תלמוד בבלי - מסכת שבת · דף ק״ה עמוד א

ועלו בידו שתים - היינו נמי מתכוין לכתוב ח' וכתב שני זיינין: הא - דתנן פטור: דבעי זיוני - שעדיין צריכות ראשי הזיינין לזיינן בתגין שלהן שהזיינין צריכות ג' זיונין ימין ושמאל ולמעלה כדאמרינן במנחות (דף כט:):

מלך נתתיך - נשיא אלהים אתה (בראשית כ״ג:ו׳):

אנכי - מדלא אמר אני: אנא נפשי - אני בעצמי: אמירה - שהיא נעימה:

כרמל - גבי מנחת העומר כתיב גרש כרמל שמביאה כשהיא לחה בעוד שהזרע נפוח והכר של קש מלא הימנו:

מתני' אחת שחרית ואחת בין הערבים - כיון דהו"ל שהות בינתים כדי לידע הוה ליה כשתי העלמות:

גמ' יש ידיעה לחצי שיעור - לחלק כדי שלא יצטרף עמו חצי האחר:

מתני' רבי אליעזר - אתא לפרושי שיעור אורג שמנו באבות מלאכות (לעיל שבת דף עג.) דתנן התם שני חוטין: בתחילה - אם זו תחלת אריגתו של בגד: ואחת על האריג - אם מוסיף הוא על האריג שיעורו באחת דמצטרף עם השאר: בתי נירין - שנתן ב' חוטין של שתי בנירה שקורין ליצי"ש: בנירין ובקירוס - מפרש בגמרא: בנפה ובכברה - הנך לאו נירין ממש אלא משרשר ומרכיב חוט א' [של ערב] בשתי מלמטה ואחד מלמעלה ומעמיד השתי בהן כתקנו:

גמ' כי אתא ר' יצחק תני - מתני' הכי ר"א אומר האורג ב' חוטין בתחלה ולא פליג ר"א ארבנן אלא באחד על האריג: להאי גיסא - אלימי ג' ולא ב' משום דשנים סתרי דמתוך עוביין אינן נדבקים יפה זה בזה וקטיני בשנים מיחייב: ואמרי ליה להאי גיסא - אלימי שנים חייב: דידיעי - דבר הנראה הוא אבל קטיני בשנים פטור:

ובשפה ב' חוטין ברוחב ג' בתי נירין - יש שאורגין סביב [הבגד] השפה באורך הבגד כולו מין אחר של [שתי] ורוחב ברוחב הבגד כשיעור שלשה בתי נירין והאורג בו שני חוטין חייב: למה זה דומה - כלומר להכי מחייבי באריג קצר כי האי ולא אמרי כמלא רוחב הסיט כדמשערינן במתני' באורג באמצע הבגד: דומה לאורג צלצול קטן - חגורה קצרה שאינה רחבה יותר משלשה בתי נירין:

על הגס - אריג הרבה: על האימרא - תחלת הבגד שאורגין בו ערב ממין אחר לאימרא: ובשפה - לאורך השתי כולו עושין אותו:

תרתי בבתי נירא וחדא בנירא - ב' פעמי' מרכיב לחוט של שתי בבת נירא דהיינו שקורין ליצ"א: ואחת בנירא - ופעם שלישית מרכיבו על חוט הנירא שקורין ליצ"א המורכב על הקנה: מצוביתא - ביריעת גרדין האורגין ברגל הוא וקורין לימיי"ש והיא במקום הקנה העולה ויורד ביריעת אריגת נשים שקורין פריש"א:

הא תנינא ליה באבות מלאכות - ולמה לי למיהדר ולמתנייה הכא הואיל ולא לפרושי בה מידי אתא בשלמא אורג משום פלוגתא ושתי בתי נירין לאשמועינן בנירין ובקירוס ובנפה ובכברה וסל דלא תנא לה התם:

'אָב' נְתַתִּיךָ לָאֻמּוֹת 'בָּחוּר' נְתַתִּיךָ בָּאֻמּוֹת. 'אָב' נְתַתִּיךָ שהיה מגייר גיורין וממילא נעשה אַב, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ונקראים על שמו, ורמז ששה תוארים בראשי תיבות 'אַב הֲמוֹן' כי היה אחוז בחסד שהוא ראש השש קצוות, גם שלט בעינים ואזנים ופה וראש הגויה שהם ששה אברים, ואומרו 'בָּחוּר' שעשאו בחור מחדש להוליד בהיותו בן מאה שנה.

'אָנֹכִי' נוֹטְרִיקוֹן: אֲנָא נַפְשִׁי כְּתָבִית יְהָבִית. נראה לי בס"ד טנת"א הם כנגד נר"ן [נפש, רוח, נשמה] ונשמה לנשמה, נמצא האותיות הם בחינת נפש, ובלוחות לא כתב אלא אותיות שהם נפש, וזה שאמר נפשאי כתבית ויהבית, או כְּתָבִית תורה שבכתב יְהָבִית שבעל פה. וְרַבָּנָן אַמְרֵי: אֲמִירָה, נְעִימָה, נראה לי בס"ד כנגד פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד], אֲמִירָה בלחישו זה הסוד, נְעִימָה דרש, כתיבה רמז, יְהִיבָה פשט, והא"ד נקטי כסדר שאדם יתחיל ללמוד שהסוד לומד באחרונה.

גמ' קדושים אנחנו. ע"ע במדרש במדבר רבה ר"פ מסעי על פסוק נחית כצאן עמך:

שם א"ל להאי גיסא. פסחים קח ע"א ב"ב מב ע"ב:

האורג פרק יג

ר"א אומר האורג ג' חוטין וכו' וחכ"א בין בתחלה בין בסוף וכתבו התוס' בשם ר"י דלא גרסינן בין באמצע דא"כ הוי משמע בסוף הבגד ממש וכו' עס"ה. ולולי דבריהם היה נ"ל לקיים הגירסא בין באמצע ואפ"ה לא הוי האי בסוף סוף הבגד ממש דומיא דהאי דס"פ הבונה דהתם איירי שארג למדת בגד ידוע לאדם אחד כדקתני להדיא והשלים לבגד ואם כן מש"ה אפילו חכמים מודו דחייב אפילו בחוט אחד כיון דמעיקרא לא הוי בגד שלם וע"י החוט נעשה בגד שלם והיינו ממש דומיא דכתב אות אחת והשלימו לספר דהתם וכפרש"י שם משא"כ האי בסוף דהכא היינו כדרך האורגין שאורגין ביריעה לצורך כמה בגדים אלא שלבסוף היריעה עושין כמו אימרא כדאיתא בברייתא בסמוך דבכה"ג נמי פליגי רבנן ור"א דלר"א בחוט אחד סגי ולרבנן בעינן ב' חוטין כנ"ל נכון בעזה"י וקרוב לזה כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו אלא שהוספתי נופך משלי:

תד"ה ורבנן. ועוד כו' כתב אות א' בציפורי כו'. עמש"כ לעיל (לה ב) בס"ד:

בא"ד ואחת שחרית כו' נקיט לרבותא כו'. והא דלא נקיט רבותא טפי דאפילו בב' שבתות מחייב ר"ג כדאיתא בספ"ג דכריתות. דהתם דוקא בשגגת שבת וז"מ ע"ש והכא אשמעינן בשגגת מלאכה:

גמרא אמר רב מצובייתא. גי' התוי"ט היתה רב יהודה ע"ש:

חביב נתתיך באומות. דאנו דורשין ה"א בחי"ת, וכמו שאמרו בירושלמי פרק כלל גדול (ה"ב) גבי אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, מנין לאבות מלאכות מן התורה, רבי חנינא דצפורין בשם ר' אבהו אל"ף חד, למ"ד תלתין, ה"א חמשה, דבר חד, דברים תרין, מכאן לאבות מלאכות ארבעים חסר אחת שכתוב בתורה, רבנן דקסרין אמרין מן אתרה לא חסרה כלום, אל"ף חד, למ"ד תלתין, ח' תמניא, לא מתמנעין רבנן דרשין בין ה"א לחי"ת.

מתני': ואחד על האריג. יש לפרש אחד על שנים, שהרי עם האחד הזה הרי היא מלאכה מתקיימת, ויש לפרש ואחת על שלשה. ופלוגתא היא בירושלמי, דגרסינן התם (ה"א) אשכחת על דר"א פעמים שלשה בתחלה, פעמים שנים על גבי אחד ארוג מאתמול, פעמים אחד על גבי שנים ארוגים מאתמול, רבנן דקסרין בעיין מהו אחד על האריג אחד על גבי שלשה, רבנן דהכא אמרין אחד על גבי שנים.

וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף שיעורו שני חוטין. פירוש: בין בתחילת השיעור בין בהשלמת השיעור, אבל בסוף ממש דהיינו סוף היריעה אפילו באחד חייב, כדתניא לעיל בשלהי פרקין דהבונה (שבת קד, ב) כתב אות אחת והשלימה לספר ארג חוט אחד והשלימו לבגד חייב, ואוקימנא אפילו לרבנן דלהשלים שאני.

והתניא פטור - אין נראה לר"י לגרוס והתניא דאמאי לא הוה פריך ממתני' ומיהו איכא למימר דממתני' לא קשיא ליה מדקתני וכתב שני זיינין ולא נקט ב' אותיות אחרות דלא בעי זיוני משמע דמשום זיון פטר ליה אבל מברייתא דקתני סתמא פריך שפיר אבל קשה דאי ברייתא היא הא דפריך מינה אמאי נקט נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים אפי' נתכוין לאותן שתים שכתב וכתבן בלא זיון פטור כיון דמוקמי לה בדבעי זיוני דהא בברייתא לא קתני וכתב שני זיינין דנוכל לומר דאתי לאשמעינן הא כתב שתי אותיות אחרות דלא בעי זיון חייב כדפירשתי במתניתין לכך נראה דממתני' פריך וגרסינן והתנן:

רבן גמליאל סבר אין ידיעה לחצי שיעור - נראה דטעם דרשב"ג משום דכתיב או הודע אליו חטאתו ידיעת חטאת הוא דשמה ידיעה אבל ידיעה דלאו חטאת לאו שמה ידיעה: ורבנן סברי יש ידיעה לחצי כו' - פירש בקונט' הא דנקט אות אחת שחרית ואחת בין הערבים כיון דהוי שהות בינתים כדי לידע חשיב כשתי העלמות ואין נראה חדא דהוה ליה לפרש שיעור שהות ועוד דאמר לעיל כתב אות אחת בציפורי ואות אחת בטבריא חייב אע"ג דמסתמא יש שהות כדי לידע ונראה דמיירי שידע בינתים ואחת שחרית ואחת ערבית נקט לרבותא דאף על גב דיש עם הידיעה הפסק ושהות גדול בינתים מחייב ר"ג:

מתני'. האורג - אומר ר"י דה"ג וחכ"א בין בתחלה בין בסוף ול"ג בין באמצע בין בסוף דא"כ הוה משמע בסוף הבגד ממש והתם אפי' רבנן מודו דחייב אפילו באחת כדאמרינן סוף פרק הבונה (לעיל שבת דף קד:) אבל אי לא גרסינן באמצע אתי שפיר דבסוף לא בסוף ממש קאמר: