תלמוד בבלי - מסכת ראש השנה · דף ל״א עמוד ב

ומיבנא לאושא - כשהיה הנשיא דר בו כיון שהיתה סנהדרין עמו וכשמסתלק הוא או בנו למקום אחר גולה הישיבה אחריו יבנה בימי רבן יוחנן אושא בימי רבן גמליאל וחזרו מאושא ליבנה ובימי רבן שמעון בנו חזרו כדתניא לקמן בפרקין (ראש השנה דף לב.) וכשקידשו בית דין כו': בית שערים וציפורי וטבריא כולן בימי רבי הוו כדאמרי' (סנהדרין דף לב:) אחרי רבי לבית שערים ושוב כשחלה הוליכוהו לציפורי כדאמרינן בכתובות (דף קג:) ובטבריא היה בימי אנטונינוס: וטברי' עמוקה מכולן - שפלים היו אז מכל המסעות שגלו:

שש גלות - השח חדא ישפילנה תרי ישפילה תלת עד ארץ ארבע יגיענה חמשה עד עפר שש דמצי למימר ישפילנה עד ארץ ולעפר:

מתני' אמר רבי יהושע בן קרחה כו' שאפילו ראש בית דין בכל מקום - שנצרך לפרוש ממקום הוועד למקום אחר שהרי עיקר החדש תלויה בו כדתנן בפרקין דלעיל (ראש השנה דף כד.) ראש ב"ד אומר מקודש וילפינן מקראי: לא יהו - צריכין עדי החדש להלך אחריו: אלא למקום הועד - של ישיבה ילכו וסנהדרין יקדשוהו בלא ראש ב"ד:

גמ' פתיחא - שטר שמתא:

דא"כ - אם אתה מטריחן:

אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן - שנושאין כפיהן ובמסכת סוטה מפרש טעמא בפרק ואלו נאמרין (סוטה דף מ.): שית דהאי פירקא - חדא האי וחמש דמתני' התקין שיהו תוקעין ושיהא לולב ניטל שבעה ושיהא יום הנף כולו אסור ושיהו מקבלין כל היום ושלא יהו עדים הולכין אלא למקום הוועד: וחדא דפירקא קמא - (דף כא:) שלא יהו מחללין אלא על ניסן ותשרי בלבד:

צריך שיפריש רובע לקינו - רובע שקל דהיינו חצי דינר והן הן דמי קן כדתנן (כריתות דף ח.) עמדו קינין בו ביום ברבעתים שהגר חייב בקרבן כדתניא (שם דף ט.) ככם כגר יהיה כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים והזאת דמים דכתיב ויקח משה את הדם ויזרוק וגו' ואין הזאה בלא טבילה והרצאת דמים דכתיב וחצי הדם זרק על המזבח אף הם לא יכנסו אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כו' במסכת כריתות בראש פרק ארבעה מחוסרי כפרה (שם) מסיק מילתא דסגי ליה בעולת העוף הלכך יפריש רובע לקינו שמא יבנה בית המקדש בימינו ויקריבנו: מפני התקלה - דלמא אתי לאתהנויי מיניה:

היה עולה לירושלים - הפירות עצמן אע"ג דמן התורה בין מעשר שני בין כרם רבעי נפדים ומתחללים בפסיעה אחת חוץ לחומה רבנן גזור בכל מהלך של יום אחד שיעלום ויאכלום שם כדי לעטר שוקי ירושלים:

במזרח לוד - היינו בין לוד לירושלים שהרי ירושלים למזרחה של לוד היא: להפקירו לעניים - שישאו שם פירות ויאכלום שם שהיה עליו טורח להעלותן:

והתירוהו - לפדותן ולהעלות הדמים דכיון דחרבה ירושלים לא חשו לה חכמים לעטרה מעתה:

מי הוה לשון של זהורית מלבין - בימים שהיה רבן יוחנן מורה הוראות ומתקן תקנות: ותנן משחרב בהמ"ק התקין - תקנות אלמא לאחר החורבן היה שנה או שתים וכיון דארבעים שנה קודם חורבן לא הלבין הלשון ביום הכפורים נמצא שלא הלבין בתוך שנותיו האחרונים שלימד בהם לאחרים ותיקן תקנות:

בתוספות בד"ה רובע לקינו פי' בקונטרס רובע שקל כו' מיהו בפ"ב דכריתות מוכח בהדיא דהוי רובע דינר כו' הא דנקיט ביומא ארבע זוזי נקט לפי היוקר עכ"ל. ולא ידעתי דלפ"ז מאי קשיא להו ע"פ הקונטרס דה"נ מצי למימר דמה שפי' רש"י כאן שהוא רובע שקל היינו נמי מה"ט גופא דלפי שרגילין להתיקר מש"ה צריך להפריש כן לפי היוקר דשמא יבנה בית המקדש ויתיקרו ואפשר דאין ה"נ דלעיקר מילתא דהכא שפי' רש"י שצריך להפריש רובע שקל לפירוש התוספות נמי הכי הוא ולא קשיא להו ע"פ הקונטרס אלא ממאי שהביא רש"י ראיה מסוגיא דכריתות דבהא מקשי שפיר דהתם מוכח להיפוך שאינו אלא רובע דינר כן נ"ל בכוונתם אף דלפ"ז העיקר חסר מדבריהם שלא העתיק פירש"י הך ראייה דכריתות וצ"ע:

בגמ' דתניא כרם רבעי היה עולה כו' ובקש ר"א להפקירו לעניים כל מה יש לדקדק בזה בלשון הגמרא ובפרש"י ובלשון התוספת ד"ה ובקש ר"א כתבתי הכל באריכות בחידושי ביצה ע"ש:

גמרא בימי ריב"ז מי הוה לשון של זהורית מלבין. פי' וא"כ ל"ש למיתני הלבין היו שמחין:

רש"י ד"ה צריך שיפריש רובע. דסגי ליה בעולת העוף. ר"ל ב' פרידות לעולה ע"ש. והתוס' שהביאו ראיה לזה הפירוש מיומא ע"ש ובדבריהם שם ויהיה לכאורה הראיה משם תמוה ועי' בבבא בתרא (קסו ב) בתד"ה רבעתים:

אמר ר' יהושע בן קרחה עוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי שאפילו ראש בית דין בכל מקום שלא ילכו העדים אלא למקום הועד. ירושלמי: כיני מתניתא למקום הועד של חדש.

ובקש ר' אליעזר להפקירו לעניים. ואם תאמר בפרק שני דשבועות (טז, א) דמספקא לן בר' אליעזר אי סבירא ליה קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא או לא, אמאי לא פשיט מהא דקדשה לעתיד סבירא ליה, דאי לא תימא הכין כי אפקרה לעניים מאי קא מהנה להו לעניים, והלא אינן יכולין לאכלן לפנים מחומת ירושלים שהרי בטלה קדושתה. ויש לומר דנפקא מינה שהיו יכולין לחלל כל הפירות על שוה פרוטה, וכדשמואל דאמר (ב"מ נז, א) הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, ואע"ג דבפרק הזהב (שם) פליגי בשחללו אי דוקא חללו בדיעבד או אפילו לכתחלה, הא אסיקנא בערכין פרק המקדיש שדהו (ערכין כט, א) דבזמן הזה אפילו לכתחלה נמי.

רובע לקינו. פי' בקונטרס רובע שקל דהיינו חצי דינר וכן משמע לכאורה ביומא בפ' הוציאו לו (יומא דף נה: ושם) דאורחא דמילתא הכי הוי דקאמר ונשקול ארבע זוזי ונשדי בנהרא והיינו ארבע זוזי פשיטי חצי דינר צורי דדינר מדינה אחד משמונה בדינר צורי ומיהו בפ' שני דכריתות (דף י: ושם) מוכח בהדיא דהוי רובע דינר על ההיא דעמדו קנים ברבעתים דחס רחמנא עליה דדלות ולא מייתי אלא חד משיתסר בעשירות דהיינו כבש בסלע וסלע ארבע דינר הרי דאחד משש עשרה הוא רובע דינר והא דנקט ביומא ארבע זוזי נקט לפי היוקר שרגילין להתייקר פעמים עד כך: [וע"ע בתוס' מנחות קז: ד"ה כבש]:

וביקש ר"א להפקירו לעניים. בפ"ב דשבועות (דף טז. ושם) מספקא לן בר"א אי סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה כו' או לא קדשה ומהכא לא מצינו למיפשט מידי דהוצרך להעלותו משום דהוי דבר שבמנין כדאמרינן בפ' קמא דביצה (דף ה: ושם) וא"ת ואם לא קדשה מה היו מרויחים עניים הרי לא יוכלו לאכול בירושלים אם בטלה קדושתה ויש לומר דיכולין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה כדאמרינן (ב"מ דף נז.) הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ואע"ג דבפרק הזהב (שם) פליגי בשחללו אי דיעבד או לכתחילה הא מסקינן בסוף המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) דבזמן הזה אפילו לכתחילה ומיהו אין ראיה מהקדש למעשר שני וכרם רבעי דפ' התקבל (גיטין דף סה.) גבי מערימין על מעשר שני דמשני הכא במאי עסקינן במעשר שני בזמן הזה דרבנן ופריך ואמה העבריה בזמן הזה מי איכא הוה לי' לאקשויי ממעשר שני בזמן הזה מה הערמה צריך והלא על שוה פרוטה יכול לחלל הכל קרן וחומש ומיהו בהלכות גדולות ובשאלתות דרב אחאי פסקו דבמעשר שני ובכרם רבעי יכול לחלל שוה מנה על שוה פרוטה וההיא דהתקבל שפיר הוה מצי פריך עלה: