תלמוד בבלי - מסכת סנהדרין · דף ל״א עמוד א

גברא אגברא - דרב חסדא אדרב יהודה:

כר' יהושע בן קרחה - דמכל מקום שניהם מעידים שחייב לו מנה: היכא דלא מכחשו אהדדי - כגון זה מעיד על מנה שביום שני וזה מעיד על מנה שביום ראשון ושניהן מודין שזה לא ראה בשל זה אבל היכא דשניהם מעידים על מנה אחד ומכחישין זה את זה מי אמר:

הוא דאמר כי האי תנא - נהרדעי אמרו כי האי תנא דאמר זה אומר מנה וזה אומר מאתים דמכחישין זה את זה מצטרפין למנה שיש בכלל מאתים מנה ולא אמרינן שתיהן שקרו אלא הלך אחר הפחות שבהם:

נחלקה עדותן - שכיון שהאחד שקרן שוב אין כאן עדות: יש בכלל מאתים מנה - שניהם מעידין על מנה ובאותו מנה אין מכחישין זה את זה:

כי האי גוונא - דתרי מיני נינהו וכולי האי מיכחשי הדדי מי אמר:

לדמי - זה אומר בפני הודה לו דמי חבית של יין וזה אומר בפני הודה דמי חבית של שמן דתרווייהו מסהדי אדמי חבית יין:

בדיוטא עליונה - הלוהו מנה: דיוטא - עלייה הבולטת לרשות הרבים על פני רוחב הבית ובני רשות הרבים עוברים תחתיה: וצירוף עדותן - כר' יהושע בן קרחה דתרווייהו מנה מחייבי ואע"ג דמתכחשי בבדיקות כדרב יהודה:

בתר עשרין ותרתין שנין - דאיתמר בי מדרשא אפקיה ההוא תלמידא ודבר לשון הרע היה:

מתני' כל זמן שמביא ראיה - הבא לבית דין ולא היה שטר זכותו בידו ויצא מבית דין חייב ולאחר זמן מצא שטר זכותו והביאו: סותר את הדין - בית דינו סותרין לו דינו שפסקו ומחייבין את שכנגדו:

הבא ראיה - שטר זכותך: הרי זה אין כלום - שהרי אמר אין לי וחיישינן שמא זייף או שכר עדים:

קרבו פלוני ופלוני כו' - אפילו רבן שמעון בן גמליאל מודה שכיון שהיה יודע בהן ואמר אין לי ודאי שקרנים הן: פונדתו - חגורתו:

גמ' הלכה כרבן שמעון - אקמייתא קאי כיון דלא אמר אין לי אע"ג דלא מצא בתוך שלשים יום:

דאי עבד - כרבנן מהדר עובדא:

ממילא ידעינן אין הלכה כרבן שמעון - והכא ליכא למימר כדלעיל מיניה דאי עבד כו' דבשלמא התם אי לאו דהדר ואמר אין הלכה כחכמים הוה אמינא אי עביד לא מהדרינן דאלים כח דברי המרובין אבל הכא כיון דאמר הלכה כחכמים פשיטא דאי עביד כיחיד מהדרינן להו:

הא קא משמע לן דבהא - לחודא הוא דאין הלכה כרבן שמעון הא בכל מקום הלכה כמותו אפילו בערב וצידן:

ערב - בגט פשוט (ב"ב ד' קעג:): צידן - במסכת גיטין במי שאחזו קורדייקוס (ד' עד.): ראיה אחרונה - הך בתרייתא דמתני' דאילו בקמייתא הילכתא כוותיה:

דנפק שטרא מתותי ידה - שהאמינוה הלוה והמלוה לשומרו:

אותיות ניקנות במסירה - המוכר שט"ח לחבירו קנה החוב במסירת אותיות ומילתיה דרבי בהמוכר את הספינה (ב"ב ד' עו.) והכא נמי קנאתו והוי כדידה ונאמנת לומר פרוע:

מִנַּיִן לִכְשֶׁיֵּצֵא, שֶׁלֹּא יֹאמַר: אֲנִי מְזַכֶּה וַחֲבֵרַי מְחַיְּבִין, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה, שֶׁחֲבֵרַי רַבּוּ עָלַי, תַּלְמוּד לוֹמַר: (ויקרא יט, טז) "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ". וְאוֹמֵר: "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סוֹד" (משלי יא, יג). קשא למה הוצרך להביא פסוק זה אחר שהביא פסוק מן התורה? ונראה לי בס"ד דלעולם הוא למד זה מפסוק תורה אך פסוק תורה בלחודיה איכא למדחי דאיירי במספר לשון הרע וכאן אינו מספר לשון הרע דלא אמר חבירי מחייבין שלא כדין, אלא אומר כך היה דעתי כפי הדין וכך היה דעת חבירי כפי הדין ואפשר שהדין עמהם ורק דבר זה נחשב מגלה סוד ואם כן אין הוכחה מן פסוק 'לֹא תֵלֵךְ רָכִיל' דיש לומר רָכִיל קאי על בעל לשון הרע ולא על 'מְגַלֶּה סוֹד' לכך הביא פסוק 'הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סוֹד' דנמצא דגם מגלה סוד בלבד נקרא רכיל אם כן נמצא פסוק 'הוֹלֵךְ רָכִיל' איירי בכל גוונא אפילו ב'מְגַלֶּה סוֹד' בלבד דאיכא לאו ואזהרה בזה בכל גוונא.

תוס' ד"ה חייביה וכו' גבי קטן מקבלין. עי' ב"ק דף לט ע"א תוס' ד"ה ורבי:

גמרא אלא הוא דאמר כה"ת כו'. הא דקאמר בל"י משום דלעיל ספ"ק איתא דאמוראי דנהרדעי רב חמא:

רש"י ד"ה וצירף עדותן. כריב"ק כו'. לכאורה ה"נ דאף כרבנן דידיה אתא דהא הכא כ"א אומר דתרוייהו חזו כאחד ואחדא מנה קמסהדי רק דז"א דבדיוטא העליונה הוה וז"א בתחתונה ולא תליא רק בהא דרשב"א וע' בתוס' דחה"ב:

תד"ה הוא (בסופו). בין מנה ומאתים למנה שחור כו'. כצ"ל:

במשנה אמר לו כל ראיות כו'. ברי"ף ורא"ש הגי' אמרו. וכן לקמן אמר הבא ראיה כו' הגי' ברא"ש אמרו לו וברי"ף ל"ג ליה כלל. אמנם מצינו רבות בש"ס דקרו לב"ד בלשון יחיד וכן הכא סותר את הדין פירש"י בית דינו:

שם הבא עדים ואמר אין לי כו' ה"ז אינו כלום. שינה מלשון הרישא דתני אינו סותר. לומר דאף קודם גמר דין אין בהם כלום:

הוא דאמר כי האי תנא. משמע הכא דרב יהודה דאמר במנה שחור ובמנה לבן אין מצטרפין לית ליה דרשב"א ותימא דבחזקת הבתים (ב"ב דף מא. ושם) גבי עובדא דרב כהנא שקל בידקא בארעיה משמע בהדיא דרב יהודה אית ליה דרשב"א ואין לומר דרב יהודה בכל ענין קאמר ואפילו במנה שחור ובמנה לבן והאי דקאמר רבא מסתברא מילתיה דרב יהודה באחד אמר כו' רבא טעמא דנפשיה קאמר דא"כ הל"ל והאלהים אמר רב יהודה אפילו במנה שחור ובמנה לבן כדאשכחן בפ"ק דגיטין (דף יג: ושם) מסתברא מילתיה דרב בפקדון כו' דיש לומר דודאי אית ליה דרשב"א אלא שמחלק בין מנה למאתים למנה שחור ומנה לבן:

שבית שמאי אומרים נחלקה עדותן. ואם תאמר כיון דבכת אחת בית שמאי אומרים נחלקה עדותן אם כן בשתי כיתי עדים ה"ל נמצא אחד מהן קרוב או פסול ויש לומר דהיינו דווקא כשהפסול ידוע אי נמי כמ"ד תתקיים העדות בשאר אי נמי לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול אלא בבאו בבת אחת תוך כדי דיבור דאז חשיבי עדות אחת והכא שבאו שני כיתי עדים זו אחר זו ועי"ל דכי אמר נמצא אחד מהם קרוב או פסול ה"מ כי מסייעי אהדדי אבל הכא דמכחשי אהדדי לא:

חייביה רב נחמן - לית ליה לרב נחמן הא דאמרינן אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ ריבית אוכלת בהן דאמר רב נחמן בפרק שום היתומים (ערכין דף כב.) מריש לא הוה מזקיקין לנכסי יתומים כיון דשמענא להא דאמר רב דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו מזקיקין ומהאי טעמא נמי אע"ג דבעלמא אין מקבלים עדים אלא בפני בעל דין גבי קטן מקבלין א"נ לא קאמר נזקקין אלא כשיש שטר דמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין וכאן היה שטר: