תלמוד בבלי - מסכת ראש השנה · דף ז׳ עמוד ב

יפה יפה - בלב שלם:

ותנא דידן - דלא תניא במתני': כיון דקתני אם הביא יצא לא פסיקא ליה - מילתא דליחשבה בראשי שנים:

הכי גרסינן תנו רבנן המשכיר בית לחבירו כו' - ולא גרסינן מנלן דלאו מקראי יליף דמדרבנן הוא: אלא באחד באדר - אבל בבציר מהכי לא אמרינן עלתה לו שנה ודר בה שנה שלימה דליכא למימר דאדעתא דההיא שתא אגרה דלא טרח אינש למיגר ביתא לבציר מתלתין יומין:

ואימא תשרי - ר"ה לשכירות בתים אם לא עמד אלא באחד באלול כיון שהגיע תשרי עלתה לו שנה: ומשני כי אגר איניש ביתא - סמוך לתשרי לכולהו ימי הגשמים אגר:

ות"ק דברייתא - דלא אמר לשכירות בתים: קיטרי - עבים מתקשרין וגשמים יורדין והוי כימות הגשמים:

ולרגלים מני ר"ש - דהא אליביה אוקימנא דאית ליה כסדרן לבל תאחר: סיפא ר' אלעזר ור"ש אומרים בא' בתשרי:

רבי היא - הוא אמרה למתני' ונסיב מילתיה חדא כחד תנא וחדא כחד תנא:

אי הכי - דחד גברא אמרה למתני' ונסיב מילתיה חדא כחד תנא חמשה ראשי השנים נינהו אחד בניסן וט"ו בניסן ואחד באלול ואחד בתשרי וט"ו בשבט הא ניחא אי מוקמת לה לרישא כר"ש שפיר דלדידיה ארבעה נינהו דלית ליה אחד באלול אלא אי חד תנא אמרינהו קשיא: אמר רבא - לעולם רבי היא והכי קאמר אנא חמשה סבירא לי ומיהו הכל מודים לי בארבעה: לר"מ - דאית ליה אחד באלול דל רגלים דלדידיה ברגל אחד עובר בבל תאחר כדתניא בברייתא דלעיל (ראש השנה ד' ד:): ולר' שמעון דל מעשר בהמה - דליתיה אלא באחד בתשרי ובלאו מעשר נמי ראש השנה הוא:

ובהן כמה ראשי שנים - הלכך ניסן דאית ביה תרי חד קחשיב ליה:

ר"ה לעומר - לאכול מן החדש מכאן ואילך: ר"ה לשתי הלחם - נתחדשה השנה להביא מנחות מן החדש שהעומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש: לרבא - דאמר ארבעה לדברי הכל ליתני מתניתין שיתא: לרב נחמן - דאמר חדשים קא חשיב ניתני ה' דהא לא תנן סיון במתני':

מאורתא - משקדש היום: מידי דלא חייל מאורתא - כגון בט"ז בניסן לא נתחדשה שנה מן החדש מערב עד למחר לאחר שקרב העומר וכן בששה בסיון:

והרי רגלים - דקתני מתניתין לענין בל תאחר דקס"ד זמן בל תאחר לאו מאורתא הוא כשקדש היום חייל [אלא] עד שתבא שעה שהיא ראויה להביא נדרים ונדבות ואין זאת עד שיקריב תמיד של שחר שאין קרבן קודם לו ומשנינן לאתויי מעיקרא מחייב וקאי להביא קרבן נדרו מחייב ועומד משעה שנדר והיה לו להקריבו מערב הרגל ולא הוקבעו רגלים לבל תאחר לענין הקרבת קרבן אלא לענין מיחל עליה בל תאחר ומאורתא נמי חייל:

והרי יובלות - דקתני בראשי שנים דמתני' דלא חיילי אלא על ידי תקיעת שופר דב"ד ואינה אלא ביום דכתיב ביום הכפורים תעבירו שופר (ויקרא כ״ה:ט׳): רבי ישמעאל כו' - לקמן בפירקין (ראש השנה דף ח:): מראש השנה חייל - ואינו תלוי בתקיעה הלכך מאורתא דר"ה חייל:

דלא תלי במעשה - כניסת ראש השנה שלהן אינה תלוי במעשה אלא משהגיע היום הוה ראש השנה ומתחדשת השנה למילתיה: מידי דתלי במעשה - כגון ראש השנה דעומר ושתי הלחם אין השנה מתחדשת להתיר חדש במדינה או במקדש אלא בהקרבת העומר וכבשי עצרת:

והרי רגלים - קא סלקא דעתך שאין בל תאחר חל עד שתבא שעה הראויה להבאת קרבן נדרו נמצא שהוא תלוי בתמיד של שחר: ממילא קא חייל - משקדש היום:

גמרא לרבא ליתני ששה. נראה דעל קושיא מן ו' סיון ה"מ לתרוצי דמתניתין אתיא כדתני ר"ש עצרת פעמים ה' כו' וכיון דלא קביע זימניה לא קחשיב ליה לפי פירושו לעיל (ד) ד"ה רגל שבו. אלא דפריק מילתא דשויא לתרוייהו. ועוד דמתניתין חלבי שבת קריבין ביוה"כ אוקימנא בסוכה (נד ב) כאחרים ועי' בשבת (קיד) תד"ה חלבי. ועמ"ש בס"ד בספי"א דמנחות:

גמ' שם והלא רגלים דלא חיילי מאורתא. ועי' בתוס' דאינו חל עד יום ב' למ"ד נו"נ אין קרבין ביו"ט לפי מאי דס"ד השתא. ולכאורה לפ"ז לא תקשה לרבא מדוע לא חשיב עומר דהרי אינו ר"ה מחודש. ולפי פירושי לעיל (ד) בד"ה רגל שבו א"ש הקושיא:

גמ' שם והרי יובלות דל"ח מאורתא וקחשיב. קשה דלמא באמת היינו טעמא דלא מני ליה אליבא דרבא לראש השנה וכמו דלר"א לקמן אין רגלים מן המנין ואפ"ה קא חשיב להו אגב גררא ועי' לקמן (ח ב) בתד"ה בעשרה ובמהרש"א שם ואכמ"ל:

רש"י ד"ה ולרגלים. מני ר"ש. כצ"ל:

תד"ה לא. אי הוה מצי לשנויי כו'. תימה דהתם ר"ל דהשנה אינה מתחדשת מאליה אלא דוקא בצירוף מעשה והמעשה אינה אלא הכשר להתחדשות השנה. אבל הכא השנה מתחדש מאליה לענין שצריך לעשות המעשה וזהו תכלית התחדשותה:

לא פסיקא ליה. צריך לדקדק אי הוה מצי לשנויי כדמשני לקמן כי קא חשיב מידי דלא תלי במעשה:

עלתה לו שנה. ולא אמרינן הדמים מודיעים והרי המעות מתנה או פקדון:

ולרגלים מני. פי' והא דאמרי' ברישא באחד בניסן ר"ה לרגלים דהיא נשנית סתמא ומני היא ומשני ר"ש היא ופריך רישא דאמר ארבעה ראשי שנים הן ראש השנה למלכים ולרגלים וסיפא הא דאמרי רבי אלעזר ור"ש אחד בתשרי ופריך רישא וסיפא ר' שמעון ומציעתא רבי מאיר רבי היא פי' רבי תנא מתני' ושנאה אליבא דתנאי וסתם לה כוותייהו אי הכי דחד תנא כמו רבי שנאה מתני' ונסיב לה אליבא דתנאי א"כ מה זה דאמר ארבעה ראשי שנים הן חמשה הוו דבשלמא אי ר"ש הוה תני בהדיא ברישא לא הוה רק ארבעה דאיהו ר"ש לא סבר אחד באלול ר"ה לבהמה אבל הא דאמרת דרבי נסיב לה אליבא דתנאי ותנא אחד באלול בשביל ר"ה א"כ חמשה ר"ה הוו ומשני אמר רבא ארבעה לד"ה לר"מ ארבעה דל רגלים לר"ש ארבעה דל מעשר בהמה:

והרי רגלים דלא חיילי מאורתא. אפילו ביום לא חיילי עד יום שני למאן דאמר נדרים ונדבות אין מקריבין ביו"ט ומשני לאתויי מעיקרא מחייב וקאי בקונטרס פירש להביא קרבן מחויב ועומד הוא משעה שנדר והיה לו להקריבו מערב הרגל ולא הוקבעו רגלים לענין הקרבת הקרבן אלא לענין בל תאחר ומאורתא נמי חייל ולא פי' כן בשביל שיעבור בבל תאחר משנכנס רגל שלישי בתחלת הלילה דהא לר"מ דאמר לעיל ברגל אחד אינו עובר עד שיעבור כל הרגל וה"ה לרבנן עד שיעברו שלשה רגלים ובפרק ב' דביצה (ד' יט: ושם) אמר דאין מביאין תודה בחג המצות ובעצרת אלא בחג הסוכות משמע דאם הביא בחג הסוכות בחול המועד דלא עבר והא דפירש כאן בקונטרס דמאורתא חייל היינו לענין דאם מחויב ועומד לפני הרגל איכא כוליה רגל ואם נכנס רגל וקא נדר אפי' ליל ראשון ליכא כוליה רגל ואינו עולה למנין שלשה רגלים:

מידי דתלי במעשה. ולמאן דאמר (במנחות דף סח.) אפילו בזמן שבית המקדש קיים האיר המזרח מתיר מ"מ עד יום הביאכם למצוה כדאמרינן במנחות פרק רבי ישמעאל (שם):