שהוא בגד אחר משום דאין ניכר בזה כבוד שבת. אך עדיין קשא למה מפרש הכבוד על מלבושים דוקא ולאו מפרש ליה על אכילה גם כן? דהא בכיבוד אב ואם אמרינן (קדושין לא:) איזהו כבוד? מאכילו ומשקהו ומלבישו. ונראה לי בס"ד דעל אכילה לא אפשר לומר שלא יהא מאכלך של שבת כמאכלך של חול, יען כי עיקר האכילה הוא הלחם והבשר וזה גם בחול מוכרח לאכל. אי נמי נראה לי בס"ד דמסתברא לפרש 'וְכִבַּדְתּוֹ' על מלבושים טפי מאכילה, כי באכילה אינו ניכר הכבוד אלא בשעה אחת שאוכל בה, וגם הוא דוקא בביתו על שלחנו, מה שאין כן כבוד המלבושים הוא כל היום, וגם הוא כל היום שלובש הוא נראה בחוץ לעיני בני אדם.

רש"י ד"ה מותר לטלטלן ולא הוה מלאכתן לאיסור. ע"ל קכב ע"ב תד"ה רחת:

שם ד"ה מהו וכו' והו"ל דבר שמלאכתו לאיסור. ע"ל קכג ע"א תד"ה בסיכי:

גמרא, אר"י א"ש, כלי קיואי [כלי אורגים] מותר לטלטלן בשבת.פירש"י דאין גרדי מקפיד עליהן, ולא הוי מלאכתו לאיסור.קשה לי וכי בשביל שאינו מקפיד עליו, לא מקרי מלאכתו לאיסור, דאינו מקפיד מועיל דלא הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, אבל מ"מ הוי מלאכתו לאיסור, ומיירי באמת לצורך גופו ומקומו:

גמרא אר"י א"ש הלכה כראב"י. עי' בכורות (כג ב) תד"ה משנת. וכאן לא יועיל תירוצם דשם. דהא כאן מסתבר טעמיה דדמי להנך דלעיל:

שם והא מתחזי כרמות רוחא כו'. כה"ג לקמן (קיז ב') והא מיחזי כרעבתנותא כו':

מתני': קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל. כתבו בתוס' דלא מיירי בדליים שלנו שאינם קבועים בבור, אלא בדליים הקבועים, אבל שלנו אפילו חבל דעלמא דלאו דגרדי אינו קשר של קיימא כיון דאינו עשוי לעמוד שם זמן מרובה.

כלל אמר ר' יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו. איכא למידק מדקתני אין חייבין עליו משמע הא איסורא איכא, ואם כן היכי קתני ר"י מתיר דמשמע לכתחילה, ועוד דהא אפילו רבנן לא מחייבי ביה חטאת אלא מיסר אסרי. ויש לומר דר"י לאו אדרבנן קאי אלא מילתא באפי נפשה היא, ונקט האי לישנא לומר הא של קיימא חייבין ואפילו בעניבה וכדאמרינן בגמרא דלר"י עניבה גופא קשירה היא, ולאפוקי מדר"מ אתי דאמר עניבה לאו קשירה היא.

גמרא: אם היו מקצת עלין שלו מגולין וכו'. כך גריס רש"י ז"ל: והגאונים ז"ל אינם גורסין אלא אם היה מקצת עליון שלו מגולה, וכבר כתבתיה בארוכה שלהי פרק במה טומנין (לעיל שבת נ, ב) בסייעתא דשמיא.

כלל אמר ר"י - תימה היכא קאי אי אמילתיה קמייתא התם מתיר לגמרי והכא קתני אין חייבין עליו משמע הא איסורא איכא כדדייק הש"ס לעיל וי"ל דה"ק כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו הא של קיימא חייבין עליו ואפי' עניבה לאפוקי מדרבנן דאמרו עניבה לאו היינו קשירה א"נ אמאי דקתני ברישא אין חייבין עליהם קאי רבי יהודה:

התם חבל דעלמא הכא חבל דגרדי - וקמ"ל רב דלא גזרינן חבל דגרדי אטו חבל דעלמא וכר' יהודה א"נ אפי' רבנן מודו דאפי' בחבל דעלמא לא שכיח שיהיה קשר של קיימא כשקושרו בפרה ובאבוס ולהכי לא גזור בחבל דגרדי:

מקפלים כלים כו' - מכאן למדנו דאסור לקפל טליתות של ב"ה לפי שהם צורך מחר:

אבל יש לו להחליף לא - ולנו שיש לנו להחליף אסור ומסתפק ר"י אי קרי יש לו להחליף כשאין לו יפה כזה: