16 קטעי גמרא, ולצידם רש״י ופני יהושע ופסקי תוספות וחידושי רבי עקיבא איגר וחידושי הר״ן ורש״ש וחידושי הרשב״א וחידושי הריטב״א ורא״ש ותוספות לפי מהדורת וילנא. טקסט התלמוד הבבלי לפי מהדורת ויקיטקסט, בעברית.
ראש השנה · דף כ״ט עמוד ב
א׳
ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו כיון דחובה הוא מפיק או דלמא ברכה לאו חובה היא
ב׳
ת"ש דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש לן וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש להו
ג׳
ת"ר לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן אוכל עמהם אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות ובהלל ובמגילה אף על פי שיצא מוציא:
ד׳
הדרן עלך ראוהו בית דין
ה׳
מתני׳ יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בהמ"ק התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד אמר רבי אלעזר לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין
ו׳
ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא תוקעין וביבנה לא היו תוקעין אלא בב"ד בלבד:
ז׳
גמ׳ מנה"מ אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא כתוב אחד אומר (ויקרא כג, כד) שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר (במדבר כט, א) יום תרועה יהיה לכם לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול
ח׳
אמר רבא אי מדאורייתא היא במקדש היכי תקעינן ועוד הא לאו מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי
ט׳
דתנא דבי שמואל (במדבר כט, א) כל מלאכת עבודה לא תעשו יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה
י׳
אלא אמר רבא מדאורייתא מישרא שרי ורבנן הוא דגזור ביה כדרבה דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברה"ר
י״א
והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה:
י״ב
משחרב בהמ"ק התקין רבי יוחנן בן זכאי כו': תנו רבנן פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת [והיו כל הערים מתכנסין] אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה נתקע אמרו לו נדון
י״ג
אמר להם נתקע ואחר כך נדון לאחר שתקעו אמרו לו נדון אמר להם כבר נשמעה קרן ביבנה ואין משיבין לאחר מעשה:
י״ד
אמר רבי אלעזר לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד: אמרו לו היינו ת"ק
ט״ו
איכא בינייהו בי דינא דאקראי:
ט״ז
אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד: אמר רב הונא
ברכת הלחם - של אכילת מצה שמברכין (לפני) המוציא: וברכת היין - שמברכין לפני קידוש: מהו - על אכילת מצה ומקדש ישראל לא תיבעי לך דחובה נינהו ומפיק אלא ברכת המוציא וברכת היין מיבעיא לן שאין באות אלא לפי שהמברך צריך שיטעום ואי אפשר ליהנות בלא ברכה אי נמי לא טעים איהו אי אפשר דלא יהיב ליה לחד מינייהו למטעם ובעי ברכה מאי: כיון דחובה היא - אכילת מצה חובה עליו וכן קידוש היום חובה עליו ואי אפשר שלא בהנאה והנאה אי אפשר בלא ברכה נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה ומפיק: או דלמא - בברכת ההנאה לאו חובה למצוה אתיא שאף בכל ההניות היא נוהגת:
ג׳
לא יפרוס - ברכת המוציא כדאמרינן לעיל שאינה חובה עליהם לא יאכלו ולא יברכו:
ה׳
מתני' יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין - בגמרא מפרש לה: אבל לא במדינה - לא בירושלים ולא בגבולין: אלא ביבנה - שהיתה שם סנהדרי גדולה בימיו וכן בכל מקום שגלתה סנהדרין אבל לא בבית דין של עשרים ושלשה:
ו׳
ועוד זאת היתה ירושלים - בעודה בבנינה יתירה בתקיעת שבת על יבנה: שכל עיר שרואה - את ירושלים: ושומעת ויכולה לבא כו' - מפרש בגמרא מאי תנא דקאמר ועוד:
ז׳
גמ' זכרון תרועה - ולא תרועה ממש אלא מקראות של תרועה יאמרו:
ח׳
מלאכה היא - בתמיה:
י׳
גזירה שמא יטלנו וכו' - ובמקדש לא גזור דאין איסור שבות דרבנן במקדש:
י״ב
והיו כל הערים - שסביבות יבנה: מתכנסים - לשם לשמוע תקיעה משלוחי בית דין לפי שהיו רגילין כן בירושלים: בני בתירה - גדולי הדור היו: נדון - אם יש לגזור אף במקום בית דין שמא יטלנו:
י״ג
ואין משיבין לאחר מעשה - גנאי הוא שנוציא לעז טועים על עצמינו:
ט״ו
בית דין דאקראי - לתנא קמא תקעינן ותנא דאמרו לו סבר אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין קבוע דומיא דיבנה:
גמרא גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. הא דנא נקיט שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר, ובתוספות הקשו כן י"ל דהא אף אם יוציא מ"מ כל שלא יעמוד לפוש אלא אם ילך מביתו מיד להחכם לא יתחייב, וי"ל דזהו חשש רחוק שילך דרך רה"ר ויעמוד שם לפוש, משא"כ בחששא דשמא יעבירנו, דבזה אף אם לא יעמוד לפוש יהא חייב לדעת התוס' בחדושי רשב"א בפ"ק דשבת בסוגיא דילפינן זורק ממושיט, דבמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר לכ"ע חייב, ומבואר יותר בח"ר שבת פ' הזורק (דף צז ע"א): ובהכי מיושב נמי מה דהקשה לי חכם אחד על התוס' פ"ק דשבת (דף ה ע"ב ד"ה בשלמא) דכתבו בשם הירושלמי דלבן עזאי דמהלך כעומד דמי לא משכחת מעביר ד' אמות דמחייב אלא בקופץ, וכתבו דמסוגיא לא משמע כן, וקשה אמאי לא הוכיחו כן בבירור מהכא, דא"כ לבן עזאי יהא תקיעות שופר דוחה שבת דודאי ל"ל למגזר שמא יעבירנו בקפיצה. ולמ"ש ניחא לבן עזאי דמהלך כעומד בלא"ה ניחא דטעמא דשופר משום גזרה שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר, רק לדידן דמהלך לאו כעומד ואינו חייב אלא בעומד לפוש צריכין לטעמא דשמא יעבירנו:
חידושי רבי עקיבא איגר · מהדורת וילנא, נחלת הכלל
רש״ש · דף כ״ט עמוד ב
א׳
תד"ה אבל. וי"ל דשופר שהוא להעלות זכרוניהם כו'. ובתוי"ט לקמן (מג) הביא עוד תירוץ מהר"ן דאם לא יתקעו כשחל בשבת חיישינן שתשתכח תורת שופר משא"כ לולב איתא בשאר יומי. וכתב הוא ז"ל ולתירוצו יש ראיה מדלא תנן כו' ע"ש לדברים הללו אין הבנה. ומש"כ עוד ואע"ג דר"ה איתא נמי ב' ימים מ"מ ד"ת אינו אלא יום אחד. ותימה דגם לולב בגבולין אינו מה"ת אלא יום ראשון. ואולי יכוין דר"ה עיקרו אינו אלא יום א' משא"כ סוכות דנהי דמצות לולב שבו אינה אלא ביום הראשון. מ"מ שאר מצותיו הם כל ז'. או דר"ל דמ"מ במקדש הוא ד"ת כל שבעה:
ב׳
בסה"ד שבר"ה לא היה ידוע כו' אלא בירושלים. ואין להקשות דמ"מ בירושלים והקרובים לה מיהא ידחה. די"ל ע"ד דמסקינן בסוכה (מד) לדידהו נמי לא דחי ע"ש ובפרש"י:
מתני' אבל לא במדינה. לא בירושלים ולא בגבולים כדפירש בקונטרס והא דקתני כל עיר שרואה ושומעת תוקעין בה היינו לאחר חורבן שתיקן רבן יוחנן בן זכאי וא"ת ומ"ש מלולב שהיה ניטל אפילו בגבולין בזמן שבהמ"ק קיים כדמשמע בלולב (הגזול) [וערבה] (סוכה ד' מג. ושם) שהיו מוליכין לולביהן לבהכ"נ וי"ל דשאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמא הואיל ואשתרי במקדש לא החמירו במדינה אבל תקיעת שופר מעשה חכמה ומיהו קשיא דלאחר חורבן הבית הקילו טפי בשופר מבלולב שתיקן רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש ב"ד אבל לולב לא אשתרי כדמשמע התם דמוקי לה ההיא דמוליכין לולביהן בזמן בית המקדש ובגבולין משמע דבזמן שאין בית המקדש קיים לא הותר בשום מקום וי"ל דשופר שהוא להעלות זכרוניהם של ישראל לאביהן שבשמים לא רצו לבטל לגמרי וכיון דתקון בחד ב"ד תקון בכל מקום שיש ב"ד אע"פ שבזמן הבית לא היה אלא במקדש דוקא ועוד י"ל דבדין הוא דלולב יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבראש השנה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירושלים אבל יום ראשון דלולב היה ידוע בגבולין:
ח׳
הא לאו מלאכה היא דאיצטריך כו'. קשיא אדרבה אי מלאכה לא איצטריך קרא דהא מכל מלאכה לא תעשו נפקא ומשום דלאו מלאכה היא איצטריך קרא ונראה לי דאי לאו מלאכה היא הא פשיטא דליכא למיסרה אבל אי מלאכה היא איצטריך קרא סלקא דעתך אמינא תשתרי משום דכתיב יום תרועה יהיה לכם ואפילו בשבת ולהכי איצטריך קרא למיסרה ויום תרועה מוקי לה בחול:
ט׳
כל מלאכת עבודה לא תעשו. בי"ט כתיב והוה מצי לאתויי כל מלאכה לא תעשו דאף ביום שבת לא איתסר אע"ג דלא כתיב ביה עבודה: רדיית הפת. פירש רבינו חננאל רדייה דהכא לאחר אפייה ושרי לכתחילה ורדייה דריש מסכת שבת (דף ג:) דהתירו לו לרדות קודם שיבא לידי אפייה דאיסור סקילה או לא התירו דמשמע דאסור מדרבנן ברודה הפת בעוד שהיא עיסה דהוא כעין לש שמרככו כשרודהו בידו ובחנם דחק דהך דהכא נמי לא שריא אלא מדאורייתא כדמוכח בפרק כל כתבי (שבת דף קיז:) גבי מציל פת מן התנור שמציל מזון שלשה סעודות דקאמר כשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן כדמוכח בפ' כסוי הדם (חולין דף פד:) דקאמרינן תקיעת שופר בגבולין תוכיח שספיקה דוחה יו"ט ואין ודאה דוחה שבת ואפילו הכי לא היו אוסרין אי לאו משום דרבה שמא יעבירנו:
י׳
שמא יטלנו ויעבירנו ארבע אמות. הא דלא נקט שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים פי' בקונט' בסוכה (דף מג.) משום דלא פסיקא דאם הגביהו על מנת להצניעו ונמלך והוציאו פטור וקשיא דגבי העברת ד' אמות נמי לא מיחייב אלא א"כ הגביהו על מנת להעבירו ד' אמות ונראה דמרשות היחיד לר"ה אית ליה הכירא וליכא למיגזר אבל ברשות הרבים זימנין דלאו אדעתיה ומעביר ארבע אמות [ועיין תוספות מגילה ד: ותוס' סוכה מג. ותוספות ביצה יח.]:
תלמוד בבלי ראש השנה כ״ט ע״ב, מתוך מסכת ראש השנה. התלמוד הבבלי הוא יצירת היסוד של התורה שבעל פה - דיוני האמוראים על המשנה, ערוכים דף אחר דף. הטקסט מוצג לפי מהדורת ויקיטקסט החופשית, ולצידו רש״י ופני יהושע ופסקי תוספות וחידושי רבי עקיבא איגר וחידושי הר״ן ורש״ש וחידושי הרשב״א וחידושי הריטב״א ורא״ש ותוספות ממהדורת וילנא - שני הפירושים שנדפסו מאז ומעולם משני צידי הגמרא בדף.
